האמנם יותר משקר ספרותי

26/12/2018 134 צפיות אין תגובות

הערות אחדות לפני קריאה:
א) הסיפור מובא בזאת הן בלויַת ניקוד-עזר בלבד והן מנוקד בשלמוּת, זאת מפאת מְלִיצִיוּתוֹ היחסית.
ב) הכותרת על-פי סונטה 130 של שייקספיר, בתרגום זקס, להלן: “אבל תאמינו, במיטה היא אלמותית, \ או לפחות שווה יותר משקר ספרותי.”
ג) התנסותי הספרותית הרצינית הראשונה היא זו; קבלו בהבנה את כל שכרוך בזאת.

נוסח רגיל
“יעל”, אומַר לה, בו ברגע שתיפגשנה עינינו, בו ברגע שיקלוט מוחה, כי העלם הצעיר מלטף את ירכה.

“עידו”, תשיב העלמה, והדם יעלה בפניה, מעמיד רקע הולם לחיוכה, אך למחצה.

“ספרי לי דבר מה אודותיך,” אומַר “ספרי לי סוד שאיש אינו יודע.”
במבוכה רמה ובאודם פנים שנושק לרתיחה, תאזור העלמה את שארית עוזה ואת רסיסי עמידתה בפני קסמיי; בראש מוסב תשאל בהתרסה: “ומדוע לי לשמוע בקולך?”

אגב חיוך שובב, אשר בזריזות ניכר במלוא תווי פניי, אגב קשר עין, אשר בעוצמתו לא חזתה המנורה מזה עידנים, אעביר ידי בעדינות גועשת על-פני ירכה השנייה. אחר, בלהט, תפרוצנה המלים מחדרי לבבי: “כי אני משתוקק להכירך; אני רוצה להכירך לעומק ולרוחב, פנימה אף חוּצה, אני רוצה ללחוש באוזנייך ורצוני שתלחשי באוזניי. על-כן, חושניותי רבת העלמתיוּת, הבה נתחיל בדבר קטן: ספרי לי סוד שאיש אינו יודע.”

“ולו גם דבר שמביכני?” תערים הלזה קושיה נוספת.
“בחברת רֵע יכולה המבוכה להיות דבר נפלא; לכי על זה.”

עוד טרם תגלה העלמה את אוזניי באשר למי מסודותיה, וַתר לא תוותר על הזדמנות להלהיט את העניינים. מכסאה חיש תקום ועל ברכיי תמהר לשבת, ידיה אחוזות בכתפיי, ראשה נע ונד, כמו במקצב, בחוזקה אף במרץ. “רֵע רַע מאוד אתה, עידו.”
“עלמה שובבה מאוד את, יעל, ואף-על-פי-כן ענֹה תעני.”

“בעבר, עתים רבות לשעבר, שני מנהגים מגונים נהגתי – שניים עיקריים, מכל מקום. את כל קורותי, את כל הפרטים הקטנים שאיש אינו זוכר ושאין כל טעם לזוכרם, העליתי על הכתב ביומניי. שעות לבלי קץ עשיתי במלאכת לא מחשבת זו, מתעדת במקום לחוות ועורמת הבלים. והדובדבן שבקצפת – ערומה ישבתי בעשותי זאת.”

עתה, אם גם ניכרת בפניה איזו מבוכה, הרי שנפשה שָלְוָה בה. שריריה רפו והלכו, תנוחת שֶבתה נתרווחה והלכה, אף סומקה החל פג. כמעט מאושרת היתה ואני לא ידעתי נפשי. כמו להכיר באומץ הלב שגילתה, כמו לעוטפה כליל בחמימותו של אחר, של בשר ושל אנוש, לצווארה נשקתי ברוך ובאוזניה לחשתי, פשוטות אף ישירות, “תודה.” חיוך קלוש החל עולה על דל שפתיה, חיוך קט אך רב במשמעות. עיניה הן שחשפו בשלמות את סערת נפשה אשר ניעורה.

בראותי את חדוות היחשפותה, חדווה של דרור ושל מרי, התחילו עולים בי זכרונות. במסע רב-משוטים ללא ספינה, שבה נפשי והתוודעה לעצמיותה. משקעים דואבים, חדים ועמוקים כקרחון, עלו בגרוני עד שנמצא להם קול. “בימים אשר עָבָרוּ, יעל, זמן רב לפני שפגשתיך, נהגתי גם אני אי-אילו מנהגים בלתי יאים. זכרונותי באשר לם, קרים ואכזריים המה. התרצי לשומעם?”

ותרד העלמה מעל ירכיי, ותשב ותשקוט רגעים אחדים. את ידי החלשה אחר תיטול בשתי ידיה, את ידי הנתונה לחסדיה תעטר במגע שפתיה ובאחיזתה הרופפת איתנות, את ידי בת המזל תצמיד לבטנה החמימה. ותשמענה אוזניי את קולה, כמו פזמון, אומר אך פעם יחידה: “בחברת רע יכולה המבוכה להיות דבר נפלא.” חיוך מפתיע הציף את ארשתי וניכר אף בעיניי: פורי נפל, איפוא.

עוד טרם אגלה את אוזנֵי העלמה באשר למי מסודותיי, קלוֹת אטפח על ידי, אט אסירהּ מעל בטנה ואשלבה בידה היא. “קו התפר בין היום לבין הליִל, או כל עת אחרת בם, שכוּב על מיטה או ישוּב על ספה, אף עומד או נפוּל – רעב ומוחלש – על רצפת אחרים. ביד בוטחת ובדעת נחושה, אם כי מעורפלת תדירוֹת אעביר תערי על פני כתפיי, על פני ירכיי, על-פני רבים וטובים – אך בעיקר על-פני בטני. עוד שנים, יום ביום, אף לאחר שיָשנו החתכים ביתר חלקיי, עמדה בטני כתזכורת לימים ההם.”

ותעזוב היא את ידה ואעזוב אני את ידי. על פניי גם על פניה יעלה מרקעהּ של התקופה המתוארת: צל-מה יעיב עליהן, ברצון ושלא ברצון ודמעות רבות יכסון. ועד שלא תפסקנה לזלוג, עד שלא תחדולנה פנינו לעטות מסכה חשכה, נתערבל שנינו – אם כי לה תהא זו הפעם הראשונה – חזור והתערבל, חגים במעגלים פגומים, צרים אל נתיב של הרס עצמי, אולי אף מאבדים את לוּזֵנוּ. שום אור לא ימתין לנו בקצה המנהרה, אך חשכה בו תשרור – ובאיטיות, באיטיות רבה ובזחילה חסרת החלטיות – הצת תיצת בנו אש החיים ועור תעור בנו תשוקתם.

נוסח מנוקד
“יָעֵל”, אֹמַר לָהּ, בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁתִּפָּגַשְׁנָה עֵינֵינוּ, בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁיִּקְלֹט מוֹחָהּ, כִּי הָעֶלֶם הַצָּעִיר מְלַטֵּף אֶת יְרֵכָהּ.

“עִדּוֹ”, תָּשִׁיב הָעַלְמָה, וְהַדָּם יַעֲלֶה בְּפָנֶיהָ, מַעֲמִיד רֶקַע הוֹלֵם לְחִיּוּכָהּ, אַךְ לְמַחֲצָהּ.

“סַפְּרִי לִי דְּבַר מָה אֹדוֹתַיִךְ,” אֹמַר “סַפְּרִי לִי סוֹד שֶׁאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ.” בִּמְבוּכָה רַמָּה וּבְאֹדֶם פָּנִים שֶׁנּוֹשֵׁק לִרְתִיחָה, תֶּאֱזֹר הָעַלְמָה אֶת שְׁאֵרִית עֻזָּהּ וְאֶת רְסִיסֵי עֲמִידָתָהּ בִּפְנֵי קְסָמַי; בְּרֹאשׁ מוּסָב תִּשְׁאֵל בְּהַתְרָסָה: “וּמַדּוּעַ לִי לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלְךָ?”

אַגַּב חִיּוּךְ שׁוֹבָב, אֲשֶׁר בִּזְרִיזוּת נִכָּר בִּמְלוֹא תָּוֵי פָּנַי, אַגַּב קֶשֶׁר עַיִן, אֲשֶׁר בְּעָצְמָתוֹ לֹא חָזְתָה הַמְּנוֹרָה מִזֶּה עִדָּנִים, אַעֲבִיר יָדִי בַּעֲדִינוּת גּוֹעֶשֶׁת עַל-פְּנֵי יְרֵכָהּ הַשְּׁנִיָּה. אַחַר, בְּלַהַט, תִּפְרֹצְנָה הַמָּלִים מֵחַדְרֵי לְבָבִי: “כִּי אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְהַכִּירֵךְ; אֲנִי רוֹצֶה לְהַכִּירֵךְ לָעֹמֶק וְלָרֹחַב, פְּנִימָה אַף חוּצָה, אֲנִי רוֹצֶה לִלְחֹשׁ בְּאָזְנַיִיֽךְ וּרְצוּנִי שֶׁתִּלְחֲשִׁי בְּאָזְנַייֽ. עַל-כֵּן, חוּשָׁנִיּוּתִי רַבַּת הָעַלְמָתִיּוּת, הָבָה נַתְחִיל בְּדָבָר קָטָן: סַפְּרִי לִי סוֹד שֶׁאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ.”

“וְלוּ גַּם דָּבָר שֶׁמְּבִיכֵנִי?” תַּעֲרִים הַלָּזָה קֻשְׁיָה נוֹסֶפֶת.
“בְּחֶבְרַת רֵעַ יְכוֹלָה הַמְּבוּכָה לִהְיוֹת דָּבָר נִפְלָא; לְכִי עַל זֶה.”

עוֹד טֶרֶם תְּגַלֶּה הָעַלְמָה אֶת אָזְנַייֽ בַּאֲשֶׁר לְמִי מִסּוֹדוֹתֶיהָ, וַתֵּר לֹא תְּוַתֵּר עַל הִזְדַּמְּנוּת לְהַלְהִיט אֶת הָעִנְיָנִים. מִכִּסְאָהּ חִישׁ תָּקוּם וְעַל בִּרְכַּי תְּמַהֵר לָשֶׁבֶת, יָדֶיהָ אֲחֻזּוֹת בִּכְתֵפַי, רֹאשָׁהּ נָע וְנָד, כְּמוֹ בְּמִקְצָב, בְּחָזְקָה אַף בְּמֶרֶץ. “רֵעַ רַע מְאֹד אַתָּה, עִדּוֹ.”
“עַלְמָה שׁוֹבָבָה מְאֹד אַתְּ, יָעֵל, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן עָנֹה תַּעֲנִי.”

“בֶּעָבָר, עִתִּים רַבּוֹת לְשֶׁעָבַר, שְׁנֵי מִנְהָגִים מְגֻנִּים נָהַגְתִּי – שְׁנַיִם עִקָּרִיִּים, מִכָּל מָקוֹם. אֶת כָּל קוֹרוֹתִי, אֶת כָּל הַפְּרָטִים הַקְּטַנִּים שֶׁאִישׁ אֵינוֹ זוֹכֵר וְשֶׁאֵין כָּל טַעַם לְזָכְרָם, הֶעֱלֵיתִי עַל הַכְּתָב בְּיוֹמָנַי. שָׁעוֹת לִבְלִי קֵץ עָשִׂיתִי בִּמְלֶאכֶת לֹא מְחַשֶּׁבֶת זוֹ, מְתַעֶדֶת בְּמָקוֹם לַחֲווֹת וְעוֹרֶמֶת הֲבָלִים. וְהַדֻּבְדְּבָן שֶׁבַּקַּצֶּפֶת – עֲרוּמָה יָשַׁבְתִּי בַּעֲשׂוֹתִי זֹאת.”

עַתָּה, אִם גַּם נִכֶּרֶת בְּפָנֶיהָ אֵיזוֹ מְבוּכָה, הֲרֵי שֶׁנַּפְשָׁהּ שָׁלְוָה בָּהּ. שְׁרִירֶיהָ רָפוּ וְהָלְכוּ, תְּנוּחַת שֶׁבְתָהּ נִתְרַוְּחָה וְהָלְכָה, אַף סָמְקָהּ הֵחֵל פָּג. כִּמְעַט מְאֻשֶּׁרֶת הָיְתָה וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי. כְּמוֹ לְהַכִּיר בְּאֹמֶץ הַלֵּב שֶׁגִּלְּתָה, כְּמוֹ לְעוֹטְפָה כָּלִיל בַּחֲמִימוּתוֹ שֶׁל אַחֵר, שֶׁל בָּשָׂר וְשֶׁל אֱנוֹשׁ, לְצַוָּארָהּ נָשַׁקְתִּי בְּרֹךְ וּבְאָזְנֶיהָ לָחַשְׁתִּי, פְּשׁוּטוֹת אַף יְשִׁירוֹת, “תּוֹדָה.” חִיּוּךְ קָלוּשׁ הֵחֵל עוֹלֶה עַל דַּל שְׂפָתֶיהָ, חִיּוּךְ קָט אַךְ רַב בְּמַשְׁמָעוּת. עֵינֶיהָ הֵן שֶׁחָשְׂפוּ בִּשְׁלֵמוּת אֶת סַעֲרַת נַפְשָׁהּ אֲשֶׁר נֵעוֹרָה.

בִּרְאוֹתִי אֶת חֶדְוַת הֵחָשְׂפוּתָהּ, חֶדְוָה שֶׁל דְּרוֹר וְשֶׁל מֶרִי, הִתְחִילוּ עוֹלִים בִּי זִכְרוֹנוֹת. בְּמַסַּע רַב-מְשׁוֹטִים לְלֹא סְפִינָה, שָׁבָה נַפְשִׁי וְהִתְוַדְּעָה לְעַצְמִיּוּתָהּ. מִשְׁקָעִים דּוֹאֲבִים, חַדִּים וַעֲמֻקִּים כְּקַרְחוֹן, עָלוּ בִּגְרוֹנִי עַד שֶׁנִּמְצַא לָהֶם קוֹל. “בַּיָּמִים אֲשֶׁר עָבָרוּ, יָעֵל, זְמַן רַב לִפְנֵי שֶׁפְּגַשְׁתִּיךְ, נָהַגְתִּי גַּם אֲנִי אִי-אֵילוּ מִנְהָגִים בִּלְתִּי יָאִים. זִכְרוֹנוֹתַי בַּאֲשֶׁר לָם, קָרִים וְאַכְזָרִיִּים הֵמָּה. הֲתִרְצִי לְשָׁמְעָם?”

וַתֶּרֶד הָעַלְמָה מֵעַל יְרֵכַי, וַתֵּשֵׁב וַתִּשְׁקֹט רְגָעִים אֲחָדִים. אֶת יָדִי הַחַלָּשָׁה אַחַר תִּטֹּוֽל בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ, אֶת יָדִי הַנְּתוּנָה לַחֲסָדֶיהָ תְּעַטֵּר בְּמַגַּע שְׂפָתֶיהָ וּבַאֲחִיזָתָהּ הָרוֹפֶפֶת אֵיתָנוֹת, אֶת יָדִי בַּת הַמַּזָּל תַּצְמִיד לְבִטְנָהּ הַחֲמִימָה. וַתִּשְׁמַעְנָה אָזְנַייֽ אֶת קוֹלָהּ, כְּמוֹ פִּזְמוֹן, אוֹמֵר אַךְ פַּעַם יְחִידָה: “בְּחֶבְרַת רֵעַ יְכוֹלָה הַמְּבוּכָה לִהְיוֹת דָּבָר נִפְלָא.” חִיּוּךְ מַפְתִּיעַ הֵצִיף אֶת אֲרַשְׁתִּי וְנִכַּר אַף בְּעֵינַי: פּוּרִי נָפַל, אֵפוֹא.

עוֹד טֶרֶם אֲגַלֶּה אֶת אָזְנֵי הָעַלְמָה בַּאֲשֶׁר לְמִי מִסּוֹדוֹתַי, קַלּוֹת אֶטְפַּח עַל יָדִי, אַט אֲסִירָהּ מֵעַל בִּטְנָהּ וַאֲשַׁלְּבָהּ בְּיָדָהּ הִיא. “קַו הַתֶּפֶר בֵּין הַיּוֹם לְבֵין הַלַּיִל, אוֹ כָּל עֵת אַחֶרֶת בָּם, שָׁכוּב עַל מִטָּה אוֹ יָשׁוּב עַל סַפָּה, אַף עוֹמֵד אוֹ נָפוּל – רָעֵב וּמֻחְלָשׁ – עַל רִצְפַּת אֲחֵרִים. בְּיָד בּוֹטַחַת וּבְדַעַת נְחוּשָׁה, אִם כִּי מְעֻרְפֶּלֶת תַּדִּירוֹת אַעֲבִיר תַּעֲרִי עַל פְּנֵי כְּתֵפַי, עַל פְּנֵי יְרֵכַי, עַל-פְּנֵי רַבִּים וְטוֹבִים – אַךְ בְּעִקָּר עַל-פְּנֵי בִּטְנִי. עוֹד שָׁנִים, יוֹם בְּיוֹם, אַף לְאַחַר שֶׁיָּשְׁנוּ הַחֲתָכִים בְּיֶתֶר חֲלָקַי, עָמְדָה בִּטְנִי כְּתִזְכֹּרֶת לַיָּמִים הַהֵם.”

וַתַּעֲזֹב הִיא אֶת יָדָהּ וָאֶעֱזֹב אֲנִי אֶת יָדִי. עַל פָּנַי גַּם עַל פָּנֶיהָ יַעֲלֶה מִרְקָעָהּ שֶׁל הַתְּקוּפָה הַמְּתֹאֶרֶת: צֵל-מָה יָעִיב עֲלֵיהֶן, בָּרָצוֹן וְשֶׁלֹּא בָּרָצוֹן וּדְמָעוֹת רַבּוֹת יְכַסּוּן. וְעַד שֶׁלֹּא תַּפְסֵקְנָה לִזְלֹג, עַד שֶׁלֹּא תַּחְדֹּלְנָה פָּנֵינוּ לַעֲטוֹת מַסֵּכָה חֲשֵׁכָה, נִתְעַרְבֵּל שְׁנֵינוּ – אִם כִּי לָהּ תְּהֵא זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה – חָזוֹר וְהִתְעַרְבֵּל, חָגִּים בְּמַעְגָּלִים פְּגוּמִים, צָרִים אֶל נָתִיב שֶׁל הֶרֶס עַצְמִי, אוּלַי אַף מְאַבְּדִים אֶת לוּזֵנוּ. שׁוּם אוֹר לֹא יַמְתִּין לָנוּ בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה, אַךְ חֲשֵׁכָה בּוֹ תִּשְׂרֹר – וּבְאִטִּיּוּת, בְּאִטִּיּוּת רַבָּה וּבִזְחִילָה חַסְרַת הֶחְלֵטִיּוּת – הָצֵת תִּצַּת בָּנוּ אֵשׁ הַחַיִּים וְעוּר תָּעוּר בָּנוּ תְּשׁוּקָתָם.

האמנם יותר משקר ספרותי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך