מקווה שתאהבו.

הבית שבסוף רחוב הרדינג מספר 5261

07/08/2020 125 צפיות 2 תגובות
מקווה שתאהבו.

אומרים שפחד הוא רק מחשבה, ואולי זה נכון. אבל אצלי, אצלי הפחד הוא בית. הבית בסוף רחוב הרדינג מספר 5261, בית ילדותי. שוב אני פה, אחרי 34 שנה, בבית מספר 5261 סוף רחוב הרדינג. איך אוכל לצאת מהאוטו בידיעה שהרגליים שלי ייקחו אותי לשמה? איך אוכל לחזור?
“מה איתך?” שאלה לשלומי אן שישבה לצד הנהג, אבל אני לא הצלחתי להוציא מילה, הפחד שיתק אותי. המחשבה שאכנס לבית, הפחד שאכנס לפחד. שמעתי את טריקת דלת המכונית ואז פתיחת דלת הנהג, “אתה חייב, זה יעשה לך טוב” אמרה נינוחה אבל מצידי דממת אלחוט. יצאתי מהמכונית, רגליי רעדו ואן נעלה את המכונית. חצינו את הכביש לעבר הבית, קירות לבנים ורעפים אדומים ממש כמו בזיכרון. אבל הדשא הצהיב, והאופניים הלבנות של אבא היו כתמתמות מרוב חלודה. הדלת אותה דלת, כבדה שחורה וגדולה. השביל אותו שביל מוביל אותנו לפחד, לבית. “המפתח אצלך?” שאלה, הנהנתי והוצאתי את המפתח מכיסי, הכנסתי אותו לחור המנעול אך לא היה בזה צורך הדלת הייתה פתוחה. נכנסנו וריח הגוויה ששרר בבית החמיץ את אפנו, הקירות היו צהובים ומתקלפים, אבל הספה נשארה עם כתמי הדם עליה, כתמי הדם… הסתכלתי ימינה לעבר המטבח, הכיסאות סביב שולחן האוכל כבר לא היו שמה, נפלתי.
רגליי לא יכלו לעמוד בנטל, פשוט התפרקתי על הרצפה. “בוא חמוד, יהיה בסדר” ניסתה לנחמני, אבל היא פשוט לא מבינה, אי אפשר להבין את הבית הזה גם אחרי 34 שנה. אן ניסתה לפתוח את החלון במטבח אבל כשהרימה מעט את התריס הוא נפל החוצה, לחצר הצהובה. היא הקימה אותי מהרצפה השבורה, “אתה בסדר, אתה חזק” ניסתה לחזקני בעודה מוציאה את בקבוק המים ונתנה לי ללגום ממנו, “תודה”. התקדמתי לחדר שלי, אותו חדר שחלקתי עם אחי, אחי התאום. מיטת הקומותיים עדיין עמדה שם, והסדינים עם ראשי התיבות שלנו עדיין היו עלייה, L&M.

*****

“קדימה עוד פעם, הכפולות של 9” צעק אבא, “9,18,27,36 ו….” נתקעתי “ו-45” השלים אותי מרטין “מה הבעיה שלך? למה אתה לא יכול להיות קצת כמו מרטין?” נזף בי, “קלוין, עזוב את הילד” גוננה עליי, “יום אחד, אעזוב אותו” המשיך “עכשיו לחדר, קדימה!”. נכנסתי לחדר והשארתי את הדלת פתוחה כמו תמיד, אסור היה לסגור את הדלתות בבית. “אל תדאג לאון, יום אחד הוא יעזוב אותך” ניסה לנחמני מרטין “אני שונא אותו” לחשתי, “תזהר שלא ישמע” הזהיר. אבל לי לא היה אכפת, חיי היו סיוט, והצלפות החגורה היו החלק הקל בסיוט הזה. “כפולות של 9” ניסיתי לבדי “9,18,27,36,45,54,63 ו…” “72” השלים אותי “אני לא צריך את העזרה שלך, אני רוצה לבד.” אמרתי והוא עזב את החדר. טיפסתי בסולם למיטה העליונה, “9,18,27,36,45,54,63,72,81,90” הצלחתי, הצלחתי לבד, הייתי חייב להראות לאבא. “אבא, אבא הצלחתי” צעקתי בהתרגשות “את רואה?” נפנף אבא בפניה של אמי “קצת מקשים והוא מצליח. תראה לי חמוד.” ירדתי מהמיטה, ועברתי לסלון להתיישב על ברכיו של אבא “9,18,27,36,45,54 אמממ” “63” התפרץ מרטין”, “ששששששש, הוא יצליח לבד” השתיק אבא את מרטין “63,72,81,90”. “גאון קטן, כל הכבוד.” אבא שמח, וגם אני זו הייתה אחת מהפעמים היחידות שהצלחתי לשמח אותו.

*****

“פעם הצלחתי לרצות אותו” לחשתי בעודי סוגר את כף ידה של אן בידי, ומרגיש את חום הגוף שלה, “פעם…. פעם הכל היה פשוט יותר”. “מה הוא חשב לעצמו? שלי לא היה קשה,זה היה התאום שלי, החצי השני שלי.” כעסתי “זה היה הבן שלו” אמרה אן “ומה אני?” שאלתי ושחררתי את ידה מידי. “אובדן זה קשה, מי כמוך יודע” המשיכה, “אני יודע, אבל גם לי היה קשה, גם לי כאב על אחי” אמרתי בבכי “גם לו כאב על בנו”. אחי מרטין, היה גדול ממני ב-56 שניות בדיוק, הוא היה חכם ומצחיק. אבל היקום התאכזר עליו, ובעיית הכליות שלו הלכה וגברה עם השנים, עד יומהולדת 17 שאותו לעולם לא זכה לחגוג. יומהולדת 17 היה היומהולדת הראשונה שאי פעם חגגתי לבדי, אם ניתן לקרוא לעוגה והצלפה, חגיגה.

*****

“למה הוא לקח את האח הלא נכון?” התפרק אבא בזרועות אמי, “וכמה שהוא דומה לו, מכאיב לי.” ההורים ישבו במטבח ואני בסלון על ספת העור השחורה. “לאון לא אשם בדבר” גוננה אמי, “אבל… אבל הוא רק תזכורת מאכזבת למרטין” השלים אבי. המילים כאבו לי, למרות שלא הראתי את זה, כל לילה הייתי יורד למיטה התחתונה, מסניף את הסדין ובוכה. בכי של געגוע, בכי לזכרו, אבל הוא לא צריך את הדמעות שלי, אבל אני צריך אותו. “לאון בוא הנה מיד!” צרח אבא, ואני ככלב התייצבתי לפקודתו, “כפולות של 17, עכשיו!” פקד “17,34,51,68,85 ו… פאק שכחתי” אמרתי בבושת פנים. “אתה יודע מה עושים למטומטם?” שאל “כן אבא” עניתי בראש מורכן. השכבתי את הבטן על הכיסא, כאשר ישבני מופנה כלפי מעלה. אבא הוריד את החגורה שלו, “כפולות של 17, זה..” חיכה שאשלים אותו “זה 17 מלקות” השלמתי “נכון מאוד”. אמא יצאה מהמטבח ומהבית, ורק אני נשארתי להתעמת עם ההצלפות. אני והקירות שלא עשו דבר, והרהיטים שלא נקפו אצבע. ישבני האדים והדמעות זלגו מעצמן, הכאב חד וחודר, אבל זאת הייתה השיגרה, בבית שבסוף רחוב הרדינג מספר 5261.

*****

“את רואה פה?” שאלתי “פה בדיוק הייתי מתכופף יום יום, להצלפות החגורה שלו. פה אף אחד לא עזר, לא הקירות ולא הרהיטים, ולא אמא.” אן עטפה אותי וליטפה את גבי “איך היא יכלה?” כעסתי “איך היא לא עזרה לבן שנשאר לה? איך?”. “שששש, היא שמרה עליך, היא חיבקה אותך, היא אהבה אותך אבל פחדה ממנו” ניחמה. “אז איך זה קרה? איך התהפכו היוצרות?” התעניינה אן, “ממש כמו שקורה בסרטים, זינוק אחד, סכין אחד” אמרתי בדמע. “גם אז, היא יצאה מהבית, אבל הפחד נשאר טמון בה, גם אחרי שהוא מת. אך גם בי הוא נשאר, הפחד, הבית, זה דברים שלא עוזבים ולא יעזבו”. הקירות הללו אינם קירות, הם זיכרונות. זיכרונות של כאב, זיכרונות של פחד, זיכרונות של בית. והרהיטים מה הם יגידו, הם ראו וחוו. הלכתי לחדר השינה של אבא, ושם היא הייתה מונחת לה על המיטה המרופטת, החגורה הישנה של אבא. “כל-כך הרבה כאב” אמרתי בעודי אוחז בה “כל-כך הרבה סבל” וזרקתי אותה על הקיר.

*****

“בחור צעיר, יום אחד אתה תלמד לכבדני!” אמר אבא בעודו מוריד את החגורה הוא בא להצליף אבל אז לפתתי את ידו, “מספיק! לא עוד כאב, לא עוד בכי, לא עוד פחד” ותפסתי את ידו השנייה. “זה נגמר כאן! אתה לא תכאיב לאף אדם ולו פעם אחת נוספת” נבחתי עליו. קשרתי אותו לרגל של ספת העור עם החגורה שלו, אותה חגורה שפגשה את עורי כל-כך הרבה פעמים. הלכתי למטבח, שלפתי מהמגירה הראשונה סכין בשר “לאון מה אתה עומד לעשות?” שאלה אמא “עזוב את זה מיד!”, “לא!” נעמדתי על שלי “אני לא אתן לכאב להמשיך” והלכתי לסלון. “אמרתי לך שיום אחד, אעזוב אותך, והנה משאלתי מתגשמת, תמיד העדפתי את מרטין ואתה היית לא יותר מתזכורת עלובה שלו” אמר במילותיו האחרונות “אתה לעולם לא תיפטר ממ! אני עדיין במחשבות שלך, שאתה לא מספיק, שאתה זקוק לעונש”, “אתה כבר לא אבא שלי” אמרתי לפני שהספיק להשלים את המשפט, וסכין הבשר ננעצה בראשו. אמא נכנסה לבית “מה עשית?” צרחה “מה עשית?!” היא זחלה לעבר אבא וחיבקה אותו. “מה עשית?!”, שתקתי, יצאתי מהבית שבסוף רחוב הרדינג מספר 5261. ברחתי משם, מאותו “בית”, מאותו כאב, מאותו פחד.

*****

“הוא צדק, לפעמים אני חושב עליו: על הנזיפות שלו, על הדרישות שלו, על הצעקות, הקללות, המכות.” אמרתי “היום אני יודע, שאובדן באמת יכול לשגע אנשים.” “זה עדיין לא מצדיק את מעשיו” המשכתי “אבל לפחות, הייתה סיבה.” “בוא אהוב, בוא נלך” אמרה ברוך, קמנו והלכנו לעבר הדלת “תודה שבסוף עזרת, בסוף פחד, היית לעזר.” ויצאנו מהבית, דרך אותה דלת שברחתי ממנה לפני 34 שנה, דלת הבית מספר 5261 שבסוף רחוב הרדינג.

הבית שבסוף רחוב הרדינג מספר 5261
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (2)

אהלן :)
אני מרגישה שאני קצת חוזרת על עצמי עם הערות.

1) פיסוק – בתוך מרכאות, תמיד יהיה פיסוק בסופן. אין דבר כזה שדמות אומרת משהו ושאין בתוך המרכאות סימן פיסוק. סימני פיסוק יהיו צמודים למילה שימין, ואחריהם יהיה רווח מצד שמאל.
2) רווחים – הטקסט כרגע מחולק לכמה בלוקים ענקיים. זה מעייף את העיניים וקצת חסר היגיון. חסרים רווחים, חסרים אנטרים, במיוחד אחרי שדמויות אומרות דברים (לעיתים נהוג לשים רווח אחרי). כרגע יש משהו מעייף בחלוקה ובצורה של הטקסט, הייתי בודקת את זה שוב.
3) מספרים – מצד אחד, אני מבינה שבטקסט הספציפי הזה, המספרים הם חלק קרדינלי מהעלילה. מצד שני, מספרים בתוך טקסט זה דבר מאוד מבלבל. ועם זה שהכתיבה לא נקייה לעין, זה הופך את זה לסלט אחד גדול. הייתי בודקת מתי המספר מופיע כמספר (1, 2, 3) ומתי כמילה (אחת, שתיים, שלוש). כי כרגע זה עושה כאב ראש.
4) ניסוחים מסורבלים – מהבחינה הזו, יש שיפור עצום. אבל עדיין, יש כאן כמה וכמה ניסוחים “צורמים” או מסורבלים. כל מיני מילים שנראות לא קשורות או משפטים שכשקוראים את זה, זה נשמע לא כל כך הגיוני. ממליצה כרגיל לקרוא בעל פה, ולעשות עריכה.

זה סיפור מאוד מאוד טוב, העלילה מעניינת והדמויות מרתקות. ברגע שיהיה יישום של ההערות שאמורות לגרום לטקסט להיות נקי, נעים ומדוייק – הסיפור יהפוך להיות פשוט מדהים. אני יודעת שזה מתיש ומעצבן לקבל את ההערות האלה על כביכול “אסתטיקה”, אבל אין מה לעשות. כתיבה וקריאה אלו דברים של עיניים, והעיניים מתעייפות כשיש בלגן. ההבדל שהולך להיות כשיהיה את היישום של הדברים האלה יהיה הבדל של יום ולילה.

בהצלחה :)

08/08/2020 00:11

    אני באמת רוצה להודות לך, התיקונים שלך עוזרים לי מאוד בשיפור הכתיבה, מעריך מכל הלב.

    08/08/2020 00:24
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך