אלון
סיפור קצר שכתבתי לכבוד יום השואה ומוקדש למשפחתי שנספתה בשואה ולא הספקתי להכיר.

גלגל החיים

אלון 22/04/2017 668 צפיות 2 תגובות
סיפור קצר שכתבתי לכבוד יום השואה ומוקדש למשפחתי שנספתה בשואה ולא הספקתי להכיר.

המרצדס החדישה שייטה לה באלגנטיות על כביש 1. אורן גולדשטיין, שנהג ברכב, סקר את מד המהירות ושאר הצגים הדיגיטליים ששידרו כל הזמן מידע מדוייק ממחשב הרכב. באויר הרכב עמד ריח יוקרתי של מושבי העור היקרים ועשרת הרמקולים שפוזרו ברכב וששודכו למערכת השמע האיכותית, ניגנו מהרדיו מוזיקה ישראלית עצובה, כזאת שמשמיעים בימי זיכרון בישראל.
‘הרכב הזה בנוי בצורה מושלמת’ חשב לעצמו אורן, ‘איכות ודיוק כמו שרק גרמנים מסוגלים ליצר. אין ספק שמי שתכנן אותו חשב על כל פרט ופרט. ולכל אחד מהפרטים הוקדשה המון מחשבה. אני אחמיא להם על העניין הזה מחר בפגישה בשטוטגארט.’
לקראת השעה עשר בבוקר, בקע קולה של השדרנית והזכיר שבעוד דקות ספורות, תישמע צפירת הזיכרון ליום השואה והגבורה. אורן החל להאט את הרכב ועצר בשולי הכביש, כפי שעשו שאר הרכבים, יצא והמתין לצפירה. בדיוק בשעה 10:00 הצפירה היכתה בחלל האויר, מצמררת.
יוהן שמידט סיים את ישיבת הצוות השבועית במשרדי חברת מרצדס שבשטוטגארט. הוא ניהל את מחלקת בקרת האיכות של החברה והיה אחראי לאשר שכל אחד מהרכבים שיוצא משער מפעלי החברה ללקוחות, עומד בסטנדרטים הבלתי אפשריים. כל רכב ורכב נבדק בקפדנות, לעיתים אפילו על-ידי יוהן עצמו וסומן במדבקה ירוקה אם הוא יכול לצאת ללקוח או במדבקה צהובה אם נמצאו ליקויים שונים ברכב שדרוש לתקנם. יוהן עשה את מלאכתו נאמנה בזכות אופיו הקפדני והצורך הכמעט אובססיבי שלו להגיע לשלמות. הוא לא יכול היה לדמיין אפילו שרכב שעבר תחת אחריותו לא יהיה ברמה מושלמת.
‘אסע לבקר את סבי’ חשב לעצמו יוהן בעודו נכנס לרכבו, ‘אארח לו קצת חברה, הוא בטח מרגיש בודד בגילו. אולי אספר לו על המשלחת שמגיעה אלינו מחר מישראל, כדי להמשיך את שיתוף הפעולה הטכנולוגי. הוא תמיד מתרגש לשמוע על ישראלים שאני פוגש. אולי בגלל המלחמה ההיא.’
פרדריק שמידט, קשיש חביב, שגר בשטוטגארט מזג לו כוס תה של ערב ואליה הוסיף מעט ליקר ייגרמייסטר. כשהתה היה מוכן, הוא פנה אל סלון ביתו הקטן והתיישב לאיטו על הכורסא. הוא לגם קלות מספל התה ועצם את עיניו. לרגע חשכו עיניו וחש מעין הקלה, אך עד מהרה הוחלף החושך בחזיונות שרודפים אותו כבר חמישים שנה. בחזיונות, הוא חוזר למחנה ההשמדה בירקנאו שבו שירת כחייל אס.אס. תפקידו היה לאבטח את תהליך הסלקציה ברציף תחנת הרכבת בבירקנאו. הוא עמד ליד קצין ה-אס.אס. בעודו ממיין אילו מהיהודים יכולים עוד להביא תועלת ואילו לא. כל יום עברו מולו מאות אנשים שהיו חיים מתים. אף אחד מצאצאיו של פרדריק לא ידע על שירותו ב-אס. אס. ועל שהותו בבירקנאו.
בעיניים עצומות פרדריק לגם מכוס התה. מבין החזיונות שעלו בדמיונו, חזר על עצמו מפעם לפעם חזיון ספציפי שהחל מעוד יום על רציף הרכבת. באותו יום הגיע טרנספורט יהודים נוסף, אחד מרשימה אינסופית של טרנספורטים. על אף שניסה למחוק את פניהם של כל היהודים שראה שם ושעברו לפניו, את פניה של נערה יהודיה אחת שהגיעה לרציף עם משפחתה לא ישכח לעולם. משפחתה של הנערה נשלחה מיד להשמדה כי אחיה היו קטנים מדי והוריה היו חולים וחלושים מדי. עיניה הכחולות נפערו בבעתה, כאשר פרדריק התבקש לקרוע אותה ממשפחתה ולהעבירה לשורת האנשים שנידונו לחיים. להפתעתו היא לא בכתה ולא השתוללה. אבל עיניה היו מלאות אימה.
קראו לנערה רבקה גולדשטיין, והיא נשלחה לצריף מספר 204 שישמש לה למגורים בחודשים הבאים. יום ביומו קמה מוקדם בבוקר למסדר במחנה הריכוז, מנסה לשרוד את היום הבא, את השעה הבאה, את הרגע הבא. היא ניזונה מפירורים וממרק דלוח, בקושי שמרה על צלם אנוש. היא נותרה לבד בעולם, אך למרות זאת בחרה בחיים והבטיחה לעצמה שיום אחד, כשהכל ייגמר, היא תקום לחיים חזרה ותחיה אותם עבור הוריה, אחייה ושאר היהודים שנשלחו למותם בתאי הגזים.
ויום אחד המלחמה נגמרה. פרדריק נמלט מבירקנאו החליף את זהותו, בנה לעצמו עבר חדש ועתיד חדש. רבקה שרדה את מחנה הריכוז ומחנה ההשמדה, עלתה לישראל והקימה משפחה. כפי שהבטיחה לעצמה, היא חיה את חייה בכל יום כאילו זה יומה האחרון על פני האדמה. אחד מנכדיה, אורן קרוי על שם אחיה הקטן אריה שממנו נפרדה באותו יום על רציף הרכבת.
שתי דקות של צפירת הזיכרון חלפו והצפירה דעכה. אורן התיישב במושב המפנק של המרצדס שלו והרכב המשיך את שיוטו השקט לכיוון נתב”ג, אל טיסתו לשטוטגארט בעוד שעות ספורות. ברקע, הרדיו שב לנגן מוזיקה ישראלית עצובה, כזאת שמשמיעים בימי זיכרון בישראל.

גלגל החיים
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

מקסים. ממתינה להמשך…

22/04/2017 17:05

    תודה :-)

    22/04/2017 23:48
7 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך