זאבים.

23/09/2019 86 צפיות אין תגובות

זאבים.
הו, כמה נחמד להיות יפה וגאה, כנה והוגן, כדי שתוכל להגן על עצמך ועל הבחור הזה… ועל אחר!
להצליח לא לבכות, כאשר פגעו בך, לנקם כאשר מעליבים, להילחם בחזרה ולא לפחד מנקמה.
ילדות! נוערות! ידידות נלהבת כאשר אין בה ספק .
לבו של הילד פתוח לכל מי שמושיט את ידו, הבלבול בראש, אבל תחושה ברורה שכל ניתן להבנה, להשגה, צריך רק לנסות, רק להתחבר כולם ביחד, על בכל נושא – וזה ייפתר!
והעובדה שאנשים עדיין לא הגיעו למצב הזה – איזה אבסורד כאם עם אתה – ילד מבין את זה, עז המוחות הטובים ביותר היו צריכים להגיע לזה לפני זמן רב.
אבל איפה הן התוצאות – הם אינן!
ונקרא כל מה שמגיע בדרך, בלילה וביום – אין תשובות. אין אפילו רמזים לכך שמישהו חשב על זה. אין מחשבה שהייתה מסתובבת לכיוון, המרגש אותך.
האם הטובים כל כך מטורפים ועיוורים! או שאני כל כך חכם?
שיעורים מוזנחים, את אמא יום, אחר יום קורעים לבית הספר, ואני, שרק אתמול בלילה גדל לכוכבים, לא יכול לפתור כל משוואה אומללה, שם גרם לעג אפילו המטומטמים הסתומים ביותר.
בלתי אפשרי לעמוד בזה , ואני חוזר למקום מבויש, רועד מכעס, ונשבע לעצמי שיוכיח להם שאני לא סתם כך.
אני יזרוק את הכל לשבוע-שתיים, וילמד את התכנית לימודית עבור כל השנה זו. ואז שינסו לצחוק!
עוברים שבוע וחודש, ועכשיו מגיעים לסיום רבע, אני ממשיך למעוד בלימודים בבית הספר, “נופל” פה ושם. הלב שלי נמצא במקום אחר, ואני צריך להתמודד לא במה שמעוניין אותי.
לעבור במהירות בחינות וקיץ. כמו שאני מחכה לחופשת קיץ!
ודיק אחמורוב! אנחנו התקרבנו באותו הקיץ במחנה פיונרים בשם “ארטק אוקראיני” במשחקי ספורט החלוץ הראשון. הוא היה בצוות המחנכים. היה בן 19 וכבר עבר לשנה השנייה לימודים במכון רדיו אלקטרוניקה שבחרקוב .
אני בקרוב יהיה בן !14 את ודיק הכרתי מב”ס לספורט , שבו הוא – תלמיד כיתת “י” ריתק אותנו בסמל מועמד למאסטר של ספורט בהתעמלות.
בארטק, לפי כללי מחנות חלוצים, שילבו אותנו ביחידה אחת עם צוות של אזור קייב. אנחנו נקרנו יחידה אחידה אבל כקבוצה לא נירנו – לא נבנתה מערכת היחסים: אנחנו הינו נרגשים מאוימים ונסגרנו אחת כלפי השני. חודש נאלצנו להישאר ביחד, ומחנכים החליטו על אסיפה כללית.
בפגישה זו, תוך כדי אלתור מטופש על בית הספר שלנו, הצלחתי להמס את היחסים הקרירים בין החבר’ה.
כולם בהתרגשות התחילו לספר על עצמם, ואז שמעתי את המילה “ביוניקה”.
סיפר ודיק. על עין מלאכותית, שאותו הם כל הזמן הפנוי בנו במעבדה של קתדרה ושבאופן מפתיע כבר היה יכול להבדיל שלוש צבעים. המילה “ביוניקה” כישפה אותי ואני ניסיתי מאז, להיות לצדו כל הזמן .
ודיק, ודיק – אתה הייתה מחנך טוב, אבל הסבלנות שלך לא הייתה אינסופי. הייתה רק בן 19, ועולם מלא פיתויים, שכב לרגליך. מה היה לך לתלמיד בינוני שרצה, עד שלא היה צורך לעשות שיעורי בית, להתרחץ בחלומות ומשאלת הלב שלהם לא היה בסיס!
אתה, האליל של נערים ונערות, ששריר הזרוע שלך היה עבה יותר מעשר ירך של כל אחד מאתנו, לך שיוצר עין מלאכותית, ובטוח שזו היא רק תחילתה של יצירת אדם מלאכותי – החלום של מאות שנים. היית בטוח שזה תהיה אתה – ודיק אחמורוב שיקצור זרי דפנה מסתוריים האיילה!
מה היו לך אליי!
אבל אני הייתי עיוור, נרקיסיסטית, מעצבן ונצמדתי לכל הזדמנות לערב אותך בשיחה.
