כל הסיפורים שאני כותבת זה סיפורים לא אמיתיים, סיפורים שאני המצאתי לבד,
אבל לפעמים אני לוקחת רעיונות מכל מיני מקרים שקרו מסביבי , ואם הסיפור באמת אמיתי אז אני אציין את זה..

רקמה אנושית אחת

30/03/2013 1475 צפיות 3 תגובות
כל הסיפורים שאני כותבת זה סיפורים לא אמיתיים, סיפורים שאני המצאתי לבד,
אבל לפעמים אני לוקחת רעיונות מכל מיני מקרים שקרו מסביבי , ואם הסיפור באמת אמיתי אז אני אציין את זה..

עברו כבר כמעט שנתיים מאז שהיא נפטרה, ואל תשאלו אותי למה או איך, אבל אני לא מצליחה להתנתק מזה, זה פשוט לא יוצא לי מהראש, אני כל הזמן חושבת עליה..
היא לא הייתה בין החברות הטובות שלי, בכלל לא,
היא סתם הייתה אחת מהבנות בשבט שלי, כזאת שאני אומרת לה שלום ברחוב, מחבקת אותה ושואלת לשלומה, אבל לא יותר מזה,
מקסימום כשהיינו יחד בקבוצה של איזו פעילות שהמדריכות העבירו בפעולה אז היה יוצא לנו לדבר, לא יותר מזה..
ואין לי מושג למה, אבל גם עכשיו, כמעט שנתיים אחרי שהיא נפטרה, אני חושבת עליה כל הזמן.
כשאני מתעוררת בבוקר, פוקחת עיניים ואומרת "מודה אני" אני חושבת עליה, כשאני מתפללת בבצפר אני חושבת עליה, ואפילו כשאני פותחת את חוברת אנגלית (גם אם זה בעמוד 65 וגם אם זה בעמוד 127) אני חושבת עליה.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם, מי זאת זאת שאני חושבת עליה כל הזמן? בטח הבנתם כבר שהיא נפטרה ושהיא הייתה בשבט שלי.
אז אני אתחיל מהתחלה.
קוראים לי טליה ואני בת 17.
יש לי 3 אחים גדולים ואני הבת הכי קטנה.
לאח הבכור שלי קוראים נדב והוא נשוי וגר בקיבוץ בצפון,
יש לו 3 בנות חמודות (אופק, אלמוג ודפנה).
אחרי זה יש את אחותי רעות שנשואה וגרה בגוש עציון ואין לה עדיין ילדים אבל היא בהריון בחודש שמיני.
ואז את אחי ראובן שגדול ממני בארבע שנים והוא בצבא.
היישוב שבו אני גרה הוא יישוב דיי גדול במרכז הארץ,
גרים בו גם דתיים וגם חילונים (אבל יותר חילונים).
יש ביישוב לא מעט בתי ספר, יש כאלה שהם רק של חילוניים ,יש אחד שהוא רק של דתיים ויש אחד שמשלב בין דתיים לחילונים.
יש אנשים ביישוב שהתלהבו מכל הקטע הזה של חילונים ודתיים שלומדים ביחד הם התלהבו מזה שככה יוצא להם לטעום משני העולמות, למעשה רוב הבנות בשבט שלי (בבני עקיבא) לומדות בבצפר המשולב חוץ ממני ומעוד 14 בנות (מאי למדה בבצפר המשולב).
סה"כ בשבט היינו 46 בנות (לפני שמאי נפטרה).
ההורים שלי לא ממש התלהבו מהבצפר המשולב וגם אני לא.
תמיד ביומיום היינו כל אחת בשבט עסוקה בבצפר שלה אבל כשהיינו ביחד כשבט, בפעולות ובשבתות, לאף אחת לא היה אכפת מהעניין הזה של מי לומדת איפה, כולן היו חברות של כולן,
היינו שבט מגובש שפעל יחד כדי להגיע למטרות משותפות, כדי ללמוד דברים חדשים, ותמיד כולן קיבלו את כולן כמו שהן.
כשמישהי אחת הייתה עצובה, כולן באו לעודד אותה.
כשמישהי נפלה, כולן באו לעזור לה לקום.
כשמישהי הייתה צריכה עזרה, לא משנה באיזה נושא, גם אם צריך להשקיע מלא בשביל לעזור לה וגם אם מילה טובה או חיוך מספיקים, כל אחת הייתה שם בשביל לעשות את זה.
וגם כשמאי חלתה כולן היו שם בשבילה, נתנו חיוך ועזרו לה בכל דבר שהיא הייתה צריכה.
בהתחלה לא היה לי נעים בתור אחת שלא הייתה ממש חברה טובה שלה לפני שהיא חלתה, פתאום לבוא ולדבר איתה, לשאול מה אני יכולה לעשות בשבילה, הרגשתי צבועה רק מלחשוב על זה..
אבל לאחר כמה זמן ראיתי שזה בעצם מה שכולן עושות, גם אם הן כמוני, לא היו חברות כזה טובות שלה לפני, הן עדיין באות אליה ומציעות עזרה, מחייכות ומנסות לשמח אותה.
ראיתי שהיא לא שואלת שאלות ושגם אם בנות לא היו חברות טובות שלה לפני שהיא חלתה, היא עדיין מעריכה את הדברים שהן אומרות לה ומקבלת אותן באהבה, אז לאט לאט התחלתי גם.
בהתחלה כשמאי באה וסיפרה לנו שהיא חולה בסרטן לא ממש הכרנו את הדבר הזה, כולן כל היום דיברו על זה וכולן כל הזמן היו לחוצות והתפללו לשלומה.
את הפעולות בשבתות עברנו לעשות אצלה בבית כדי שגם היא תוכל להשתתף ובשלבים היותר מאוחרים של המחלה כשהיא הייתה מאושפזת היינו עושים אצלה בבית החולים את הפעולות של אמצע שבוע.
ככה היה כמה חודשים עד שהגיע הערב הנורא ההוא,
זה היה כמה ימים אחרי יום העצמאות.
אני הייתי שקועה בלמידה למבחן ענק שהיה אמור להיות לי יום למחרת כשלפתע שמעתי צרחה מבחוץ, אז הלכתי לבדוק מה קרה.
פתחתי את הדלת של הבית ויצאתי החוצה, בחוץ לא ראיתי כלום אבל המשכתי ללכת תוך כדי שאני מנסה להקשיב לצרחות ולשמוע מאיפה הן מגיעות. ואז קלטתי שאני ניצבת בכניסה לבניין של אחת הבנות מהשבט שלי, קוראים לה אסנת.
נכנסתי לבניין והתחלתי לעלות במדרגות כשאני ממשיכה לעקוב אחרי הקולות של הצרחות, עד שהגעתי לבית של אסנת.
נעמדתי ליד הדלת וניסיתי להקשיב לתוכן של הצרחות אבל לא הצלחתי לשמוע, אז דפקתי בדלת.
שמעתי צעדים ואז הדלת נפתחה ובפתח עמדה סמדר אחותה של אסנת, סמדר קטנה מאסנת בשנתיים.
"מה קרה?! איפה אסנת?" שאלתי אותה.
"קרה משהו נורא! כנסי, היא בחדר שלה" היא ענתה לי.
נכנסתי לחדר, חוששת מפני הבשורה..
מה כבר יכול היה לקרות? חשבתי לעצמי.
בחדר ישבו אסנת ושירה (עוד בת אחת מהשבט) ובכו בלי הפסקה.
הן שמו לב שנכנסתי והפנו אליי עיניים שואלות.
"מה קרה?!" שאלתי "שמעתי אתכן מהבית שלי ורצתי כדי לבדוק מה קרה" המשכתי.
"מממאאי , היאא היאאא נפפפטררה" מילמלה שירה תוך כדי שהיא בוכה בכי קורע לב.
"מההה?!?!" סירבתי לקבל את הבשורה.
איך זה יכול להיות? רק לפני יומיים דיברתי איתה ואמרתי לה שהיא חזקה ושהיא תשרוד את זה, מה קרה מאז?
ורק אתמול היינו אצלה כל השבט ועשינו שם פעולה והיא הייתה בסדר גמור, כבר חודש שכולם אמרו שהמצב שלה השתפר ושהיא יכולה לצאת מזה.
ואז פתאום הבנתי שבעצם הכל יכול להתהפך, שבעצם מה שה' מחליט זה מה שקורה, גם אם זה הדבר הכי הזוי בעולם.
שאם אנחנו מתפללים מספיק חזק והוא שומע את זה הוא יכול לשנות את הכל, שבעצם ה' הוא זה שמחליט כאן.
ולאט לאט זרמו הדמעות עד שהפכו לבכי של ממש,
התיישבתי ליד אסנת והצטרפתי אליהן.
בכינו שם עוד כמה שעות עד שנרדמנו שלושתנו על הרצפה, מותשות וכאובות.
התעוררתי כי שירה העירה אותי.
"טליה, השעה כבר אחת בלילה, אנחנו אצל אסנת כבר ארבע שעות. אני חושבת שאנחנו צריכות ללכת לבדוק איפה כל השבט" .
שתקתי, הסכמתי איתה.
"אסנת, קומי" שמעתי את שירה אומרת לאסנת.
נעמדנו שלושתנו בכוחות משותפים והתחלנו ללכת.
ללכת לאן? אתם בטח שואלים את עצמכם לאן הלכנו..
האמת היא שגם אנחנו לא ידענו לאן נלך, פשוט הלכנו והלכנו משהו כמו רבע שעה עד שמצאנו את עצמנו בכניסה לבית של שוהם המדריכה שלנו.
"מה עושים עכשיו?" שאלתי את אסנת ושירה.
"אני לא יודעת" הן אמרו ביחד.
טוב בואו ניכנס, מה יש לנו להפסיד? חשבתי לעצמי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת בצעדים מהוססים, והן אחריי.
דפקתי בדלת. חיכינו כמה דקות אבל הדלת לא נפתחה.
הסתובבתי לאחור והן אחריי והתחלנו ללכת.
כשלפתע אנחנו שומעות צעקה "אסנת, טליה ושירה, חכו!"
הסתובבנו לאחור וראינו את שוהם רצה לכיווננו,
השיער שלה היה אסוף בקוקו פרוע וחצי מהשיער שלה היה בחוץ והיא הייתה לבושה במכנסי פיג'מה ומעליהם חצאית ג'ינס וחולצה רגילה. בחיים לא ראיתי אותה ככה.
חיבקתי אותה והתחלתי לבכות ולבכות, ואז שמתי לב שגם היא בוכה. עצמתי עיניים והמשכתי לבכות.
עמדנו ככה שש דקות עד שנרגענו ואספנו את עצמנו.
"לאן נלך עכשיו?" שאלה אסנת.
"כל השבט נמצא בסניף" ענתה שוהם.
ואנחנו התחלנו ללכת לסניף, שוהם, אסנת, שירה ואני.
הלכנו דרך של 5 דקות שנראתה כמו נצח והגענו לסניף.
בסניף כבר שמענו קולות של בכי.
נשמתי עמוק, אני חייבת כוחות, זה יהיה מאוד קשה בשבילי לראות את השבט שלי במצב כזה.
נכנסנו לחדר של השבט והצטרפנו לכולן, כולן בכו, חלק בכו על כתפי חברותיהן וחלק מצאו להן פינה משלהן וישבו שם ובכו.
וגם אני כמו כולן בכיתי, חלק מהזמן ישבתי בצד והתבודדתי עם עצמי, מנסה להיזכר בכל הדברים שקרו ושעברתי עם מאי.
וחלק מהזמן בכיתי על כתפי חברותיי, חיבקתי אותן וחשבתי על השבט המדהים הזה, איך הוא תמיד מאוחד, גם באירועים שמחים וגם באירועים עצובים.
ראיתי איך כולן מחבקות את כולן ונותנות כתף תומכת לכל אחת בשבט, כולן חוות את אותו כאב ולא משנה אם הן חברות טובות או סתם מכירות אחת את השנייה מהשבט, כולן התנחמו ביחד.
השבט לא היה בהלוויה אבל בכל השבעה היינו, וכל הזמן בכינו וכאבנו ונזכרנו בדברים, אבל למדתי פתאום להעריך את השבט שלי, כמה שהוא מדהים.
ואחרי השבעה פתאום קלטתי שאנחנו לא אותו השבט כמו שהיינו עד עכשיו, התבגרנו.
המשכנו עם החיים, כי אין מה לעשות, החיים ממשיכים.
בחודש הראשון אתה מסתכל סביבך ואומר-
איך האנשים ממשיכים עם החיים שלהם, ממשיכים לקום כל בוקר וללכת לעבודה, וילדים ממשיכים לקום בכל בוקר וללכת לגן או לבצפר, הם לא יודעים שמישהו נפטר? איך הם יכולים.
אתה רוצה לצעוק "מה אתם עושים, איך אתם ממשיכים בחיים כאילו לא קרה כלום?!!!"
ואז עם הזמן אתה מבין שחייבים להמשיך בחיים.
עברה כמעט שנה והגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה,
כמדי שנה יש טקס יום השואה יישובי, זה טקס שכל היישוב מגיע אליו, גם החילונים וגם הדתיים.
אנחנו תמיד הולכים לטקס הזה עם בני עקיבא.
הגענו והטקס התחיל ואז עלו זמרים ושרו את השיר "רקמה אנושית אחת" , ושם פשוט התפרץ ממני הכל.
בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי, הבנתי את מה שהייתי צריכה להבין, השיר הזה ביטא את כל הרגשות שלי:
" כי כולנו, כן כולנו , כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו,
משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו ."

ושוב הבנתי שזכיתי, זכיתי בשבט מדהים.
כמעט כולן באו וחיבקו אותי וניסו להרגיע אותי,
כל אחת אמרה לי מילים טובות, חייכה אליי וניסתה להרגיע אותי. הכי ריגשה אותי בת אחת שבקושי חברה שלי שניגשה אליי, חיבקה אותי ואמרה לי "דיי טליה, תרגעי, קשה לי לראות אותך ככה".
ואז רק הבנתי, שלא משנה איזה ניסיונות יעמידו אותנו החיים, עם הכוחות החזקים האלה של השבט, נוכל להתגבר על הכל.
ועכשיו כמעט שנתיים אחרי אני עדיין כל הזמן נזכרת במאי,
מודה לה כל הזמן שבזכותה נפל לי האסימון וקלטתי כמה זכיתי, כמה זכיתי שיש כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי ורוצים שיהיה לי טוב, זכיתי בשבט המדהים הזה ואני לא אשכח אותו לעולם וגם את מאי.


תגובות (3)

ואיי ריגשת אותי פה אני כמעת בכיתי זה כזה עצוב אני כל כך אהבתי את הכתיבה שלך את כותבת יפה
ואני פה על סף דמעות חחח
אהבתי מאוד מדרגת5
ולילה טוב

30/03/2013 17:45

וזה אמיתי ?

30/03/2013 17:46

וואי תודה רבה רבה! לא.. זה לא אמיתי..
אני לא כותבת סיפורים אמיתיים, אבל אם אני אכתוב מתישהו סיפור אמיתי אז אני אכתוב בסוף שזה אמיתי..

02/04/2013 01:29
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך