מה שכחתי? אה! נכון,
"תום תתעוררי…. קומי ילדה יפה… אנחנו מחכים לך…" אני שומעת אנשים מדברים עלי אבל אני לא מצליחה לפתוח את העיניים.
איפה אני? של מי הקולות האלו? למה הם לא מפסיקים? איפה אימא ואבא? למה אני לא מצליחה לפתוח אני העיניים? אף אחד לא ענה לי על השאלות משום שאת כולם אף אחד לא שמע, ואז אני שומעת קול מוכר, לא אימא, לא אבא. אך משהו בקול הזה תפס את צומת לבי, "את נמצאת בבית חולים תום, אני יודע שאת שומעת אותי, את אינך יכולה לדבר או לפתוח את העיניים בשלב הזה משום שעברת תאונת דרכים.."
אה… כן זה מסביר הכל.
ככל הימים עוברים אני לומדת לזהות קולות ואז שוב חוזר הקול ואומר, "תום אנחנו הולכים להעביר אותך ניתוח שיערך כמה ימים בעוד שעה נוציא אותך לניתוח."
איש לא שואל מה דעתי ואיש לא יודע מה עובר לי בראש. פתאום המיטה שלי זזה, אני מנחשת שאני מובלת אל תוך חדר הניתוח, "תום הכל היה בסדר… את הולכת להיות מנותחת…" אני שומעת את הרופאים קוראים לי. ופתאום הכל נהיה המחשבות שלי מתחילות להתערבב ואני מרגישה עייפות גדולה שנוחתת עלי פתאום אז אני מניחה לי לשקוע בה, בתוך המערבולת הנפלאה של התחושות…
"תום? תום תתעוררי…" אני שומעת את הקול המוכר "הניתוח עבר בהצלחה, את תוכלי להמשיך בחייך הרגילים, כמובן לאחר כמה בדיקות אחרונות אבל…."
חיי הרגילים? מה קרה לי? אני לא זוכרת כלום מהם, אז איך אני יחזור למה שאני לא מכירה?
הדוקטור אומר לי שאני יכולה לנסות לפתוח את העיניים, מצמוץ אחד. "האור" אני אומרת בלי קול. משהו שעמד לידי אמר "דוקטור, האור תחלישו אותו". תודה לך איש! מצמוץ קצר ואני מתחילה להתרגל, קודם לחושך ואז לאט לאט לאור. לדבר אני עוד לא ממש מצליחה אבל מידי פעם, פה ושם אני מוציאה מילה מעובטת.
כל יום בא לידי איש אחר מספר לי קצת על חיי, אני מתפלאת מחיי המותרות שחייתי. פעם אחת בא אלי איש אחד שסיפר לי כיצד קרתה התאונה, בכיתי לי הייתי מסוגלת לשמוע על מה שקרה לאימא שלי ולאבי, סתמתי את האוזניים לא אישרתי לאף אחד לחדור אותם בסיפורי התאונה. לאחר יומיים שלא דיברתי עם איש בא אליי פסיכולוג והוא דיבר אליי כשאוזניי סתומות, הוא ידע שאני יכולה לשמוע אותו ולכך המשיך, "תום ספרי לי מה את זוכרת מחייך…אוקיי את לא רוצה לספר, בסדר זה הגיוני, אבל בכל זאת אני אתן לך שיטה איך לזכור מה שאת לומדת על חייך ואני מניח שאת שוכחת כמה דברים… אז ככה בכל פעם שאת לא בטוחה מה את זוכרת ומה את לא תתחילי בלספר לעצמך את הפרטים הפשוטים ביותר שאת יודעת וכך תעברי לפרטים היותר מסובכים." אמר והלך
"שלום קוראים לי תום כהן, אני גרה ביפו, עברתי תאונת דרכים, ההורים שלי מתים ואין לי אחים, אני גרה עם דודה של אחות של סבתא שלי באריאל.
מה שכחתי? אה! נכון, אני בת 11.
תגובות (1)
כתיבה ממש טובה, והתחלה מעניינת!
מחכה להמשך:)