בהתחלה אתה נכנסת לזה בחוסר רצון, רק מחווה את עמדתו כמחנך. מנסה להיפטר מ”מעצבן” ולברוח לנערות. אבל אז הייתה נופל למלכודת של גאוותך.
לבו של ודיק כבשה גאלה – מתעמלת ארוכת רגליים מהעיר לבוב. אבל אני, מרחף מאפשרות לפנות לודיק עצמו בגוף הראשון, לא שמתי לב לדבר הפאות הזה, והייתי מוצא אותו בכל מקום.
כמה ערבים אני, שסבלתי מאדישות של ודיק לאישיות שלי, נגררתי אחריהם, ומשהו “זמזם” בגבם המתוח. מעת לעת, גאלה, הסתובבה בחצי סיבוב ופזלה עלי במבט בתוכחה בעין עצומה של איילה צעירה, וודיק צעק בעצבנות: “עזוב אותי”, “תעלם”, “תתאדה”!
המשחק ב” האיש מוזר החוצה ” עצר באופן בלתי צפוי: ודיק עשו “פליק – פלאק” עם סיבב 180 מעלות והמשתרע על יותר משלושה מטרים, הופיע מולי. אפילו לא הספקתי להיבהל, אך שבקפיצת התעמלות וירטואוזית שלא יעלו להבנתי, הבזיק גוף של מישהו ונחת ביני לבין ודיק. זוט הייתה ורה – מתעמלת מהעיר הכנסייה הלבנה, שאליה אני לא שמתי לב, אבל תמיד הראה לצדי .
כך נהיינו ארבעה.
בנות, המופשרות מתשומת לב, היו מוכנות להקשיב לכל שטויות. הכוח שלי גדלו פי שלוש, וכאשר בזוגות הינו נתקלים אחד בשני, מחלוקות וויכוחים חסרות רחמים פרצו במרץ מחודש.
עיניים של ורה! הם ראו בי משהו, שכל הנרקיסיזם החצוף שלי, לא אפשר לי אפילו לחלום.
עיניים של ורה! על איזה הפסד, איזה נסיגה או בריחה, אפילו בקרב הנורא ביותר, היה אפשר לדבר?
אפילו שמץ של צל לבגידה אפשרית הנגרמים לעיניים האלה עלבון אכזרי כזה, שהזמנת המעליב לדו קרב, הייתה עלבון ללבו של הבן המאוהב. שום דו קרב, לחדר פשפשים, לצינוק במרתף מלא בחולדות רעבות ורעות, לתא מטען של ספינה טובעת – לאכילת הדגים.
בפעם הראשונה שלא הייתי לבד – מישהו שעד הסוף היה בעדי, וזה לא היה סתם מישהו, זוט הייתה בת, הייתה ורה!
הגאלה הייתה בצד של ודיק! היא משחה את הרגע המכריע של הטענות כבר בוגרות שלו וחיפשה אפשרויות כדי להיתקל בנו, וההתפתחות נשית המוקדמת שלה עזרה. התחושות לא נכשלו. ואז כך בלי להסכים, ובלי לדחות, היא החזיקה אותו במתח מתמיד שעם העודף באה לידי ביטוי במחלוקות שלנו.
בהתחלה חשבתי שודיק משוויץ מול גלה ומשחק איתי בחתול והעכבר: מביאים את השיחה לנקודה שבה אני, ירוק ולא מאומן הייתי יכול להתנגד קצת, ובסוף, הוא היה מרסק אותי לרסיסים.
אך ברגעים האלה חגגה גאלה, איזו בארות של אהבה היו בעיניה, אך היו ידיה בעדינות שזורות סביב ודיק ועטפו אותו, אף הייתה מרטטת כשה נצמדה אליו! והוא, כאילו בחוסר רצון, משך בכתפיו, כאילו מראה שאין לו אנין אליה עכשיו.
היה לו מותר הכל!
אני, לאומת זוט הייתי נשער לבד!
לב שקעה בחזה – זר וקר, הגרון תפס עווית בלתי פוסקת – לא לבלוע או לנשום. ורה הייתה נעלמה מהיקף התחושות שלי – אני, למרות שבנתי שלא צודק, הייתי מאשים אותה בנוכחות בזמן תבוסה שלי, ועוד יותר זעמתי מהעוול שגרמתי. אני התכווצתי, אספתי את עצמי בגוש אחד ובקדחתנות חיפשתי טענות שכנגד כדי לקפוץ למתקפה.
ואז התחלתי לשים לב שמצב הרוח של ודיק במהלך מחלוקות הייתה תלויה בהצלחה. נדיב מתנשא בהצלחה, בהפסד הוא היה שונה לחלוטין. פניו היו מעוותות, שפתו דחוסות, בזוויות הפה הופיעו טיפות של רוק, עצמות לחיים בלטו תחת עור הנמתח, עיניים בצבע אפור – בהיר שקעו, והם בערו באש קרה של הרג .
הוא התרחק מהנושא, והחל ללעוג על פגמי של המראה שלי – לזה לא היה אך להגיב . הגאלה הדהדה לו, ואני הייתי נבוך. ורה בה לעזרתי כשה בהיסוס נגעה בי בכתפה ומהר מאוד למדתי לחתוך לעג בגסות. חבר – יריב שלי לא היה יכול להפסיד וכל נמשיך באכזריות של קרב. מרסקים את כל מגבלות, קפצים מנושא לנושא, מנסים בדיבור , בצעקה אחד על השני, במטרה אחת בלבד – לנצח לפחות בשלב זה.
הינו שוכחים על הזמן, מאחרים לארוחת ערב – שם ספרו אותנו, היו מחפשים אותנו וכשה מצאו, שנטשנו את ניסיונות לפרק, לנתק – והיו עזבים.
החודש עבר במהירות. כולם עזבו וקשר ביננו התנתק לזמן ארוך.
ארטק החל להתרחק לזיכרונות של פנטוזים בלתי אפשריים.
עיירה שלנו הייתה קטנה, לאחר המלחמה כמעט לא נשארו בה היהודים – רובם נחו בתעלה מתחת מחסן ירקות החדש.
לארטק נסע מעטים וביניהם והייתי היהודי היחיד.
מקימות עם הפרסים לא לקחנו – הגיעה זמן לשלם, ואם על שאר צוות צחק, אותי, כשה התאספו בלהקות, היכו. היכו ללא רחמים, וכשהייתי מסוגל לקום, היו מפילים שוב, והמשכו להכות עד שמישהו ממבוגרים שצפו, לא היה מחליט שהפעם מספיק.
ויתרתי על אימוני בשחמט והתחלתי להתאמתן האגרוף. ותר להפחדה מאשר עם התקווה להצלחה כלשהי בקרבות שאינן שווים.
באותו הסתיו, התרחש מעבר מילדות לא מתוקה לנערות הקודרת.
התחלתי לאהוב לשוטט ברחובות גשומים ונטושים בלילה, מתנפל עם עוברים ושבים בודדים, מתרגל כוח של מכה שלי והתחמקות ממכות נגד, מנסה בעצמי להבין מה שקורה מסבב, ומציב הכל כמיטב יכולתי במקום שלו.
ואחד אחרי השני, עפו מכתבים לכנסייה הלבנה. היה משהו שהזכיר לי עדיין את הארטק. שם הייתה נקודת התייחסות! היו השאיפות הגבוהות ביותר שלי – ורה חייתה שם.
ב”מטחנת” אירועים, שרק התחילה לתפוס מהירות, למקום הראשון יצאו, עדיין רק מתלקח, האהבה שלי.
חדשות לא צפויות הופיע בשולי תודעתי – ודיק לקח מסמכים מכון לאלקטרוניקה בחרקוב ונסעה לדודה באלקסאנדרובקה, אשר במזג האוויר הגרוע לא כל כך פשוט להגיה, והחל להיערך לבחינות כניסה למכון לפיסיקה טכני שבמוסקבה.
באחד ממכתביו לורה, כתבתי משהו על ודיק.
לאחר זה שהוא לקחת את המסמכים וויתר על זכות להילה, הוא נהיה הרבה יותר קרוב לי. מוקה תמידי, בנו של אסיר לאחרונה, שלא רצו לתת לו את העבודה, האבא שלי ואני היינו מנודים בעיר. הרגשתי את זה בבית הספר, ברחוב ובבית ליד השולחן.
אחרי 2-3 שבועות, דאגות תמידיות איך להגיע לבית הספר ולחזור הביתה בשלום, , איך לראות את הסרט החדש, מבלי לתת לאימא סיבה לדאגה בגלל באף שבור או חבורה חדשה, נקטע על ידי שיחת טלפון מלבוב.
שיחה הייתה מהגאלה. נקטע ומתייפחת היא ביקשו למצוא את ודיק.
או, גאלה! האהבה הראשונה שלך, אהבת נעורים , העדינה ביותר, שחקה בדיחה אכזרית, עתיקה כמו העולם. את התכוננת להיות אמא, ואביו של הילד הסתתר בבוץ הסמיך של כפר מרוחק.
אב הנבון שלך, כדי להציל את המוניטין, הביא אותך לאחותו בקוסובקה, שלא הייתה רחוקה מאתנו. שם, הרחק מכל החברים והמכרים שלך על מזון פשוט ואוויר נקי את חשבת על עמדתך והקשבת לחיים חדשים שתפתחו בתוכך.
אני כמה פעמים באו אליך, ואת המעוגלות ודרוכה, הקשבת לכל אינטונציה בקולי, העם לא תתגנב לעג.
לא! לא, גאלה! אני בעצמי , סבלתי ללא מילה טובה , והייתי בא אליך כלמכור רפואי – בי המשיכו לבעור געגועים על ידידות טהורה, ללא רבב. את הבנת, נרגעת, האמנת לי, וסיפרת עליך עם ודיק.
את, למרות ההיריון, גם לא הופכת להיות לאישה. לא היה אכפת איך את נראית, והאם תהיו השלכות לאחר לידה.
את לא יכולת לדמיין איך פסגת של ידידות ייחודית, שבה את עדיין לא מצאת מקום למילה הנצחית – אהבה, לא נהייתה אותה פסגה גם לו, לודיק.
את סיפרת לי שיש לך, בסתר מאבי, כשר טלפוני עם ודיק – לב נשי של הדודה שלך עזרה לכם. אתם לא יודעתם מה עוסיתם, ועכשיו לא יודעתם איך להתמודד עם זה.
לידה הגיעה באופן בלתי צפוי, וילדת את כמו בימים עברו. הדודה לא הייתה יכולה לעזוב אותך ולרוץ לשכנים – הבקתה הייתה מכוסת בשלג עד הגג. הייתי צריכה לקבל את לידה בעצמה. לקרת בוקר את ילדת בן.
שכנים שבאו לעזור לחפור את הדלת משלג, התקשרו לאבא שלך.
אבא של גאלה, שאני מעולם לא ראיתי, כפי שהתברר, היה בעל דרגה צבאית גדולה מאוד. את ודיק באלקסאנדרובקה שהייתה במרחק של 50 קילומטרים, הביאו במסוק צבאי – היו ערימות שלג גדולות.
רחוק ב אותו זמן מכל דבר שלא היה נוגע לבחינת למכון לפיסיקה טכני, הוא לא הסכים לשום דור, אבל ההסברים היו רעים, וגאלה ידעה היטב – היא צריכה את ודיק. ילדים, הם התביישו כלפי אבא, נעמדו בפוזות. פרצו בבכי.
מיוסר מהאובדן, לכאורה, של הגבריות שלו, ודיק לוקח סקי של מישהו, ונמלט בחזרה לאלקסאנדרובקה.
כל זה נודע לי באביב, כאשר ודיק שרזה מאוד, הגיעו לבית שלנו. אך הוא מתייחס לגאלה הוא עדיין לא הבין, שהוא נהיה האב – לא נתפס אצלו וחיכה לאיזו שהיא זעזוע מבחוץ. אבל לא לי להיות היועץ שלו.
אנחנו שכחנו על המצב שנוצר וכמה ימים נדדנו עד מאוחר בלילה. נשבעו, התווכחו, העירו אנשים בבתים ברחובות החשוכים בשירים, הרוו על ידי פירורים טעימים במרזבים של מאפייה. ואדים לאחר מכן עזב לבחינות כניסה למכון לפיסיקה טכני שבמוסקבה.
לגשת לבחינות לא נתנו לו – עקב אישור דחיית גיוס שפג תוקפו. ודיק נהיה חייל בגדוד ספורט במחוז הצבאי של לבוב. אב של גאלה כל הזמן החזיק אותו בטווח הראייה.
חודש לאחר מכן, באותה קוסובקה – עדת אירועי החורף, היו נשואים. ודיק היו מרוצים מהשתלשלות העניינים.
בשנה הראשונה של הגיוס הנומינלי אבא הציע לחתנו להמשיך וללמוד. ודיק בחר בפקולטה לביולוגיה.
כדי להדביק את השנים האבודות, למד בקלות ובמרץ. במעבדות ביקר יותר מאשר בבית, ואולמות אימונים מחוזיים נשכח לגמרי.
מעת לעת, אשתו הצעירה, כדי להציל את האהבה שלהם, הייתה מסדרת לודיק חופש שהם היו בורחים לדודה אחד, או אחרת. לאחר מכן, לערב, אחר שתאיים היו מופיעים על “ברודווי” – פיסה מוארת של רחוב ראשי בעיירה שלנו. מאוהבים, נאחזים זה בזה, הם לא שמו לב לאף אחד.
בנות מתוסכלות שלנו, שבנו תקווה מסוימת אל ודיק, לא יוכלו לסבול את זה. בלי לדעת את כל ההיסטוריה ומעמדה של גאלה, הם החליטו ללמד את זרה ומנוכרת וסידרו רשעות.
עיירה, כפי שזה קורה בעיירות קטנות של פועלים, הייתה מחולקת למספר אזורים עוינים, שביניהם בכל הזדמנות החלה קטטות המוניות.
ודיק היה הגאווה והתקווה של “לוחמים” באזור שלו, ולמרות שבקטטות מעולם לא השתתף, החירות זה בינתיים נסלח לו. בתקווה למעלליו בעתיד, לא נגוה בו.
