בת יפתח

16/07/2010 787 צפיות תגובה אחת

יפתח הלך להילחם בצבא, לא סתם כחייל שמקבל הוראות מהמפקד, לא מישהו שחושב על הטיול בהודו וזה מה שמחזיק אותי נושם, לא חייל שחייב 8 שקל לשקמיה על פסק זמן, מפקד. מפקד שלפני שהיה מפקד היה איש חיל בפני עצמו, איש משפחה, איש אהוב וצנוע, איש שהעם קרא לו ללכת להילחם, לא סתם קרא, לא שלח מברק דחוף עם יונה, בא עד אליו ואמר “בוא”, והוא בא, לא הבין בהתחלה, עשה טיפה קונצים של דחייה אבל בא. וכשלא היה בטוח בכוחו שלו קרא לאלוהים ונדר נדר.
אמר לו “אבא, אם אני מנצח במלחמה, הראשון שיוצא מדלת ביתי שאני חוזר אני מעלה אותו לעולה”, לעולה, לא סתם, אשכרה הבטיח לאלוהים קורבן אדם כאות תודה. ונדר זה נדר. במיוחד שזה בא מגבר. הוא לא בא ואמר לאלוהים “אבא, אם אתה מסדר לי חניה אני חוזר בתשובה” ואז כשנמצאה החניה הוא שכח, הוא לא בא ואמר לאלוהים “אבא, אם אתה מוצא לי זיווג אני קונה חמסה למרות שזה בכלל של המוסלמים”, לא, הוא הבטיח בן אדם. ווואלה, הוא ניצח.
ניצח במלחמה. יצא משדה הקרב, מזיע, מלוכלך, ושמח, שכח מהנדר שלו לכמה שניות, היה כל כך גאה בעצמו, ניצח עם שהוא בכלל בלתי אפשרי לפיצוח, טפח לעצמו על השכם והלך הביתה לנוח.
והנה כשהוא מתקרב לגינה של הבית ביתו יוצאת בתופים ומחולות ושמחה כי אבא שלה התותח ניצח במלחמה, לא שמחה כי היא תקבל אופניים, לא שמחה כי זה היום של הדמי כיס, שמחה רק כי אבא שלה תותח על!!!
תותח תותח אבל….היא לא יודעת על הנדר.
וברגע שביתו היפה, שהיתה כה מסורה ומתוקה יצאה בדילוגים הגיע הבום ליפתח.
כאפה מצלצלת מהמציאות. “אוי לא, הנדר”.
והתקף חרדה בטח פקד את ליבו באותו רגע, וכל חייהם המשותפים חלפו בראשו, איך היא נולדה, כל כך יפה, דומה לצד שלו של המשפחה, וההליכה הראשונה שלה, והמילה הראשונה, והפעם הראשונה שהיא עזרה לאמא שלה לחלוב את הפרה שיהיה חלב לארוחת בוקר, ואיך היא גילתה את החידה שאבא סיפר לה בארוחת ערב כי היא כזאת חכמה. ועכשיו…זה נגמר.
והנה היא עדיין מדלגת ויפתח אומר לה במילים עדינות “אנחנו צריכים לדבר כפרה”.
והם יושבים לשיחה והוא מסביר לה על הנדר, והיא מבינה, היא אשכרה מבינה, והיא אמורה לחשוב לעצמה, למה?? למה יצאתי החוצה? למה לא חיכיתי בבית? למה דילגתי עם התופים המעפנים האלה??
מה יהיה עם העתיד שלי? לאן אלך? איפה אלמד? בדיוק פתחו אוניברסיטה ליד הבאר ויש פרופסור מלבנון, ארז קוראים לו. אבל לא… זה לא מה שהיא חשבה בלבה.
בלילה הענוג עברה מחשבה אחת. מחשבה כל כך מיוחדת.
יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה:
אמרה. רק משהו אחד אני מבקשת, דבר אחד ויחיד.
הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי.
היא רצתה לרדת לחודשיים, לא לסיני להבין מי היא, אלא לחברות שלה, לבכות על כך שהיא תמות בתולה. על כך שתלך לעולם הבא בלי לממש את זכותה כאישה להביא ילדים, לחבק אותם, לשיר להם, להניק אותם, לשמוע אותם אומרים את המילה הראשונה, להיות אישה לאישה, לאיש שלה שילך למלחמות ויביא לה חיבוקים בלילות ויקשיב למה עבר עליה היום מהרגע שהתרנגולת עשתה קוקוריקו ועד שאחרון הילדים עצם את עיניו. לא יהיה לה את כל זה. ורק על זה היא רוצה לבכות עם חברותיה. רק התחברות היא רצתה. רק לשבת עם חברות שלא שופטות אותה, שלא שמחות לאיד, כנראה היה ביניהן קשר כל כך טוב אם משאלתה האחרונה היתה לשבת איתן ולבכות. היא אפילו לא התפדחה לבכות, לא היתה בתקופה של מודעות עצמית, לא סידרה את השמלה שלה כל רגע שירדה בהרים אל חברותיה. וחודשיים שלמים היא ישבה עם חברותיה והן בכו, בטח ניסו לעודד והבינו שאין מה להגיד, בטח ניסו להגיד שהכל לטובה ולא הבינו איך, בטח חיבקו ושתו המון תה עם עלי פסיפלורה להרגעה, ואז נגמרו החודשיים והן שילחו אותה בכבוד אל מותה. ומקץ חודשיים היא חזרה אל אביה, לא ברחה, לא הסתתרה, חזרה ישר אל זרועות אביה שעשה טעות, לא התכוון, בטח אכל את עצמו בחודשיים האלה עד שחזרה, והם עשו מה שהיו צריכים לעשות. ומפה אין יותר פרטים על בת יפתח, אפילו את שמה אנחנו לא יודעים.
ולזכר מה שקרה לה כל שנה לארבעה ימים הלכו בנות ישראל לפי המילון האנציקלופדי של המקרא לבכות, לשיר ולהזכיר את הסיפור הנורא. כל שנה לארבעה ימים הן ישבו ובכו והמשיכו את ההתחברות לזכר חברתן שלא מימשה את היותה אישה. וכמובן, כמו כל סיפור תנכי, אתה מסתכל על עצמך וחושב בעידן חיים הכט, מה אני הייתי עושה.
וחוץ מלקחת כדור הרגעה לא עולים לי הרבה דברים.

בת יפתח
דרג את הסיפור

תגובות (1)

סיפור יפה את מציגה את הדברים בצורה מדהימה אבל אני רוצה לתקן אותך יפתח לא ידע שיצא אדם הוא חשב שיצא לקראתו כבש

04/04/2011 22:50
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך