lunatw
היי לכולם, זה קטע קצר שרציתי לפרסם ביום השואה. הקטע אמיתי לגמרי, רק שיניתי בו את השמות. זה חלק קטן מהמסע שלי לפולין שהיה לפני שלוש שנים, יער לופוחובה היה המקום ששבר אותי הכי הרבה, בורות הירי שקידמו את פנינו בהפתעה גמורה היו הדבר הכי קשה שנאלצתי לעבור במסע הזה. מקווה שהצלחתי להעביר טיפה מהתחושות שלי. אשמח לתגובות :)

יער לופוחובה – קטע מתוך מהמסע שלי לפולין.

lunatw 15/04/2015 1970 צפיות 6 תגובות
היי לכולם, זה קטע קצר שרציתי לפרסם ביום השואה. הקטע אמיתי לגמרי, רק שיניתי בו את השמות. זה חלק קטן מהמסע שלי לפולין שהיה לפני שלוש שנים, יער לופוחובה היה המקום ששבר אותי הכי הרבה, בורות הירי שקידמו את פנינו בהפתעה גמורה היו הדבר הכי קשה שנאלצתי לעבור במסע הזה. מקווה שהצלחתי להעביר טיפה מהתחושות שלי. אשמח לתגובות :)

בדיוק לפני שעמדתי להירדם האוטובוס הארור נעצר. המדריכה קראה לכולנו לרדת למטה, כי הסיור תכף מתחיל.
” אני לא מרגישה את הגב”, יללתי לעבר לורן, החברה הכי טובה שלי שבמקרה גם הייתה זאת שישנתי עליה במשך כול המסע הזה.
” אוף נראה לי לי שהעיירה הזאת תיהיה משעממת וחופרת”, לורן נאנחה בכבדות והתחילה להתלבש, מעיל, כפפות, חם צוואר וכמובן כובע.
ירדנו מהאוטובוס היישר לתוך הכיכר המרכזית של העיירה, שחוץ מפסל של כמה אנשים צמודים אחד לשני לא היה בה כלום. העיגול הצהוב בשמיים שקרא לעצמו ‘שמש’ בכלל לא חימם אותנו, ובעצם…ממתי שמש של תחילת מרץ באמת יכולה לחמם מישהו במדינה הזאת?
“ברוכים הבאים לטיקטין”, שמעתי את המדריכה הצעירה שלנו, נועה, מתחילה לדבר.
איבדתי אותה אחרי המשפט הזה והסתכלתי מסביבי. עיירה שקטה ומנומנמת, עם כביש עפר סלול וקצת סדוק, בתים קצת ישנים עם גגות אדומים ושאריות של שלג נמס מפוזרות בכול מקום – מקום מקסים ושקט להקים בו משפחה.
” אין לי כוח “, לורן לחשה לי באוזן בזמן שהמדריכה הובילה אותנו לעבר בית הכנסת של העיירה.
עם כול הכבוד לבית הכנסת של הקהילה היהודית בטיקטין, החלק הזה של הסיור הפסיק לעניין אותי. אני כבר לא זוכרת איך מצאתי את עצמי מחוץ לבית הכנסת, יושבת על מזרקה ישנה שכבר לא הייתה בשימוש כמה עשרות שנים טובות, ומחכה שכול חברי הקבוצה יצאו מבית הכנסת.
“למה את בחוץ?”, ראיתי את המחנכת שלי מתקרבת לעברי.
” אני מנסה להתחמם”, ניסיתי להתבדח אך המורה שלי נעצה בי מבט חשוד.
” מה זה הפסל הזה שהיה באמצע הכיכר?”, ניסיתי לשנות נושא.
המחנכת שלי הנידה בראשה ונאנחה, אנחה כזאת שנועדה לתלמידים שכבר אבדה תיקוותם, “זה פסל לזכר אלפי היהודים שנשלחו מטיקטין למחנות ההשדמה ישירות מהכיכר הזאת. למה את לא מקשיבה?”.
“או, אנחנו נלך לבקר במחנה ההשמדה אחר כך?”, שאלתי.
המורה שלי בדיוק משכה בכתפיה כששאר המשלחת יצאה מבית הכנסת.
“עכשיו נלך לעשות סיבוב קצר מסביב לטיקטין”, נועה צעקה בהתלהבות ואני מהרתי לאתר את לורן בין ההמון.
“היי לור, כנראה הולכים למחנה השמדה שהיה פה בקרבת מקום”.
לורן הביטה בי ביאוש, “אין פה מחנה השמדה, כבר שאלנו אותה בפנים”.
נועה המדריכה הובילה אותנו לאט לאט מחוץ לטיקטין. הדבר היחיד שהיה סביב העיירה הזאת זה יער, יער גדול וחשוך שכנראה השתרע למרחקים גדולים מידי.
ראיתי שנועה מתחילה להכנס לתוך העצים הקרובים אלינו, ” טיול ביער?”.
היער, שלא במפתיע, היה עגמומי – בדיוק כמו שאר היערות בפולין. העצים הגבוהים והדקים עמדו עירומים לחלוטין ולא זעו, שום קול של ציפור לא נשמע, שום סנאי קטן לא נראה, ודממה מצמררת שררה במקום.
“מה, הולכים לאסוף פיטריות ביער?”, אסף מהכיתה המקבילה צעק וכולנו צחקנו. הלוואי שהיו לפחות פטריות ביער השומם הזה, הוא נראה מת.
ככל שנכנסו עמוק יותר ויותר גילינו שכבה של קרח על האדמה, קרח שעדין לא נמס כי שום קרן של שמש לא הצליח לחדור מבעד לעצים הגבוהים.
“הייי החלקה על הקרח”, צרחו הבנים מימיני ותוך זמן קצר כולנו התחלנו ‘להחליק’ על הקרח.
” וואלה נועה שיחקת אותה! סוף סוף קצת כיף בטיול הזה”, שמעתי את אסף צורח שוב.
אני ולורן החזקנו ידיים וניסינו להחליק ביחד, תמיד מאבדות שיווי משקל עם המגפיים המגושמות שלנו ונופלות על השלג הקר.
קולות הצחוק שלנו התחילו להדהד בין העצים, סוף סוף נראה כאילו יש חיים ביער המבעית הזה.
לפתע הצרחה המעצבנת של איב פילחה של האוויר, כולנו החלפנו מבטים, “בטח הטיפשה הזאת נפלה ועיקמה את הקרסול”, אמרתי.
כולנו מיהרנו לעבר איב שתמיד הלכה ראשונה בצמוד לנועה. ציפינו לראות אותה יושבת ובוכה אך איב רק עמדה והסתכלה קדימה.
“מה את צועקת ככה, סתומה?”, תום החליק וכמעט התנגש בה.
כולנו נעצרנו בבת אחת, מול ענינו ראינו משהו שלא ציפינו לו. שלוש בורות ענקיים, מוקפים בגדר בצבע תכלת קיבלו את פנינו. הבורות היו מכוסים שכבה קלה של שלג, ומעליהם עמדו אלפי נרות שכבר מזמן כבו, או אבנים קטנות עם חריטה מעליהן. מעל הבור האמצעי, שהיה גם הגדול ביותר, נתלה גדל ישראל על אחד מענפיו של עץ גבוה.
“מה זה…?”, איב שאלה באימה.
“אוקיי חבר’ה. ברוכים הבאים לבורות הירי של טיקטין”, נועה נעמדה מולנו.
קולות הצחוק שלנו נבלעו כבר מזמן בין העצים ודממת המוות המעיקה שוב השתלטה על המקום. הבטתי סביבי, העצים הגבוהים המשיכו לעמוד איתנים וזקופים גם אחרי כול הזוועות שראו. האדמה המשיכה להתכסות בשלג בכול שנה; גם אחרי כול הדם שזרם לתוכה.
הרוח התחילה לנשוב, שורקת בין העצים ומדמה קול מצמרר של קולות אנושיים שפעם היו בחיים. ילדים קטנים, בני נוער, נשים וגברים שעמדו בדיוק במקום שבו אני עומדת עכשיו, מול כמה גרמנים ומכונות ירי – וחיכו למותם.

יער לופוחובה – קטע מתוך מהמסע שלי לפולין.
דרוג הסיפור 5 | 5 מדרגים

תגובות (6)

וואו. באמת הצלחת להעביר את הקטע טוב, כל כך אהבתי את התיאורים שבו, זה הרגיש כל כך אמיתי. הסוף חירפן אותי, עוד שניה בכיתי במחשבה של מה שקרה שם. הרוח ששרקה בין העצים ודימתה קול מצמרר של בני אדם, דיימנתי את זה בראש וזה פשוט וואו. תמשיכי כך! הקטע מהמם!

15/04/2015 22:37

    שימחת אותי מאוד!
    המון תודה לך 3>

    16/04/2015 11:06

מסכימה לגמרממ עם התגובה שמעלי! את כותבת מדהים והתיאורים שלך טובים מאוד!
סהר:)

16/04/2015 15:03

    תודה רבה רבה לך סהר 3>

    16/04/2015 23:59

וואו זה מדהים הרגשתי שאני עוד שניה מתחילה לבכות התיאורים שלך היו מדהימים חשבתי שלא סיימת י״ב כנראה שכן.. בת כמה את? זה מדהים היום בטקס ראינו את המצגת שעשו אלה שטסו במשלחת לפולין זה היה מדהים אני ממש רוצה לנסוע שמעתי על הבורות שהזכרת עם הסרט התכלת זה מפחיד לדעתי כול כך לעמוד שם!! רק היום הבנתי כמה אני אוהבת את ישראל

16/04/2015 15:27

חחחח הלוואי שעדין הייתי בתיכון, ללא ספק התקופה הכי יפה.
אני בת עשרים :)
תודה על כול המחמאות! ואת חייבת לצאת למשלחת לפולין, זה מסע מדהים שבאמת משנה את תפיסת העולם שלך. כול מה שתראי בפולין יהיה מפחיד ומזעזע, בעיקר בורות הירי ומחנה ההשמדה מיידאנק, אבל זה לגמרי שווה את החוויה. מבטיחה לך שכשתחזרי תראי ותביני את יום השואה אחרת לגמרי.

17/04/2015 00:03
סיפורים נוספים שיעניינו אותך