על חיכוך בעניין, והחליטו לשחק בנות. באחד מהמצבים הנפיצים, הם שכנעו את פרחחים שלא זיהו כשייכים לאחד של שני צדדים לוחמים.
הערב אחד, כשחזרתי בשעה מאוחרת הביתה, מתוך הסמטה, שמעתי זעקה נשית נואשת, צרחה מוכרת אבל פראית – צרחה של גלה. היא, שהייתה רגילה להיות מוגנת במחנה הצבאי סגור כבתו של אבא בדרגה גבוהה, פתאומי נעמדה במצב הנורא לכל אישה.
כעשרה “זאבים” צעירים, מחוממים על ידי סרת “רוקו ואחיו”, שבו אח, מול אחיו אונס את החברה שלו, רדפו אחרי ודיק וגלה עד שהכניסו אותם לפינה חשוכה, כדי לעשות את אותו הדבר.
תפסתי חתיכת ברזל כמטר אורך – אחד הכלים להגנה עצמית, שפרסתי מקודם במקומות רבים שם הם עלולים להיות נחוצים, אני פרצתי לסמטה.
נימוסי רחוב ודיק ידעו, בידו היה לו סכין גיזום – נשק נורא. מכה מלמלה, בידית גדולה וכבדה, הייתה יכולה לשבור לתוקף עצם הבריח והזרוע, ומכה מלמטה, עם מספיק כוח ומיומנות, הייתה חותכת את הצלעות. ודיק היו חזק וכל מי שמעז ללכת לבד בלילה היו “בעלי המלאכה”.
אני גרתי בקרבת מקום. החבר’ה הלכה לישון אצלנו, ועוד כמה ימים, לפני יציאתם, גרו גם אצלנו, כי בית של ודיק היה תחת מצור. עין מיומנת ראתה את זה, למרות שכלפי חוץ לא היה כמעט שינוי. זה לא היה במקרה – ככל הנראה, התוקפים נפצעו, ואנחנו לא רצינו להדליק אש של סכסוכים חדש.
הבית שלנו!
בו אני הייתי באווירת רצון טוב, ואפילו כשה הייתי לבד, לא הרגשתי חסר אונים ובודד.
הבית היה ישן והמשיך לשמור בתוכו חמימות משפחתית עצומה. לפני יציאה להורג, ששכנים סמו יד בזה, גרה כאן משפחה של אבי.
ברחוב, בעור הרגשתי את אווירת עוינות המשתנה מבית לבית. היו בתים, שאפילו לשער לא התקרבתי שנים רבות. ילדי השכנים, הלא יהודים, גם הרגישו – האגרסיביות שלהם השתנתה בהתאם. מארבים לנו עם אחי, לעתים קרובות, היו מסודרים ליד הבתים האלה, האלימה ביותר העלבונות גם היו שם. מהם, כפי שהיו, הגיעו העצות השקטות לפעולות רעות. והמשחקים המעניינים ביותר התקיימו בחצר של הבית שלנו. הערנות הייתה נעלמת, וכל הילדים צללו באופן מלא למשחקים עם כל כושר ההמצאה של מוחו של הילד.
בהדרגה, הוריהם התרגלו שילדים צריכים לחפש בחצר שלנו וכשבאו לקחת אותם, צעקו שמות, בלי להתקרב לבית, ששוב התמלא בחיים.
כשגדלתי – זה היה הרחוב שלי. עוינות ברורה כבר לא הדאגה אותי. אני התחזקתי ויכולתי להגן על עצמי.
בעיר , מוצפת בקרבות רחוב אכזריים, לכל אחד מאתנו הייתה עמדתו. אליי התייחסו כנציג של כנופיה הרובע, ואני מאוד תמכתי בתפיסה זו, משום שידעתי שאם יהיה צורך, אף אחד לא יעמוד על הגנתי.
ודיק וגאלה עזב לבלי שוב – על כך התעקש גאלה, ומבתי נקמה, שתמיד פגשתי ברחובות, הוחלפו בהערות רעשניות ובקוליות. למדתי להתנהס! לעתים קרובות נסוגו, אבל לפעמים היה צריך להיות “פומה”, שהכירו אותו בגלל זעם, בלתי סביר במאבק.
עברו שלוש שנים – תקופה לא מבוטלת!
אני המשכתי להתכתב עם ודיק ונסתי יותר ויותר להשתוות לו. לימודי בית ספר נהיו, פתאום, החלק החשוב ביותר של החיים שלי. ורה הרחוקה נמוגה לשולי הרקע.
אבא, סוף סוף מצא עבודה, והודות לכשרונו, התחיל במהירות לעלות בתפקידים. בבית נהיה מה לאכול, הופיעו בגדים חדשים, חיים קיבלו צבע עליז יותר.
עזבתי אגרף מתוך ייאוש והתחלתי להתאמן בהרמת משקולות. כשהשתתפתי בתחרויות, עכשיו אני הפכתי לנערץ של הבנים שלא ידעו שאני יהודי. כשהתחילו לקרוא קריאות בוז ולקלל לפני הגעתי לפלטפורמה עם משקולות , הבנתי מה קורה, ולמדתי לא לשים לב לזה.
לעתים קרובות, לאחר אימון, אני הופעתי בעיר בחברת מאמן ומרמאי משקולות בוגרים – הלכנו למעדנייה המרכזית לשתות בהפגנתיות חלב או מיץ עגבניות. כך הכשרנו בסיס מוסרי לטובים ביותר שלנו – כדי שטוליק רקקרט וגרישקה ירוש יכלו לוותר על אלכוהול בחברות שלהם. כבר לא פעם אחד הם ישבו בכלא על קטטות בשכרות.
עכשיו, כשהלכתי לעיר, “זאבים” שהתבגרו, הרשו לעצמם נהמה אכזרית רק כשהיו בלהקות גדולות. ובכל זאת הייתי צריך מדי פעם להפוך “פומה”. הקרב שלל את קור רוח, ואני ניסיתי לשמור אותו. ודיק בשנה סיים שני קורסים, והייתי צריך להספיק אחרו.
הצלחות באולימפיאדות, ביצוע במסיבות בבית הספר, נסיעות לתחרויות בערים אחרות, חיזקו את הביטחון העצמי שלי. אני התייחסתי רגוע יותר לגבי מה שקורה בעיר. מעגל האינטרסים שלי השתנה. אני לא חיפשתי קרבות רחוב וניסיתי לרכוש מיומנויות אחרות.
ברצוני לשנות את סגנון חיים, לא רציתי לראות מה שקורה סביבי, אבל זה עדיין המשיך להתקיים. רצון לנקמה יצר האווירה יותר צפופה לשנאה, שלנטרל אותה היה אפשר רק במגע הישיר בלבד.
אני לא חיפשתי את זה!
נוקם ידע רק סוג אחד שלו – לחימה. זה התעכב בגלל שהופעתי עם לבריונים – מרימי משקולות.
יום אחד, בשעת לילה מאוחר, בסמוך לנהר ינגולץ פגשתי את גרישקה ירוש. הוא צלע, הוכה והיה שיכור. דם ששטף את חולצתו לא היה שלו.
בעל קנאי של איזו אישה, שחזר מוקדם מהעבודה, תפס אותם יחד. היה צורך לקפוץ מהקומה השנייה. גרישקה נקעה את רגלו, ואותו שלא הייתה לו שום הזדמנויות להתנגד, היכו שלושה גברים. איכשהו הוא נעמד על רגליו ובמכה ראשונה שבר לאחד לסתו. הופיעה סכין, אבל במאבק קצר, כשתפס את היד הרצחנית, גרישקה לא החזיק שיווי משקל, ושניהם נפלו על הקרקע. סכין הרג את התוקף. שני האחרים רצו לספר לאחיו, ששירת במשטרה.
הורדתי ממנו את חולצתו, קשרתי בעזרתה אבן, והידקתי בחוזקה את השרוולים וזרקתי לנהר. לאחר מכן, ברחובות חשוכים, אנו צלענו עד מאונו. הוא גר בחדר קטן של איזו שחורבה. בזהירות בדקנו אחד את השני, שטפנו כל העקבות של דם, גרישקה לבש חולצה אחרת, שמתי חצי בקבוק של וודקה, כמה מוצרי מזון על השולחן התיישבנו, והקשבנו למה שקורה ברחוב.
ברגע ששמענו מרחק רעש של אופנועים, שתיתי וודקה מסריחה, גרישקה שבר לי את האף, וכששוטרים פרצו לחדר, שכבתי עלו, ממלא אותה בדם מהאף שלי ומסובב את רגלו הכואבת. בגדים נקרעו, גרישקה, שאג מכאב אמתי ומנסים להשתחרר מהעלוקה, כשתוך כדי ניסיונות, משך ברגל הבריאה, והפך שולחן על שוטרים. כך נוצר אליבי שאף אחד לא האמין, אבל ממנו לא היה אפשרות להסתתר.
ההרוג היה בעלה פילגשו של גרישקה, ולאחרים לא היו כול ראיות ישירות שהוא היה בזירת הפשע. התפקדו שיחק מוניטין העצום של בריון העיר וטינה הידועה לכולם.
השמועה על מה שקרה התפשטה במהירות. סימנים של שנאה ברחובות נהיו דהויים – היה ברור מדי שייכות שלי.
בינתיים, מודיק הגיע מכתב נוסף. הוא באופן חד נכנס לפעילות המדעית.
כיתה “י” סיימתי כמעט כמצטיין, ובקיץ בנסיבות מאוד מוזרות מת חבר של גרישקה – טוליק רקקרט. הוא התרסק, בנפילה מהצוק של במחצבת אבן, שבו בשום פנים לא היה צריך להיות.
כולם ידעו שאני הייתי מטורף על רפואה, ואף אחד לא הופתע מכך, שביקשתי מחוקר לרפואי לרפואה משפטית לקחת אותי להשתלמות לחדר המתים לעבוד בהתנדבות . לאחר זמן מה, מישהו פלט, שלפני מותו טוליק נלחם והוכו. נהיה ברור, מדוע אותו סמל משטרה, האח של נהרג בקטטה עם גרישקה, הרבה זמן היה ביחידת הטראומה של בית החולים.
טוליק היה שלומיאל טוב – לב. לו היה נולד במדינה אחרת – היא היה יכול להיות מתחרה של הוואי מברזל- טומי קונו, אבל כאן לא היה לו אוכל וסדר יום נורמלי, ועוד.
טוב-לב שלו שהיה גובל עם מלנכוליה, היה סיבה קבועה לכך, שכל ומשונים נראה היה שהוא מסוגל, להכות את טוליק, ולפוך למכובד למקורו. זה מעולם לא הצליח , אבל טוליק שחשב את עצמו צודק, אף פעם אחרי הקרב, לא ברח, ותמיד נפל לציפורניה של המשטרה.
בין ה”לוחמים” הייתה אתיקה בלתי כתובים: – אחד שלא להתחיל במאבק וניצח, לא נוקמים בו. לכן לטוליק לא היו האויבים בין החבר ‘ה.
הם היו בין השוטרים שיגויסו מזרים, שגדלו מ”זאבים” בין אזוריים, שאף אחד מאתנו לא הכיר בהם.
גרישקה התגעגע, הפסיק להתאמן, התחיל שוב לשתות, להיכנס לקטטות ונתפס כשה “פגעה באישיות רשמית בזמן מילוי תפקידו”. בהתחשב בכך שזה לא הייתה ההרשעה הראשונה שלו, הוא קיבל את סעיף שיפוטית “חוליגנית מלא” – חמש שנים בכלא, לאחר מכן גירוש לשנתיים ושלילת זכויות.
אני שוב נהיתי לבד. גדלתי, התחזקתי, אבל “הפומה” רק בכוחו של הרגל. כוכב של ודיק התלקח יותר ויותר בהיר, מסנוור, קורץ, הקורא לי אחרו.
היעדרות של גרישקה השפיע במהירות – “זאבים” התחצפו מיום ליום. התחלתי להיזהר: בחזרה מאימונים בערבים, הגעתי לבית הצד השני, הלא מואר של הרחוב.
יום אחד, ראיתי הצל ליד השער, ולמלה ישב עוד אחד. בקרבת המקום היה לבניין, – שם מצאתי קרש, רצתי בשקט בצד האפל של הרחוב לבית, ובמכה חזקה הפלתי את עליון. עד שהשני חושב, אני כבר הייתי בפנים.
הנשק שלי להגנה עצמית, כאמצעי זהירות שפיזרתי במקומות שונים, נעלם. כל המקלות, מוטות ברזל, צינורות ואלות מתוצרת עצמית מישהו הסיר מראש. התברר שעם שלושה אני יכול להתמודד בלעדיהם.
התחלתי לשאת סכין גיזום.
ערב אחד ללא סיבה עצרה אותי ניידת משטרה. סכין הספקתי לזרוק. לפי סעיף “הזמינות נשק קר” היה אפשר לקבל 5 שנים בכלא. חזרתי הביתה מהצד האחורי של הרחוב וטיפסתי על הגדר.
ולא לשווא!
ברחוב היה מארב. חיכו לי, וכשה הבנו שפספסו, שפחו אלכוהול להדלקת פרימוסים על התריסים והציתו.
לפני יותר מחצי מאה, כך נהרג הסבא שלי. שום דבר לא השתנה.
לחבות יצאתי עם גרזן!
לאחר אירוע זה, אמא לא הרשתה לי לצאת מהבית לבד. ואלקו ואיגוריאקה – חבריו הקרובים הפכו לבני הלוויה הקבועה שלי.
ערב חורפים אחד, בפינה האפלה של הכיכר המרכזית, מצאנו את עצמינו מוקפים על ידי קבוצה עם שרשרות אופניים ומוטות ברזל. הם היו יותר מעשור נגד שלושתנו. להתחנן לרחמים בקוד הכבוד של חוליגנים, נחשב כחרפה והבריחה הייתה בלתי אפשרית.
היה צורך בנשק. הוא היה אצל מתקיפים. שלוש הינו צריכים לפרוק ממנו . . בגדי חורף עבים היו יכולים להציל מהמכות הראשונות. היה אפשר להספיק.
במהלך ריב, שלפני הקטטה מחמם תשוקה לוהטת, נמצאו חברים משותפים, והקטטה דעכה.
כך, מעת לעת, הייתי מגיע לקצה, וממש במקרה לא עברתי נקודת אל חזור, המשכתי לחיות באמונה כוזבת של ייעודי הגבוה.
מורה לא היו מכתבים יותר מעשרה חודשים, ואז הגיע, יותר טוב אם לא היה מגיע – מתברר, היא עדיין הייתה יקרה לי. במהלך תקופה זו היא הצליחה לא רק להינשא אלא גם ללדת בן. זמן רב ללא היסוס, ביקשתי מהורים כסף לכרטיס, ולמרות ההתנגדויות, נסעתי לורה לכנסייה הלבנה.
מהמחלה “ורה” נרפאתי בחמש דקות. רגישה, עדינה, נאה ומסודרת היא הפכה להפך הגמור. על המיטה עם סדינים מלוכלכים ישבה , אישה שמנה עם רווח בין שיניים בסווטשרט ומכנסיים משומנים, שאחזה ילד, גם עטוף בסמרטוטים. הצטמררתי. לא רחוצה, עם שיניים לא מצוחצחות ולא מסורקת, ורה דיברה שרקני, בקול צרוד, ביהירות ובזלזול.
בעלה – גבר עם פרצוף עגול, נמוך, נרעה חזק, עשר שנים מבוגרים ממנה לבש סווטשרט ומכנס צמרגפן ארוכים, לבש על ראשו כובע עם כיסויי אוזניים שהאוזן אחד ירדה. הוא פתח את הדלת והביט בי בעיניו אדומות, שזלגו מהם דמעות מהעשן, ושוב החל להדליק תנור עקשן. אני הייתי פה אורח לא רצוי, שהיה מחזיר את ורה לעולם, שהיא רצתה, או הייתה צריכה לשכוח, והיא ניסתה לעשות את זה.
סירבתי מההזמנה להישאר, בגלל שרציתי לבקר כל החבר ‘ה, הוקל לי לצאת מהבית, הלכתי לתחנת הרכבת, וברכבת הראשונה יצאתי לדניפרופטרובסק כדי לברר על תנאי קבלה לבית הספר לרפואה.
ודיק בשלוש שנים סיים את לימודיו באוניברסיטה. עוד לפני שעבר את בחינת המדינה, נודע לו שעבודת התזה של הדיפלומה, השווה, כתזה לתואר השני, ותזה לתואר השני, שודיק קיווה בקרוב להגן, יש להרחיב ולהגן כדוקטורט.
עם לימודים הייתה לי תקוות גדולות להיחלץ מסביבת גנגסטרים ולהיכנס לעולם האחר, כדי שאחר כך נוחל להתעסק בעבודה משותפת עם ודיק.
הרכבת עברה בתחנה של העיר שלנו. הייתה אפילו עצירה קצרה, ואני, בפעם הראשונה, מביט מבעד לחלון אך נראית התחנה שלנו מהרכבת.
הקרון נעצר מול תחנת רכבת קטנה, שעל רציף , כמו תמיד, הסתובבו צופים. רבים, מעת לעת, היו באים לכאן כדי לראות את פניהם של אנשים אחרים, חיים אחרים, להרגיש את התקווה שיגיע הזמן, שבו הם יצטרכו לעזוב למקום אחר. שבמיוחד אותם, תוך ערבוב בכף גדולה במאגר האנושי, מישהו יבחר וימשוך אתו מהחיים השנואים, והם יופיו בחיים אחרים – בהירים, מבעבע בניצוצות שמוארות, מחממות, וגם לאחרים נותנים שמחה.
היו באים הנה, הביטו ברכבות מהירות הדוהרות, הציצו מבעד לחלונות של הרכבת שנעצרו ומדדו לעצמם מאפייניו, שלפי הם יבחרו בהם: צעיר ומבטיח; בגיל העמידה בנוי היטב; אסרטיבי; מסגר בפריקה גבוה…; למרות גיל הפרישה, יש צורך בשל ניסיון הרב בעובדת חיזוק המנהרות במכרה.
אני עמדתי במסדרון של קרון ליד בחלון הפתוח והבטתי החוצה למקום שבי ביקרתי עשרות פעמים, בידיעה שמישהו מסתכל עליי עכשיו ומקנא כמו שקנאי, ופעמים רבות אני.
לפתע, דמות ניגשה אל החלון שלי. אתה עובר תחנת שלך – אמר בכעס ברנש.
– אני נוסעה לאן שצריך, הספקתי להגיד והרכבת התחילה לזוז.
אני לא אהבתי את הופעתו הפתאומית, וכשביררתי במכון הכל, הספקתי לחזור הביתה בלילה. הורים בוודאי היו מודאגים לגבי התוצאה של הביקור שלי בכנסייה הלבנה, ואני לא רוציתי להצעיר אותם – בקרוב הייתי צריך לנסועה ללבוב.
ודיק קראה להגנה על עבודת הדוקטורט שלו.

זאבים.
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
49 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך