כוס חלב מנופצת

תולי 04/08/2012 695 צפיות אין תגובות

העיניים האפורות שלה נראות כל כך מפוחדות כשהיא מניחה את הצלחות על השולחן; שטופות אימה, מלאות תקווה ומיוסרות. היא מחייכת אלי את החיוך הכי רגוע שמצליחה לגייס. “ת-תאספי את הצעצועים שלך לפני שאבא חוזר, מותק,” היא מורה, אבל קולה קצת רועד.
אני לא מנסה אפילו להזכיר לה שבגיל עשר כבר לא מפזרים צעצועים על פני כל השטיח, אלא פשוט יוצאת מהחדר. אני שומעת את התנשמות הרווחה שלה.
ואז אני נתקלת בו, פנים אל פנים. הוא משפיל אלי מבט של דוב מתעורר. אני קופאת במקומי, בנשימה משתנקת. מוקדם מדי, אני חושבת. הוא מקדים…
“זוזי,נבלה,” הוא אומר והודף אותי מדרכו. אני מועדת על פני החדר עד שכיסא בולם את נפילתי. הוא לא טורח להעיף אלי מבט נוסף עד שנכנס אל המטבח.
“ג’יימסון, הגעת מוקדם,” אימי כמעט ונחנקת ממילותיה שלה. “אני-“
פלאח! אני שומעת את המכה עוד לפני הזעקה החנוקה.
“תביאי לי ת’אוכל,” הוא מצווה. “עכשיו, אישה.”
אני צופה בה מתרוממת מהקרקע על רגליים רועדות, מוחה את דמעותיה ואת הדם שמטפטף מאפה. “חשבתי ש… נוכל לקיים איזו..” היא עוצרת לשיעול קטנטן- “ארוחה משותפת כזו. שלושתינו.” היא מסמנת לי בתנועת ראש עוויתית להתייצב לשולחן, ומגישה לצלחתו אפונה ונקניק, לחם לבן ותפוח אדמה ברוטב חמוציות. על הצלחת שלי היא שמה פיסת חלה ברוטב, והיא עצמה לא נוגעת בדבר. בכוס שלי היא מוזגת חלב, בכוס שלו וויסקי- עד שפת הכוס. הוא מצמיד את שפתיו וגומע- הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא עד כמה הן בשרניות, עבות ודוחות- כמה הוא דוחה אותי—
“במה את בוהה, שרץ?” הוא אומר ונועץ בי את מבטו הלח. בכוסו אין כבר דבר. העיניים שלו מלאות בשטמה וגועל, ואני רוצה להקיא-
אני מביטה אל אימא בתחינה. היא לא אומרת דבר. אני מחזירה אליו את מבטי. “כ-כלום,” אני מגמגמת. אני מושיטה את היד אל כוס החלב שלי, וכמו בהילוך איטי- האצבעות נוגעות בזכוכית, היא מתנדנדת ו-בום!
הכוס מתרסקת על הרצפה. לשניה יש דממה, ובה אבא נושא את מבטו האלים אליי. הנשימה שלי נעשית כמעט מטורפת מרוב הסטריה. “א-אני מצטערת,” אני מגמגמת בשיניים נוקשות. “א-אני מצטערת, באמת!”
הוא מפנה לאימי את מבטו. “תראי מה גידלת!” הוא צורח. “לא יוצלחית, שוברת כל דבר-“
היא כורעת על ברכיה ומתחילה לאסוף את שברי הזכוכית. הם פוצעים את כפות ידיה בשבריהם המשוננים והחדים. העור הלבן נצבע אדום.”הנה….” היא אומרת, ונשמעת כאילו היא מנסה לשכנע את עצמה. קולה מתרסק באמצע המשפט. “הנה…. הכל בסדר…”
הוא מתרומם מהכיסא שלו ומטיח אותו אחורנית. שתינו מתכווצות. “תראי-” הוא אוחז בי בשיערותי, אני צווחת בכאב- “מה- גידלת!”
“ג’יימסון!”
“אני רציתי בן, קורה! תראי מה גידלת! פירחחית קטנה ומטונפת-“
“לא- תעזוב אותה,” רועדת אימי ומושכת בי בכוח שעוד נשאר לה. “תעזוב אותה-“
הואא שומט אותי אל הקרקע ומושך בראשה של אימי לאחור. “‘ני רציתי בן! ‘ציתי ילד! ואת- חתיכת זונה מלוכלכת-” הוא בועט בה אל הקרקע- “את הולדת לי תינוקת קטנה ומטומטמת ‘שוברת חפצים!”
“אבא—” אני צועקת. “אני מצטערת- אני מצטערת, בבקשה תחזור לאכול-“
האגרוף שלו מכה בביטני באבחה חדה. אני עפה אחורה ומותכת בשולחן- הצלחות מתרסקות אל הרצפה, רסיסיהן בשיערותי-
הוא מצמיד את אימי במפרקי ידיה לרצפה, מתיישב על בטנה במלוא כובד משקלו. היא כל כך רזה…. היא מנסה לבעוט אותו מעליה, צורחת- “לא! ג’יימסון, לא כאן! לא בפני הבת שלי, בבקשה!”
“תסתמי את הפה, זונה,” הוא אומר וקורע את החולצה שלה מעליה. החזיה שלה, מלוכלכת ומרובבת בכתמים, נחשפת. ידיו משוטטות אל המכנסיים הזנוחים, קורעות גם אותם-
“אבא-“
הפנים שלו קרובים אליה מאוד. “את תביאי לי בן, קורה- אם תרצי ואם לא. זה יקרה- זה יקרה!” הוא קורע גם את מכנסיו. את המעשה הבא אני כבר לא רואה, אלא רק שומעת- את ההיאבקות וההתייפחות וצריחת הכאב-
אני כבר לא יודעת מה אני עושה. אבל הידיים שלי, שסוגרות סביב הזכוכית המשוננת, פועלות מעצמן. הדבר האחרון שאבי רואה בחייו הן עיני- אפורות, קרועות וזועמות, השתקפות של שנאתו באישוניי השחור, ורסיס של כוס חלב המשסף את גרונו בלובן המחליא.

כוס חלב מנופצת
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך