זה גידול סרטני במוח

נועם 04/11/2015 600 צפיות 2 תגובות

“זה גידול סרטני במוח. אני מקציב לך כמה חודשים, גילינו מאוחר מידי; אין דרך טובה לתאר זאת, אני מצטער.”
בשלב הזה כבר לא חשבתי על עצמי, זה היה צפוי מראש. חשבתי בעיקר על אמא. וגם על אבא.
איך הם יתמודדו שביתם היחידה, הבכורה, תהפוך לעוד סתם כלום.
עוד סתם גופה שרועה בבית הקברות מתחת לחיים, קבורה בתוך האדמה והופכת לאט לאט לחול שמתרכב. והם יותר לא יוכלו לראות אותי, להרגיש אותי ולדבר איתי יותר, רק בתמונות.
כמו סבא, תלוי לו על הקיר.
כל בוקר אמא מנשקת את התמונה שלו. אני לא רוצה להיות תלויה על קיר, אני לא רוצה שאימא תזיל עליי דמעה כל בוקר.. ומה עדי יעשה? הוא יהפוך ליתום מכל אחים.. לא יהיה מי שיסביר לו את השיעורים כשלאימא אין סבלנות, מי ישמור עליו ויכין לו אוכל כשההורים לא בבית? מי ילמד אותו מה עושים עם החברה הראשונה.. הוא לא יזכור אותי בכלל הוא רק בן שש..
אבל כנראה שהם יצטרכו להתרגל למחשבה הזאת, אני כבר התרגלתי. ולא ממש אכפת לי, אין לי הרבה מה להפסיד, גם לא הרבה מה להרוויח. אבל כשאני אהיה שם, עמוק במוות השחור, זה לא ישנה כלום.
אני אהיה מתה, לא אזכור דבר במילה.
“אין דרך טובה לתאר זאת, אני מצטער.” נזכרתי בדבריי הרופא.
אמא, כמובן בכתה המון, אבא ניסה לשלוט במצב, להראות שהכול יהיה בסדר.
כמובן שהוא לא הצליח, אחרי שנייה הדמעות ירדו בעצמם.
הם בכו על אובדן הילדה שלהם שעוד לא קרה. “אני עוד פה”.. רציתי לומר להם, אבל לא הצלחתי לדבר, המילים נתקעו בגרוני ואז אמא נרגעה קצת ואמרה- “היא רק בת חמש עשרה.. לא חוותה כלום בחיים.. בבקשה תעשה משהו אל תאמר לנו שאתה לא יכול”
אף פעם לא ראיתי את אמא ככה, שבורה. כל גופה הרזה רעד, היא החזיקה את צווארה ביד אחת והסתכלה למעלה, כמו שמתאבלים על מישהו, ובידה השנייה אחזה את ידי, חזק מידי.
אבא שתק, לא תיקשר איתנו, התכנס בתוך עצמו.
הדמעות החלו לזלוג לי מהעיניים, אני בוכה, מסתבר.
ניגבתי אותם מהר.
“אורי אני אוהבת אותך, הכל יסתדר את תראי, נעשה כל מה שצריך. אני אוהבת אותך אורי, אני אוהבת אותך.” אמא אמרה לי, -אמא אני בסדר, רציתי לומר לה.
פתאום לא הצלחתי להזיז שריר, עיניי זזו, אך גופי לא נע.
אני מנסה לנשום, אבל האוויר לא מגיע לריאות. גופי מתחיל לרעוד ואני מתאבקת בעצמי,
“אמא אבא, ” לחשתי, דמעות זולגות מעיניי, “אני אוהבת אתכם.”
עכשיו אפילו לנסות, לא הצלחתי. פשוט הפסקתי לנשום.

אני נופלת עכשיו, על רצפת בית החולים, הדם שבגופי מתחמם, ואני לא מרגישה דבר.
אמא מסתכלת מלמעלה, שוב בוכה.
הראייה מיטשטשת, ואני עוצמת את העיניים.
אני כבר לא שומעת כלום, העצמות כבר לא כואבות לי, אני כבר לא בוכה.
הזיכרונות נמחקים לי לאט לאט, אני כבר לא אורי.
אבל אני לא מתה, אני חיה, ואימא מחכה לי בחוץ, היא ואבא, עם עדי, הם בחוץ ואנחנו הולכים לעולם טוב יותר, נכון? זה מה שאומרים תמיד..

זה גידול סרטני במוח
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

מדהים. פשוט מדהים. העברת את ההרגשה במסר כל כך ברור עד שכמעט בכיתי!!!!!

17/11/2015 07:41

    תודה רבה (:

    15/05/2016 19:17
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך