בעקבות סיפור קשה של חברה. הלוואי שיביא לה מזור

כשהנפש יודעת לבכות

26/11/2019 117 צפיות אין תגובות
בעקבות סיפור קשה של חברה. הלוואי שיביא לה מזור

חנינה התהלך אנה ואנה, לבו השבור הצעיד אתו בסלון ללא מנוחה.
‘תפסיק כבר עם הלחץ הזה, אתה בודק את הטלפון כל עשר שניות, כאילו לא היית שומע אם מישהו היה מתקשר’. רבקה ישבה קפוצת רגלים במטבח, מנסה לא להיתקל במבטיו הדאוגים.
צלצול טלפון קטע את הדקות השקטות, מורטות העצבים. חנינה ענה, אבל כמו בפעמים הקודמות, ההוא מעבר לקו ניתק את השיחה. וכמו בפעמים הקודמות חנינה ניסה לעשות כוכבית ארבעים ושתיים.
הוא הרגיש איך פעימות הלב מגבירות את הקצב, כוחו לא עומד לו יותר. נזכר איך שהרב אמר לו עוד כשהתחיל הסיפור ‘קץ שם לחושך’. אין מקרה בעולם, ה’ מכוון הכל מראש. זה ניחם אותו, קצת. הכאב היה קשה מנשוא. העלבון.
בפעם הראשונה שהבת שלו ענתה לו ב’כן ולא’, ובעיקר בהנהוני ראש, הוא לא חשב שיש פה בעיה. סתם משהו שעובר עליה עכשיו. עם הזמן הוא ורבקה שמו לב שזה נהיה רציני. ואחרי הכל, היא לא תינוקת בת שנתיים וחצי, אפילו לא נערה מתבגרת. היא כבר בת עשרים ואחת. אפילו התחילה לשמוע שידוכים. אבל אלו היו קטעי הדיבור שלה. מילה פה מילה שם.
פנו לחברה שלה לשמוע האם ככה זה גם איתה, וזו ענתה שהקשר שלהן כבר פחות רציני. יעלי לא כל כך מתקשרת, ובכלל לא באה, גם כשנחמה מזמינה אותה לצאת לאנשהו.
ואז הם כבר דאגו, ממש. אבל לא ידעו מה לעשות.
—-
‘יעלי, זו אמא, תפתחי לי את הדלת’. הטונים עלו, ‘יעלי נו, תפתחי לי, הבאתי לך משהו לאכול’. רק כששמעה קצת קולות נרגעה. היא שם, לא ברחה.
ואז הכריחה אותה לפתוח את הדלת. יעלי פתחה, זגזגה אליה עיניים. רבקה לא התכוננה לרגע הזה. מה בעצם אומרים? היא רק פתחה קצת את הלב, והכל נשפך. הדאגה, הכעס, העלבון. ‘כמה השקענו בך, חוגים, נסיעות, לימודים. כל מה שאפשר כדי לסייע לך עם בעיות הקשב והריכוז. אנחנו אוהבים אותך, לא יכולים יותר לראות אותך שוקעת! די כבר! קחי את עצמך בידיים, לא תוכלי לנצח לחיות ככה’
ציפתה לתגובה, משהו. אבל השקט שהגיע מהצד השני הטריף אותה, יותר מכל גערה שאולי היתה מקבלת. יעלי סימנה לה בכבוד את הדרך החוצה. עם דמעות בעיניים הבינה רבקה שאין לה עוד מה לעשות שם. כשירדה במדרגות, רעדו לה הרגליים. עד מתי אבא? אתה רופא כל בשר! כמה התחזקות באמונה אנחנו משקיעים, אבל עד מתי? ובמה חטאנו?

הרוחות הקלילות הכניסו לאפם חיים, נשימות שלא הצליחו לשאוף בבית. ‘אין ברירה רבקה, הרב צריך לשמוע את כל הפרטים.’ ‘אין סיכוי, זאת בושה ענקית, אני לא אעמוד בזה’ ‘זה יהיה רק לטובתנו’. ‘טובתנו? אולי טובתה של יעלי. אבל מה אני ארוויח מזה? בושות?’
חנינה נעמד. רבקה נעצרה בעקבותיו. ‘אנחנו נגדל מהסיפור הזה, זה ברור לך? בורא עולם לא סתם שתל לנו אותו באמצע החיים. הבושות שלנו לא משמחות אותו. ולא הצער שלנו. הוא רוצה שנהיה טובים יותר. הרב יכוון אותך איך לעשות תשובה, ורק תרוויחי מזה!’
רבקה חשה כמי שאוחזת את קרש ההצלה שנותר בידיה, הצלת כבודה האבוד. ‘די, עברו הימים, השתניתי. מה אני ארוויח? שאספר לו איזו אמא כועסת ומכה הייתי? זה כבר לא רלוונטי להיום’
חנינה פנה לצד הדרך, לספסל זנוח, שלא ישמעו אותם העוברים ושבים. יש להם עוד כמה דקות לנצל עד שיעלו אל הרב. ‘רבקה, כל השנים אנחנו מדברים, ומנסים ליישם. עכשיו זה המבחן שלנו אם אנחנו מאמינים במה שדיברנו עד היום או לא. את מאמינה שבאנו לכאן רק כדי לעבוד את ה’?
‘משתדלת’
‘אז זהו, שהוא מסובב את עולמנו, וזה מה שהוא הביא לפתחנו. נצא מכאן עם תשובה. נהיה בעלי תשובה’
‘נו אל תבייש אותי’
‘כן, אני, המשגיח הדגול. אצא מפה בעל תשובה. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. גם לי כנראה היו טעויות בדרך שגרמו לבית שלנו להתנהל בצורה בה חיינו, יש לנו זמן בעולם הזה לתקן את זה, אשרינו!’
רבקה שמעה. דברים נכונים, וחשובים להפליא. אבל לחוש אותם?
‘אתה מבין מה אתה אומר? הראש שלי בכלל לא עסוק במה שאתה עסוק. אני רק חושבת על השכנים שרואים אותה מדי פעם מסתובבת ברחוב חסרת מעש. ממלמלת מילים. חושבת שהיא צדיקת העולם ואין כמוה. אני לא מסוגלת לצאת למכולת כמעט’
‘צודקת. אבל זה רק דמיונות של היצר הרע. ה’ כבודי, לא הקופאי, לא השכנה ואפילו לא הרב. בואי צריך לעלות’.
כל מדרגה הפילה ממנה עוד אבן, חשה חשופה לכל חסרונותיה, מפחדת לפתוח את הפה.

‘מה שאתם עוברים, רבים עוברים. דעו לכם, שלצערי בבתים רבים לא נוהגים נכון בחינוך. חינוך היא מלאכה קשה, אולי הקשה שנדרשת מהאדם. משום שחינוך מצריך בעצם עבודה על הכל… על הכעס, …’ רבקה תהתה לעצמה אם הרב יודע כעס מהו, כזאת אצילות ונינוחות. הוא לא מבין כמה היא כעסה. כנראה רק מדמיין שזה קורה אצל כולם. …’על הסבלנות, על היראת שמיים, שהרי הורים הם דוגמה לילדיהם. על איפוק, על יכולת לחשוב לפני שמגיבים, על תפילה תוך כדי עשייה. הורות היא חינוך של ההורים.’ חנינה הרגיש שמחזירים לו את היכולת לנשום בעצמו.
‘אבל הרב לא יודע באמת מהו כעס, כעס כמו שלי לא היה בבתים אחרים! לזה אין תיקון!’ חנינה הסיט מבטו מבושה לנוכח הדיבור הנוקב של רבקה, שאינו לכבודו של הרב. אבל דווקא הרב לא נבהל.
‘וכי מה את חושבת שאני לא כעסתי על ילדיי?’ פליאתו של חנינה גברה, מעולם לא שמע דברים מעין אלו מפי הרב. ‘פעם, כשהילדים שלנו היו קטנים, אשתי היתה חייבת לצאת לחתונה, ואני נותרתי לשמור על הילדים. אמרתי לעצמי, נו שוין, עכשיו אראה לאשתי כמה פשוט להשכיב ילדים, ואין צורך לקרוס מחדש כל ערב. אי אי אי, מה אני אגיד לכם… לא האמנתי כמה כעס יכול לצאת ממני. ואני עוד חשבתי לתומי שהכעס מאחורי בגלגול הזה. הם קפצו על המיטות, זרקו כריות, רצו שוב ושוב סיפור. כל פעם חשבתי שהנה יהיה לי שקט, ואז הגיע ילד אחר עם בקשה משונה.
אני זוכר את הערב הזה כאילו היה היום. זה היה אחד האירועים המכוננים של חיי. קודם כל, למדתי להעריך את אשתי. להבין שאם היא כועסת, סימן שיכלה לכעוס פי שתיים. נכנסתי לעובי הקורה של העבודה והלימוד על מידת הכעס ואיך לשרש אותו.’
רבקה בכתה, כבר לא התביישה מאף אחד. ‘אז מה עכשיו הרב, מה עכשיו?’
‘תמיד אפשר לתקן, לא משנה בני כמה הילדים. הרי לא מתקנים בשבילם, מתקנים בשביל בורא עולם, והוא תמיד נמצא.’
חנינה הביט בו בעיניים קרועות. ‘ומה עושים איתה?’
הם ישבו עוד זמן ארוך, ללמוד איך להגיב, איך לבטא אהבה משולבת בגבולות. איך להגביל בשילוב אהבה.
רק לאחר שחזרו הביתה ניסו לעכל את מה ששמעו. הרב כעס? הרב עובד על זה כל החיים?
—-
שבועיים אחר כך, יצאה רבקה מן הבית במהירות אל העבודה, מקווה לא לפגוש שכנים בדרך אל התחנה. אבל דווקא שם חיכתה לה רינה חברה של יעלי. ‘מה שלום יעלי, לא כל כך אתנו לאחרונה הא?’ רבקה ידעה שזה יבוא, והנה זה בא. ‘בטח לא אתנו – הרהרה – אפילו בטלפון אינה מדברת. מנתקת את השיחה מיד. לה’ פתרונים איפה היא נמצאת בכלל.’ ‘כן נכון – הגיבה בשפה רפה – בעזרת ה’ תשוב לאיתנה’. רק ה’ כבודי ומרים ראשי. בזכותו אני חיה, ולכבודו. שתגיד החברה מה שתגיד.
לשמחתה מרחוק נראה האוטובוס של רינה, ולה נשארו חמש דקות למנוחה לבדה.
מאז שהיו אצל הרב, נכנסה למלחמה פנימית. כלומר כל הזמן היתה מלחמה כזאת אך היא ברחה ממנה אל המציאות. מה לעשות מה להכין; איך לדבר; את מי לערב. רק לא ללחום את המלחמה האמתית.
אבל אין ברירה, כדי להשיג את הנחת האמתית, השלווה הפנימית, חייבים לעבור דרך חתחתים. הביטה לצדדים לראות מי עוד הולך לראות אותה ביגונה. החכמה היא לא לפחד מכישלונות. לא כאלה שהיו ולא שיהיו. כך הם נפתולי האדם בעולם, בייחוד לקראת בוא הגאולה. דור של נפילות. ואשריו של מי שבדור כזה קם שוב ושוב.
אז הם עובדים, עובדים בעיקר את ה’. מפסיקים לחפש תחבולות ועצות ודרכים להשיב את יעלי לבריאותה הנפשית, יודעים שלרוב זו רק עצת היצר כדי להפסיק אותם מהעבודה האמתית, זו שפועלת אצל ה’ פי כמה וכמה מכל הטלפונים. רבקה נעמדה אל מול האוטובוס שקידם את פניה.
בשובה מהעבודה מצאה את יעלי בחדרה. שוכבת עם ספר. נו שיהיה, העיקר שהיא בבית. התיישבה לומר כמה פרקי תהילים. שוכחת ממה שקורה סביבה. לאחר כמחצית השעה, שמעה קולות במדרגות, הביטה בכמיהה, יעלי יורדת? ‘מממ…’ סימני הידיים הראו לרבקה שקרה משהו, מריח ליעלי משהו לא טוב. ואם יעלי ירדה, כנראה שבאמת קרה משהו. המכתב שעל השולחן.
יעלי ראתה אותו!! אבוי לה!! אבוי לי!!
הרגישה איך נחשולי גרונה עוד רגע יוצאים בזעקה על יעלי. מה זה עניינה הבעיות שלה עם המשכורות, בקושי לחנינה העזה לספר. נכון, היא קיבלה שימוע. אבל שיעלי תקרא את המכתב עם כל הסיבות?? הצבע ברח לה מהפנים וחזר חלילה.
יעלי כמעט ברחה, ממש לא התאים לה לחזור לתקופות של צעקות, של הכאות, על כלום. וזה הגיע. רבקה לא עמדה בזה, היא צעקה עליה שזה לא עניינה, ואין לה יותר כוח אליה, ולמה יש לה ילדה כזאת וזה רק כי ה’ רצה לעשות לה את הדבר הגרוע בעולם ושהיה עדיף שהיא לא תהיה יותר בבית הזה, ואולי אפילו בעולם.
יעלי זגזגה עיניים. הצלצול של הטלפון קטע את הצעקות במנגינת ‘הנני רופא לך, הנני רופא לך’. איזו רפואה ואיזה נעליים. יעלי היתה כנטועת רגליים, לא יודעת למה לא ברחה קודם. זהו, הנה לך, האמא הגרועה בעולם! רבקה התחילה לבכות, ידעה שזה הסוף שלה. אם אפילו במצב הזה של יעלי היא מתנהגת ככה, סימן שחבל שהיא חיה בכלל. טעות לעולם שהיא עוד נמצאת בו. ‘איפה הרפואה בורא עולם? איפה היא?’ זעקה בשארית כוחותיה. מאוחר מדי גילתה שזעקה את זה בקול. יעלי הביטה בה בפליאה. פעם ראשונה שהיא מישירה אליה מבט לאחר תקופה ארוכה כל כך.
המחשבות רצו במוחה של יעלי. אמא מתחרטת על זה? תמיד היא ממשיכה להאשים את כולם.
ואפילו בוכה על זה? ומה יהיה עכשיו?
רבקה ישבה בעיניים עצומות, ובבכי דיברה ספק לעצמה ספק ליעלי. וודאי לבורא עולם. ‘אז טעיתי, טעות גדולה. אמרתי מילים נוראיות. אז זהו, אני לא חשובה למי שברא אותי? – רצף של שתיקה, כמו בין התקיעות של ראש השנה – אני חשובה לו! הוא הביא אותי לעוד בוקר, למרות שאעשה טעויות. ואני מאמינה בתשובה שלי. כבודי נשאר גדול בעיניך, אתה מעריך אותי. אני לא ממשיכה לתת ליצר הרע לשלוט בי, אפילו שנכשלתי בניסיון, אפילו שהגעתי לידי ביזיון. אני דבקה ביצר הטוב. עוד אגדל, מכל המידות הרעות ומכל הנסיבות הקשות.’
נגיעה רפה בכף ידה ניערה אותה מעולם פנימי, שהיא לא הכירה מעולם. גם יעלי לא. והיא עמדה שם, בחיוך, מביאה לאמא כוס מים.

כשהנפש יודעת לבכות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך