אדם אחד קטן עם משמעות אחת גדולה

holtznir 03/01/2015 856 צפיות אין תגובות

לפני כמה חודשים נסעתי לבקר את אחד מחברי שנפל בקיץ האחרון, ובזמן הביקור פגשתי מישהו שהסביר לי דבר או שניים על החיים.
כשפגשתי אותו לא ייחסתי יותר מדי חשיבות לדבריו, אבל ככל שהזמן חלף הפנמתי את משמעותם יותר ויותר.
נסעתי לא מזמן לפגוש אותו שוב, וסיכמנו בינינו שאכתוב על אותו היום ועל המסר שניסה להעביר לכולנו..:
12/9/14

“שיט..! מתחיל גשם..
מה יהיה עם המרפי הזה?”

הוא ישב על כיסא לבן וישן, רגליו היו משולבות וידיו הונחו על בטנו.
בגדיו היו מלוכלכים, כאילו לא החליפם שבועות. הזקן שלו היה בצבע אפור כהה וכמעט נגע בחזהו.

הרגשתי לא בנוח. כשחלפתי על ידו חשתי בו מתבונן בי כפי שעיט מתבונן בטרפו.
הייתי מופתע והרגשתי מבולבל. אחרי הכל, לא ציפיתי למצוא שם מישהו יחד איתי בשישי בערב.

מספר דקות אחרי שהחלפנו לראשונה מבטים, הוא קם מכיסאו, מתנקה מהחול שהצטבר על בגדיו. כשסיים להתקנות, התקרב אלי בהיסוס.
“באת לכאן לבדך ידידי?” שאל, מנסה למתן את הרעד בקולו.
“כן” עניתי.
בהתחלה, חשדתי בו. חשבתי שהוא מנסה להשיג ממני משהו. אולי כסף, אולי אוכל. הרי למה שמישהו בגילו ישב לבד, בגשם, בבית קברות, וייגש לאנשים זרים?

“ומה מעשייך במקום זה ידידי?” שאל.
הרמתי גבה והחזרתי לו מבט מבולבל. מה הוא עורך סקר מבקרי בית הקברות? איזה מין שאלה זאת “מה מעשייך כאן”?

“חיפשתי מקום טוב לנגב בו חומוס.” חייכתי.
בראש שלי זה אמנם היה נשמע מצחיק, אבל בפעם הראשונה הבנתי שגם הדברים המצחיקים ביותר נשמעים הרבה יותר מצחיק כשהם בראש מאשר כשהפה שלך באמת מתחיל להגיד אותם. בכל מקרה, שפתיו של האיש לא זזו סנטימטר.. הבנתי שהוא שואל ברצינות.

“באתי לבקר את חברי שנהרג” עניתי.
כבר עברו חודשיים, חודשיים קשים. הרגשות נשארו אותן רגשות והכאב נשאר אותו כאב. הגעתי לכאן כבר כמה וכמה פעמים בעבר אך הפעם קיוויתי להיות לבדי.
קיוויתי גם שהוא יניח לי. כבר נמאס עלי שאחרי המבצע הארור הזה הכומתה החומה נהפכה להיות לסמל גיבורים.

עמדנו זה לצד לזה. אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה. ראיתי שהוא חושב, אך לא הצלחתי להבין בדיוק על מה.
“ובכן ידידי” הוא פנה אלי, “מלחמה מעניינת התקיימה הקיץ, אין ספק”.
“מעניינת?” שאלתי אותו בזמן שאני מרים גבה לעברו.
ציפיתי שכבר יבקש את הנדבה, או שאניח את התפילין שרצה, או שאקיים מצווה כלשהי שקשורה ליהדות. בנוסף, החיוך שלו עיצבן אותי. איזה מין אנשים מחייכים בגשם? חוץ מזה, מה? הוא לא רואה שאני רוצה להיות לבד? למקבצי הנדבות האלה אין גבולות.. אפילו לבתי הקברות הם הגיעו.

“ספר לי קצת על הקרב בו נהרג חברך ידידי”.
מה הוא רציני? רק זה חסר לי עכשיו.. לשתף אותו בכל מה שקרה כשיורד עלי מבול ואני מת מקור. הרגשתי אבוד בזמן שאני מסתכל על הקבר בתקווה שכבר ילך. כשראיתי שהוא נשאר, כבר לא יכלתי להתאפק:
“מה זה כבר משנה מה אספר לך אדוני? הרי בינינו, כמו אוויר המילים יכנסו לך מאוזן אחת ויצאו לך מהשניה! דרך אגב, מי אתה ולמה אתה כאן?? באת לבקש משהו? כסף אולי? קח.. קח את החמישים שקל האלה רק תעזוב אותי ותשאיר אותי כבר לבד!!”

יכול להיות שהגזמתי. הייתי עצבני והחיבור בין הפה שלי למוח לא סינן יותר מדי.
עמדנו בדום זה לצד זה, מהססים מי יוציא את המילה הראשונה.
השקט נמשך.
שמתי לב שהוא מנסה להגיד משהו אך משום מה לא מצליח.
עיניו התחילו להבריק.

“שמי גדעון” הוא אמר, בולע את המילים.
הוא הרים את ידו והצביע למקום כלשהוא, מביט בי כדי לבדוק אם אני רואה.
כשהנהנתי בראש, הוא המשיך:
“נכדי, נכדי קבור כאן, כאן ממול. הוא נהרג בלבנון, והוריו החליטו שייקבר כאן”.

שתקנו.

“עד לפני כמה שנים, היינו באים כל המשפחה. היינו מקיימים לכבודו אזכרה וקוראים עליו קדיש..
אחרי שהוריו ירדו מהארץ ואשתי נפטרה, לא מגיע אדם לבקרו..
אני היחיד..”

ככל שהגשם הלך והתחזק, כך עשה גם הניצוץ באישוניו.
התחלתי לחוש בחילה. הרגשתי כאילו כל התאים בגוף שלי הפנו אלי עורף וחדלו מלתפקד.
עיני התחילו לנצוץ גם כן.

“הוא היה גיבור הילד, גיבור.
מעולם לא אמרתי לו כמה אני גאה להיות סבו.. מעולם..
במכתבו האחרון.. הוא ביקש מאיתנו, משפחתו, שאם יקרה לו משהו, ולא יחזור, הוא ירצה שידעו מי היה, הוא ירצה שידעו מה עשה..”

שתיקה.

“אני משתדל ידידי, אני באמת משתדל, אך ימי קרובים לסופם. וכפי ששמת לב, אני ניגש כאן, בבית קברות זה, לאנשים בתקווה לספר, לספר את סיפורו. אך כמוך ידידי, רוב מי שמגיע לכאן, אינו מוכן להקשיב.
וזה בסדר ידידי, זה בסדר, אינני כועס.”

התבוננתי ברצפה.
התביישתי.
משום מה אוויר לא הסכים להיכנס דרך אפי.
הרגשתי חנוק.
כעבור מספר דקות של שתיקה הוא המשיך:
“אני מצטער ידידי, אני באמת מצטער שהפרעתי לך.. אך הגיע הזמן להיפרד.. כל טוב”.

“לא!!” צעקתי. “עצור!”
התחננתי שיעצור.. אחרת ההרגשה שנוצרה אצלי בגוף היתה מלווה אותי במהלך כל חיי.
“בבקשה, עצור ותספר לי על הנכד שלך..”

הוא חייך. כל הזמן אני זוכר אותו רק מחייך.
אולי הוא התחסן איכשהו מפני הדכדוך.. אולי אחרי כל הכאב שעבר הוא אינו מסוגל לחוש עוד צער..
“ובכן ידידי, אינני כועס. אינני כועס אך חשוב שתבין, לא ממקום של רחמים אני הגעתי.. לא מקום של צער אני מחפש..
אתה איש צעיר וחכם ידידי, וכפי שאמרת במילותיך שלך – בזמן שאספר לך על נכדי, המילים יכנסו לך מאוזן אחת ויצאו לך מהשניה ללא כל זיכרון..

אתה מסתכל עלי כעת, וחש צער, חש צער כי הנני מתויג כעת כאדם ממשפחה שכולה. אך למען האמת, אין זה קרוב למציאות כלל. כשתגדל, תבין גם אתה כמוני, שכיום השכול איננו רק אישי, אלא שכולנו נמצאים בתוך מדינה שכולה אחת.
מדינה שבה לכל אחד מאיתנו קיים אדם קרוב לליבו שנפל, ושנפילתו זיכתה לנו את האפשרות להתרומם..”

בשלב זה כבר שהיתי בטראנס. כתפיי הושמטו לפנים ומבטי בהה ברצפה.
נמלאתי צמרמורות.
כשהוא במרחק מטרים ספורים ממני, הסתובב אלי ואמר:
“תשמע ידידי, לאור גילי המופלג, אני בקרוב כבר לא אהיה עוד בן החיים. עובדות הן עובדות. אך חשוב שתבין ידידי, אני לא אהיה זה שיפגע מכך. לא אני אלא – נכדי.
כשיגיע זמני ואלך לעולמי, לא יגיע איש לבקרו, ולא יהיה איש שיספר את סיפורו.

אנא ידידי, אנא זכור למעני דבר אחד..:
אם תתבונן היטב, תגלה שהיום מגיעים, היום מבקרים, והיום שואלים לגבי חברך ההרוג.
בעוד מספר שנים, יגיעו רק משפחתו, ובעוד מספר שנים לאחר מכן – רק משפחתו הקרובה.

אנא ידידי, אנא זכור:
זכור כי חברך הוא חברך, גם בעודו לא בן החיים.
זכור כי עלייך מוטל התפקיד לבקרו, גם כשנדמה לך כי יש דברים חשובים הרבה יותר..
ודבר אחרון ידידי, דבר אחרון..
לעולם, אך לעולם – אל תשכח..

גם כשגופו לא עוד קיים, רוחו תישאר, ותישאר לעולם.”

אדם אחד קטן עם משמעות אחת גדולה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך