UV kid
המאורעות לא התרחשו באמת. אבל בכל זאת חשוב שמישהו יספר.

קיץ 43

UV kid 20/04/2020 249 צפיות אין תגובות
המאורעות לא התרחשו באמת. אבל בכל זאת חשוב שמישהו יספר.

זה היה בקיץ 43. הגרמנים כבר היו קרובים להכניע את הגטו, אבל כוחות המחתרת התבצרו בעמדותיהם. הייתה התרגשות קלה, מלווה בפחד עמוק, אך עדיין התרגשות. הגרמנים כבר היו קרובים מאוד כשזיסקה אמר לי ללכת.
“ברח, פשוט ברח. אתה צעיר ומלא תושיה ותוכל לשרוד בקלות ביערות.” הוא אמר ושלף מפה מתפוררת מכיסו, “בפתח הביוב הזה,” הסביר זיסקה והצביע על הצטלבות רחובות במפה, במזרח העיר. “פה יש מכסה ביוב רופף. זו מנהרת מילוט שממנה יצאו חברי הארגון הבוקר, כדי לנסות לגייס את המחתרת הפולנית, אך הם לא יחזרו כבר. הרם את המכסה ולך בכיוון צפון עד לתעלות שמובילות לנהר, ומשם תוכל לצאת מהגטו ומהעיר.” הוא אמר ותחב את המפה לכיסי.
“לא.” קבעתי בנחרצות. “אני נשבעתי להילחם בגרמנים עד נשמתי האחרונה. איך אוכל לנטוש את המערכה, לנטוש אותך זיסקה?”
“לפני שאבא שלך הלך,” אמר זיסקה, וקולו רעד, “הוא השביע אותי שאשמור עליך. נשבעתי בחיי שאתה תצא בחיים מהגטו הארור הזה. השבועה הזו מתגברת על השבועה למחתרת. ברח בני, כל עוד אתה יכול.”
“אבל אני לא יכול,” מחיתי. “ליבי לא יהיה שלם אם אחיה כל חיי במחשבה שנטשתי את המערכה. איך אני יכול לברוח זיסקה, ואפילו לא הרגתי גרמני אחד…”
החיוך של זיסקה חזר לפניו, “אבל יצחק, אתה יודע שבסופו של דבר זה לא כמה גרמנים הרגת, אלא כמה ניסו להרוג אותך, ולא הצליחו.”
הישרתי אליו את מבטי, וראיתי את פרצופו הקורן ועיניו הטובות. מאז שאבא נרצח בידי הגרמנים, בזמן לחימתו במרד בשורות הארגון הצבאי היהודי, קיבל אותי זיסקה, מפקדו, בידיים פתוחות. הוא שמח שרציתי ללכת בדרכו של אבא, ולהילחם בשורות הארגון כנגד הגרמנים. זיסקה הצליח בחודשים האחרונים להקל על הכאב שלי, ולכן היה לי קשה לעזוב אותו לבד בדירת המסתור.
“אל תדאג יצחק, הם לא ישתלטו בלי קרב!” אמר וניפנף באקדחו הזעיר.
רק כאשר כבר הייתי למטה ברחוב, נזכרתי שהיום בבוקר כשניקיתי את הכלים, ראיתי שבמחסנית אין כדורים.
שיננתי את כתובת פתח הביוב בעל פה, וכבר פניתי לשם בריצה, בדיוק כאשר נזכרתי בחנה. חנה הייתה ידידה שלי עוד מלפני המרד, ובתחילתו הצטרפה לארגון היהודי הלוחם, מחתרת נוספת שפעלה בגטו. אני לא יכולתי לעשות כמוה, שכן נאמנותי לאבי ולארגון הצבאי היהודי לא אפשרה זאת. לכל אורך המרד ניסיתי לשכנע אותה להשפיע על מפקדיה כדי להגיע לשיתוף פעולה בין הארגונים, אך היא התנגדה בתוקף וטענה כי הארגון הצבאי היהודי הוא זה שפוסל את האפשרות.
“אביך וחבריו לא מוכנים לוותר על הנשק שצברו ולחלוק אותו איתנו, בורים שכמותם. אין דבר, בכל מקרה הגרמנים יחסלו את כל הגטו במוקדם או במאוחר.” אכן בחורה לעניין, אופטימית ומלאת תקווה.
ועל התקווה הזו הסתמכתי כאשר שיניתי את מסלולי לכיוון מקום המסתור שלה.
רצתי בין הבתים הבוערים, מתחבא מאחורי הריסות הבתים כאשר הגרמנים נמצאים בטווח הראייה. רחוב אחד לפני מחבואה מצאתי אותה, יושבת על המדרכה ומתעסקת בבקבוק נפץ. חודשים שלא ראיתי אותה, מאז שאבי נהרג ואני הצטרפתי לארגון. למרות העשן ופני הרזים והשחורים מפיח, היא הייתה יפה כתמיד.
“חנה!” צעקתי אליה והתגלגלתי לצידה, “אנחנו חייבים לברוח! יש לי מנהרת מילוט שתוביל אותנו מחוץ לעיר.”
“השתגעת?!” היא צעקה בחזרה, “חייבים להיכנס בגרמנים! אני לא מתפלאת על הארגון שלך, פחדנים. אבל לך תמיד היה אומץ. עכשיו בוא תעזור לי להכין את בקבוקי התבערה הללו, בשעה 12:00 מגיעים חברי המחתרת ואנחנו מכינים מארב לגרמנים.” היא פנתה לארגז שלידה ובו עוד עשרות בקבוקי זכוכית.
“חנה,” אמרתי בשקט. “השעה 14:30. הם לא יבואו”. פניה החווירו.
“הבוקר נשרף כל החלק המערבי בגטו, כל הבונקרים שם פוצצו. הגטו עומד ליפול חנה, ויש לנו הזדמנות לברוח. ”
“אבל…” היא פתחה את פיה, אך אני עצרתי בעדה.
“חנה, מישהו חייב לחיות כדי לספר.” הבטתי לה בעיניים, ראיתי את כל עולמה נשבר. היא הסתכלה עליי, מבטה מתרכך אט אט.
הושטתי לה את ידי, וקמנו על הרגליים. ידעתי, מעכשיו אלו היא ואני עד הסוף.
באותו רגע הגיחו מקצה הרחוב שני חיילים גרמנים, חנה ואני זינקנו ממקומנו והתחלנו לרוץ. טסנו ברחובות הגטו שהמשיך לבעור באין מפריע. הגרמנים דלקו בעקבותינו, אך שני רחובות לפני נקודת הציון שלי הצלחנו לבלבל אותם. מצאתי במהירות את מכסה הביוב הרופף, ובמשך שניות ארוכות נאבקתי בו וניסיתי להרימו. לבסוף הצלחתי, ובאותו רגע נשמעו צעקות הגרמנים מעבר לפינת הרחוב.
“מהר!” אמרתי לחנה, “נצטררך להיכנס ולסגור את המכסה לפני שיבחינו בנו!” ובעודי מדבר קפצתי לפתח הביוב ונאחזתי בדפנות התעלה. אך חנה לא קפצה אחרי.
“נו כבר בואי!” האצתי בה, צעדי הגרמנים היו קרובים מאי פעם.
היא נדה בראשה. “לא יצחק, מישהו חייב לחיות כדי לספר.” והיא הרימה את המכסה וסגרה את פתח הביוב בנקישה.
למעלה ברחוב, כנראה לא שמעו את זעקתי, אך אני שמעתי היטב את צעדיה של חנה, רצים לאורך הרחוב. רצים רצים רצים רצים עד שבום! יריית רובה. קול ההד של הקליע כאב לי, כאב לי באוזניים, וכאב בלב.
אך לא היה זמו לבזבז, הגרמנים ראו שני אנשים ברחוב, והם לא ינוחו עד שיהרגו את שניהם.
רצתי צפונה בתוך תעלות הביוב המצחינות, ושמעתי את גוויעתם של כוחות המרד מעליי. פיצוצים, יריות, חום השריפות חדר גם לתעלות הביוב והקשה על נשימתי. רצתי ורצתי עד לקצה, עד לחומה שעל גדת הנהר. רצתי לאורכה, מנסה להתחמק מפנסי הגרמנים. בקצה החומה, ממש מול היער, הם גילו אותי. בשארית כוחותי חמקתי אל בין העצים,משנה את כיוון התנועה כל כמה מטרים כדי לבלבל את הרודפים. קול צעדי נעליהם הכבדות הידהד ביער, וברגע של חוסר איזון מצאתי את עצמי נופל לבתרון חלקלק, ובתחתיתו פלג מים. שמעתי אותם נעים מעליי, ואני שוכב בפלג המים, באפיסת כוחות. הם נשארו בסביבה וחיפשו עוד קצת, אך לבסוף התייאשו.
רק כאשר שבו העירה, הרשיתי לדמעות לפרוץ.

קיץ 43
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך