להמשיך הלאה למרות הכל

כבר חודשיים עברו מאז אבל אני עדין לא מוכנה להשלים עם זה, הייתי שם הייתי יכולה לעצור אתו להגיד לו לבלום אבל אני לא אמרתי לו כלום…
זה קרה כל כך מהר רגע אחד עוד היינו באוטו וצחקנו על שתויות אבל אז שמעתי צרחה,ואז היה כזה סינוור, ראיתי שהוא נפגע, הוא איבד המון דם ניסיתי להגיד משהו אבל לא הצלחתי כי הרגשתי כאב חד שורף ברגלי, לאחר מכן כנראה שהתעלפתי כי אני לא זוכרת עוד…
לאחר מכן שפתחתי עיניים הייתי בבית חולים לידי ישבה אמא שלי בוכה ואבא שלי הלך בחדר הלוך ושוב, לרגע אחד שכחתי הכל אבל אז זה חזר אלי מהר מדי… ניסיתי לשאול אותם איפה תומר, אחי שהיה איתי אז, במכונית אבל לפני שהספקתי להגיד משהו אמי שמה לב שהתעוררתי ונצוץ של תקווה היה בעיניה "אלינור! התעוררת!" הבטתי בה,לא היה לי מושג כמה זמן אני פה אבל לפי הבעת פניה זה היה זמן רב, בינתיים אבי התקרב גם הוא והתיישב ליידי.
"כמה זמן אני כאן?" שאלתי, "שלושה ימים ו11 וחצי שעות" אמר לי אבא. "ואיפה תומר?מה קרה לו? אני זוכרת שהוא נפצע…" אמא הביטה באבא והוא בה, הבנתי שמהו אינו כשורה.
"תומר ובכן, תומר איננו, הוא הלך, אבל הפעם לתמיד…" הבטתי בהם בהשתהות, הדמעות החלו לבצבץ בעני.
ביקשתי מהם להיות לבד, הם הלכו אבל ראיתי שאמא לא הולכת ברצון.
בכיתי כל כך הרבה, למה דווקה הוא למה זה לא היה יכול להיות אני?
זמן רב עבר מאז אבל אני מסרבת להשלים עם זה פתאום כל הבעיות של חברות שלי נראות לי קטנות וחסרות ערך.
עזבתי את בית הספר,לא ביקרתי שם כבר יותר מחודש, כבר אין לי מה לחפש שם, נכנסתי לדיכאון.
כל יום הייתי יוצאת מהבית בבוקר והולכת לאן שהרגליים שלי לוקחות אותי,החיוך כבר עזב אותי לנצח, כבר שכחתי מה זב שמחה.
עד שבאחד הימים שהלכתי הגעתי לרחוב ישן, בסוף הרחוב היה שם בית נטוש, התקדמתי לכיוונו ונכנסתי בפנים ישבו כמה נערות ופטפטו בקול רם, הן לא נראה לי סוג הבנות שאני הייתי מתחברת אליהן במצב נורמלי, הן היו סנוביות לכל דבר,ובכל זאת התקרבתי לעברן.
"מה קרה סינדרלה איבדת את הדרך?" שאלה אחת מהן והיא ושלושת חברות שלה צחקו,בחנתי את עצמי, נכון שאני עדין מתלבשת בבגדים הכי יקרים בחנות אבל מה לעשות שזה הבגדים שהיו לי בארון עוד לפני מה שקרה? מאז לא קניתי שום דבר חדש.
"שכחת איך מדברים? אל תדאגי אני בטוחה שאמאל'ה ואבאל'ה ישמחו לעזור לך!" המשיכה אותה הבת שלאחר מכן התברר לי ששמה טוהר.
"לא נראה לי שלאחת כמוך יש בעיות בחיים הכל אצלך בטח דבש!" זהו, זה הקש ששבר את גב הגמל,היא עלתה על העצבים,נמאס לי!!!
"תסתמי כבר! החיים שלי ממש לא דבש!! אני בטוחה שהבעיה שלי הרבה יותר גדולה משלך!!"צעקתי.
"למה מה קרה נסיכונ'ת אמאל'ה לא קנתה לך את החולצה שרצית?" היא וחברותיה צחקו.
נשמתי עמוק, החלטתי להגיד להן את האמת אני יודעת שהייתי צריכה להתעלם ולצאת משם במהירות, אבל הרבה זמן שאני שומרת את זה על הלב ולא מספרת לאף אחד מה עובר עלי, אבל כמה אפשר?
"לדעתך אח שלי נהרג בתאונה, אני הייתי אתו שם אבל הוא נהרג לא אני…"הפסקתי לדבר לא יכולתי להמשיך הדמעות בצבצו בעיני לא דיברתי על כך עם איש.
טוהר שתקה לראשונה מאז אותה פגישה וגם לאחריה לא היה לה מה להגיד,זאת הייתה חברתה שוהם שהפרה את הדממה "לא התכוונו לא ידענו,סליחה,אם תרצי לדבר עם מישהו את יכולה לדבר איתי, בעצם עם כולנו,אל תיקחי ללב את מה שהיה פה מקודם,דרך אגב אני שוהם,ואת?"
"אלינור" אמרתי בקושי הדמעות עדין זלגו מעני.
"בואי שבי" היא הזמינה אותי לשבת, וני פשוט ישבתי שם וסיפרתי לה ולכל החברות שלה על התאונה ועל מה שקרה לאחר מכן.
אני ושוהם נהינו חברות טובות, היא ידעה להבין לליבי כי גם לה קרה דבר דומה בת דודתה נהרגה בתאונת דרכים וגם היא הייתה איתה אז, היא לימדה אותי להמשיך הלאה לא לעצור את החיים ולהתקדם.
היום לאחר חודשיים בדיוק מאז אני ממשיכה הלאה סופית ועושה את הצעד האחרון חוזרת לבית הספר,בעצם לא ממש חוזרת אני עוברת לבית ספר של שוהם,לכיתה שלה כיתה ח'2 כל עוד היא איתי אני רגועה כי אני יודעת שיש לי משהי שאפשר לסמוך עליה, משהי שתלווה אותי כל הדרך עד הסוף.