עיניים אנושיות

beaudero 09/05/2014 597 צפיות תגובה אחת

את מתעוררת באמצע הלילה, מגלה שכולם ישנים.
יורדת למטה אט אט במדרגות, לא רוצה להרעיש, לא רוצה להדליק את האור.
רק חושך מסביב.
את עוצרת מדרגה אחת לפני שאת עוברת מן מדרגות העץ לרצפה הקרה.
עוצמת עיניים, לוקחת נשימה ארוכה ועמוקה.
כשאת פותחת את עינייך את לפתע רואה הכל, למרות החושך.
את יורדת מן המדרגה האחרונה ונוגעת בקצות אצבעות רגלייך ברצפה.
אך הקור לא מפריע לך.
צועדת בעדינות אל המטבח, מסתכלת מבעד לחלון, ורואה את האורות של פנסי הרחוב.
את עוצמת את עינייך ופוסעת בעדינות אל עבר החלון במטרה לסגור את הוילון.
שלא לראות את האור, את רוצה להינות מהחושך למשך לפחות עוד כמה דקות.
את עומדת ובוהה בוילון הסגור למשך כמה שניות.
לאחר מכן, מסתובבת וצועדת לאט לעבר השולחן.
את שמה שני מרפקים על השולחן ונשענת על כפות ידייך, ועוצמת עיניים בעדינות.
את פוקחת את עינייך ומסובבת את ראשך, לעבר ילדה קטנה היושבת על השיש, צמוד לחלון.
הילדה בסביבות גיל 7, לפחות ככה נראה.
לילדה שיער שחור כהה, עם עיניים אפורות כל כך כהות שאפשר לחשוב שהן שחורות אם הן לא היו כחולות ברשתית, מקום בו אמור להיות לבן.
היא לבושה בכותונת לילה שחורה, עם איור של ארנב במרכז הבטן.
את מסתכלת אל עיניה העצובות של הילדה, והיא מסתכלת בשלך.

הילדה הזו היא הדיכאון, מבודדת אותך מהעולם. מספרת לך סיפורים על מה שיכול היה לקרות. על הכאב שמתבצר בליבך, ועל כמה רע העולם. על כל הרעב שילדים באפריקה חווים, על המחלות הקשות שאנשים עוברים, על העוני, הסבל, הבדידות, הכאב, החוסר אונים…
מספרת לך עד כמה חסרת אונים את, עד כמה את לא שווה, עוד כמה זמן תוכלי לשאת את כל זה…

הילדה מרכינה את ראשה, ועוצמת עיניים.
את מסתכלת עליה במבט חסר אונים, ומעבירה את ראשך לצד השני של השיש, לעבר נערה שנראית בת 15. רזה כמקל, יושבת על השיש ונשענת קלות על המקרר לשמאלה.
הנערה לובשת חולצה ירוקה כהה, עם גינס צמוד, בצבע שחור.
עיניה חומות בהירות, אך היא לא נראית רגילה, גם הרשתית שלה צבועה בכחול.
את מסתכלת בעיניה העצובות, וכמו הילדה, היא בשלך.

הנערה הזו היא הכאב. היא מספרת לך על מה שהכי מציק לך, על מה שהכי מכאיב לך. היא מכאיבה לך יותר ויותר ככל שהיא ממשיכה להסתכל עלייך, אך את לא יכולה לבכות. היא נראית כעשויה מעצמות, העור שלה נהיה דק יותר ויותר ואת רואה את הסבל בעיניה.
אך את לא קמה עבורה. היא נופלת מן השיש ומתפתלת מכאבים צורחת ברחבי הבית, וכל מה שאת עושה זה להסתכל על הכאב שלה, ולא לחוש דבר. פתאום היא מפסיקה לנשום, ופוקחת עיניים. לאחר מכן נעמדת וחוזרת למקומה על השיש ליד המקרר.
היא ממשיכה להסתכל עלייך במבט קפוא, ונאנחת.

את עוצמת את עינייך, בולעת ונאנחת גם את.
את פותחת את עינייך בעדינות, ורואה את שני הבנות עדיין מסתכלות עלייך באותו מבט, באותה תנוחה.
את מסתובבת חזרה קדימה, ומסתכלת על בחורה צעירה בסוף השולחן, רחוק ככל האפשר ממך ומשאר הבנות.
את רואה בושה בעיניה והרבה כאב.
היא נראית בסביבות גיל ה20, אולי 19.
היא לבושה בסוודר כחול כהה, את מכנסיה מפת השולחן מכסה.
שיערה שחור כהה, ועיניה כחולות בהירות, ורשתית כחולה, גם לה.
אתן מסתכלות אחת לשניה בעניים, ולפתע היא עוצמת אותן ונאנחת. מקבצת את מצחה, ופותחת אותן שוב. דמעת דם זולגת מהעין הימנית שלה, והיא מסתכלת אליך במבט מתחנן לרחמים.

הבחורה הזו היא ההתבאדות. את לא רואה בה כלום מלבד חוסר אונים מוחלט.
היא מרכינה ראש בעצב, ומרימה אותו בעצבים. במבט שאומר שיכולת לעשות יותר עבורה.
אך את יודעת שאת לא יכולה לעשות דבר. את יודעת שהיא אבודה.
שהיא לבד, בפינה, מפוחדת..
את יודעת שלא תוכלי להתקרב אליה עוד כמה סנטימטרים בודדים.
את יודעת שהיא תגרור אותך לעצב אין סופי, לדרך ארוכה וחסרת כל טעם….
ולבסוף אל תנוחת עולמים, הנמשכת.. לנצח.

הבחורה ממשיכה להסתכל עלייך במבט מתחנן עד כדי כך שכואב לך לראות אותה יותר, ואת עוצמת את עינייך חזק כל כך שהן כבר כואבות ומתחננות לרחמים.
את פותחת אותן בזהירות. ומפנה את ראשך שמאלה, אל עבר בחורה בת גילך-18.
לבושה במעיל עור שחור, קרוע. מכנסיה גם הן מתחת לשולחן.
עיניה חומות כהות, כמעט שחורות, אך כמו לבנות האחרות, גם לה רשתית כחולה.
היא יושבת כיסא לידך ומסתכלת עלייך מחייכת חיוך עצוב ונשענת לעברך.

הבחורה הזו היא הפגיעה העצמית. מדחיקה את כאביה באמצעות גרימת כאב מסוג אחר. מרפאה את נפשה, ומדרדרת את מצבה הבריאותי. היא חושבת שהיא בסדר, אך היא במצב גרוע מכולן. עורה נהיה בהיר יותר ויותר. היא מתקרבת אלייך ולוחשת שיהיה בסדר, מבטיחה שהכאב יוחלש, אם תחתכי עמוק יותר. היא מפתה אותך להיפטר מהכאב, או לפחות להרגיע אותו, ובכך וגרום לעצמך כאב אחר, צלקת מסוג אחר, סוג פחות מוכר. סוג פחות כואב.
סוג שאולי יציל אותך מהבנות האחרות.

היא מתרחקת מעט מהאוזן שלך, ואומרת לך לסמוך עליהן.
לפתע, כל הבנות קמות ממקומן, אך את לא מזיזה את הראש, אפילו לא במעט.
את מוצאת את כולן עומדות סביבך, מסתכלות עלייך בעצב.
לפי המבט אפשר להבין מה הן בעצם רוצות להגיד, אך לא יכולות:
“הצילי את עצמך, מאוחר מדי בשבילנו…”
את קמה.
את באמצע.
את, עם העיניים האנושיות, יכולה לראות את העולם כפי שהוא באמת.
לא רק את הדיכאון שבו.
לא רק את הכאב.
לא רק את הצורך למות.
לא רק את הצלקות.
את רואה משהו נוסף.
לפתע את רואה מבעד לוילון הסגור את אור השמש מבצבץ.
את צועדת לעבר הוילון ופותחת אותו, ורואה את הזריחה.
את מסתובבת ולא רואה את הבנות האחרות.
השדים הללו נעלמו, הן לא יכלו לשאת את כמות האור, את התקווה שהזריחה נושאת איתה.
הן אבודות, אין להן יותר סיכוי.
האור הבריח אותן, התקווה הבריחה אותן.
הן לא יכולות לראות את התקווה.
רק את יכולה,
כי רק את בעלת העיניים האנושיות.

עיניים אנושיות
דרוג הסיפור 3.5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

אהבתי את הרעיון של הבנות שמייצגות כל אחת משהו שונה, עצוב ונוגע.

09/05/2014 17:48
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך