Twisty
הנריק אופנהיים, שורד שואה, שורד בורנה גורה. הנריק נאבק במחלת האלצייהמר שמכריחה אותו לשכוח בעוד שהוא רק רוצה לזכור. יום הזיכרון לשואה ולגבורה מאחורינו אך אין זו סיבה להתחיל ולשכוח עד ליום הזיכרון הבא. מוקדש בהוקרה לכל יהודי ולכל שורד ולכל האחים והאחיות היהודים והיהודיות שנגזלו ממני. מוזמנים לשתף במחשבות, שבת שלום.

הראש מוכרח לשכוח והלב חייב לזכור

Twisty 10/04/2021 147 צפיות 3 תגובות
הנריק אופנהיים, שורד שואה, שורד בורנה גורה. הנריק נאבק במחלת האלצייהמר שמכריחה אותו לשכוח בעוד שהוא רק רוצה לזכור. יום הזיכרון לשואה ולגבורה מאחורינו אך אין זו סיבה להתחיל ולשכוח עד ליום הזיכרון הבא. מוקדש בהוקרה לכל יהודי ולכל שורד ולכל האחים והאחיות היהודים והיהודיות שנגזלו ממני. מוזמנים לשתף במחשבות, שבת שלום.

בארון הבגדים במדף העליון מאחורי הסווטשרט הבלוי, החולצה שקצת קטנה והמכנס שלא נסגר עליי יותר, חבויים שם זיכרונותיי. בתוך שקית צלופן מצהיבה שם הם נמצאים, מחכים לרגע בו ארצה לעיין בהם שוב. היום אני לא זוכר אותם. לא את המכנס ולא את הסיפור, לא דבר ולא חצי דבר. הגיל והמחלה עשו את שלהם, מרחיקים ממני את הזכרונות היקרים שלי. לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי לשחזרם. והם כתובים איפשהו אני יודע! שם חבויים להם בארון, ארוזים בשקית צלופן, מחכים לי שאעיין בהם בשנית. אם רק הייתי יודע איפה גרתי? או מי אני? או מה תפיקידי בעולם הזה?

מתעורר בבהלה. מבט ימינה, שעון מורה חמש וחצי בבוקר, אני מאחר. החדר נראה לי מוכר, ברסט? יכול להיות? השמיכה הזו נראית קצת ישנה ו…גם הקיר הזה. מה זה, צמיד? למה ישנתי עם צמיד? ‘הנריק אופנהיים, לוחמי הגטאות 51’ אני הנריק אופנהיים? קם מהמיטה, הכל מרגיש מוכר אך עם זאת הכל כל כך זר. דלת פתוחה משאמל מובילה אותי לחדר האמבטיה. מי זה המתשולח הזה במראה הכסופה? כמה קמטים יש לו במצח. זה אני? ככה אני נראה? יד מועברת על הפנים נוגעת לא נוגעת מרגישה את החריצים, החריצים שהרווחתי ביושר. הברך מסמנת לי שזה הזמן לשבת. מתיישב על האסלה וחושב. מי זה הנריק? איפה הוא לחם? איפה היער שהיה פה בחוץ? האם המלחמה עוד נמשכת? פושט את פיג’מת הפסים ונכנס לבגדי העבודה, פיג’מת הפסים. הרגליים והבטן הרעבה מובילות אותי לעבר המטבח. מדשדש ובגרירת רגליים נעמד למול המקרר. הוא מלא! יש בו צנצנת ריבה, שני תפוחי אדמה, ולחם? איך השגתי לחם? אני בר מזל, יש לי לחם במקרר! הוצאתי פרוסת לחם ואת צנצנת הריבה. לכמה לחתוך? לשניים? לארבע? לשמונה. הכי טוב, פרוסה אחת לשמונה חתיכות. כל אחת עם מעט ריבה. אוכל רק חתיכה אחת ועוד נגיעה נוספת של ריבה. הפה זוכר את הטעם הנפלא הזה שממלא אותו. זו לא הפעם הראשונה שאני חותך לחם לשמונה. איפה כולם? למה הם לא באים לאכול, כבר מאוחר. נועל את הנעליים. אחת קטנה ואחת גדולה באחת חור ובשנייה שניים. יוצא מהבית אל היער. הוא לא שם. איפה הוא? איפה יער בייאלובייסקה? רק אתמול חפרתי לי בו בור והוא הלך בלי להגיד שלום? איפה העשן וריח המוות שבאוויר? למה האוויר פה כה צלול? איפה הנריק? מי אני?

מתעורר בבהלה. מבט ימינה, שעון מורה חמש וחצי בבוקר. שוב לילה בלי שינה. צחוק ילדים נשמע לו מאי שם ואני קם מהמיטה תר אחריו. הנכדים שלי.
“בוקר טוב סבא, מה שלומך?” מברכים אותי שני צעירים.
“הברך עוד עובדת והראש עוד דופק.”
“מה תרצה לעשות היום?” שאל הגבוה יותר.
“מה זאת אומרת? אתם לא זוכרים את התוכנית?”
“איזו תוכנית סבא?” שאל הנמוך.
“מה קורה לכם? היום יוצאים למשימה.”
“נכון המשימה. איך יכולנו לשכוח.”
“ראו, המשמר הגרמני עובר ליד היער בשעה אחת, זו שעת הפעולה. אתה בחורצ’יק גבוה מטפל באחד ונמוכצ’יק בשני, אני בינתיים מבריח את היהודים שאיתם לתוך המסתור. הכל ברור?”
“סבא אתה לא מזהה אותנו?” שאל הגבוה.
“איך אפשר ילד? הם מחקו את הזהות שלנו.”
“סבא, זה עומרי ואני דניאל, הנכדים שלך.”
“איך נכדים?!” צחקתי “אני רק בן 19.”
“89.” לחש השני.
“אילו מן שטויות אלו? מי אתם? מה אתם עושים בבית שלי?”
“באנו לראות לשלומך, אנחנו דואגים לך.”
“לא צריך לדאוג לי, אני דואג לעצמי ולעם היהודי. כל אחד שידאג לעצמו ולעמו.”
“סבא” הניח הגבוה את ידו על כתפי “המלחמה נגמרה.”
“המלחמה נגמרה?”
“כן. לפני 70 שנה.” ענה הצעיר.
“אז איפה אנחנו?”
“בבית, בארץ ישראל.”
“ארץ ישראל? ארץ ישראל? רק אתמול הייתי ביער.”
“לא סבא. אתמול היית פה, בארץ ישראל.”

מתעורר בבהלה. אין יום שאיני מתעורר בבהלה. המראות, הניחוחות, קולות האימים, כולם חוזרים כשהלילה יורד. קולות אחיי היהודים הזועקים אליי להצילם, ואיך אוכל? עם רגליים כה דקיקות ובטן שלא אכלה במשך יומיים, איך הראש בכלל יכול לתפקד? מבט ימינה, השעון מורה חמש וחצי בבוקר, איחרתי. הפעולה כבר יצאה ואני לא הייתי שמה לעזור. הם חוזרים חבולים, אם בכלל חוזרים, לספר לי שכשלו. איך לא הייתי שמה? איך לא התעוררתי בזמן, להבין? חדר ישן הופך ליער ביאלובייסקה, ארץ ישראל הופכת לפולין ו-2015 הופכת ל-1945. האוויר הצלול חזר להיות מחניק וריח מוות באוויר והאדמה מוכתמת בדם. קברי אחים, בורות ירי, עגלות נושאות מוזלמנים עם חור בראש או בחזה. הכל עוטף אותי בחזרה. אני יכול עוד לעזור להם! הכל כתוב. הכל מתועד. בשקית צלופן אחת במדף העליון מאחורי הסווטשרט הבלוי והחולצה הקטנה והמכנס שלא עולה עליי יותר. קם מהמיטה בזריזות כשלגופי הפיג’מה שהפכה למדי אסירים. סוחב כיסא אל הארון ומטפס עליו. זורק את הכל, הכל חוצה, עד שרואה את השקית. היא כה צהובה ומכילה כל כך הרבה זכרונות. זכרונות רעים, זכרונות טובים. מכילה כל כך הרבה יהודים. יהודים שהכרתי ויהודים שלא אזכה עוד להכיר. וכשאני פותח אותה להיזכר בהם הכיסא מתנדנד ואני נופל. ראשי נחבט ברצפת השיש המטונפת והם חגים סביבי. כל אותם יהודים. שישה מיליון אחים ואחיות שאותם כבר לא אוכל להציל ואותם לא אוכל להנציח. ואני יודע מה התפקיד שלכם בעולם הזה, לעשות את אשר אני לא הצלחתי, להנציח אותם.

הראש מוכרח לשכוח והלב חייב לזכור
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (3)

“טוויסטי” היקר,

הסיפור מטלטל. מעורר הזדהות, חמלה ובלבול בו זמנית.
השיכחון של הנריק ו’הלם הקרב’ שלו מועברים היטב.
זהו אחד הסיפורים היותר חשובים באתר זה.

שתי הערות קטנות ופחות חשובות:
“מכנס” מכסה רגל, “מכנסיים” את הרגליים. הנריק אמנם דמנטי, אך לא עילג.
“בן תשע־עשרה” “לפני שבעים שנה” – במילים. “לוחמי הגטאות 51” – בספרות.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

13/04/2021 13:02

    תודה רבה, באמת מעריך את התגובה והתיקונים יבואו לידי ביטוי בסיפורים הבאים(כמו שאין יותר ראשי תיבות…). כיף לדעת שאהבת, תודה.

    13/04/2021 14:50

דלת פתוחה משאמל- משמאל

הכתיבה מעולה והדרך שבה העברת את הסיפור ממש גרמה לי להיכנס פנימה לרגע, להרגיש קצת את הבלבול והכאב מתחושה שאתה לא יודע מי אתה או מי האנשים סביבך.

השיכחה היא בהחלט אחד הדברים הכי קשים ואכזריים שאדם יכול להתמודד איתו, כי לרוב אין באמת דרך למנוע אותה. היא גם מכאיבה לאנשים שנשארים בצד.

09/06/2021 08:01
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך