מי גנב את האפיקומן

10/05/2020 32 צפיות אין תגובות

פרק ראשון
“מבקרים יקרים, גן החיות עומד לסגור את שעריו. אנא הגיעו בהקדם לשער היציאה מהגן. תודה רבה ולהתראות!”
ההודעה הזו נשמעה כבר בפעם השנייה, וילדי משפחת שובל הבינו שהגיע הזמן לצאת מגן החיות ולחזור הביתה.
“קדימה, תגידו שלום לקנגורו, ונצא” עודד נווה את אחיו הקטנים שהתקשו להיפרד מהחיה האהובה עליהם.
“אוף. אני לא אוהב לחזור הביתה”, התלונן מאיר, “אני מתגעגע לקנגורו. וגם לא היינו בטיגריס!”
“נבוא לפה שוב”, עודדה מוריה את אחיה הקטן והרימה את התיק על כתפיה, “אולי אפילו בחופשת פסח. זה ממש עוד מעט!”
“מתי פסח?” שאלה שרה, נשרכת באיטיות אחרי כולם. היא כבר הייתה עייפה.
“בעוד שבוע”, זרק אליהו מאחורי כתפו, “בואי שרי, את מעכבת את כולם!”
“אני…” הגיבה שרה, אבל לא הספיקה לסיים את המשפט, היא נתקלה באבן שעמדה בצד הדרך, ונפלה אפיים ארצה.
האחים המבוהלים התכנסו במהירות סביב אחותם הצורחת בקולי קולות. לפי גובה היללות, היה נווה בטוח ששרה שברה רגל או יד או את שניהם חלילה.
“מה כואב לך שרי? תראי לי איפה כואב?” ביקש נווה שוב ושוב, אבל שרה המבוהלת המשיכה לצרוח והתעלמה מבקשותיו.
“תן לה להירגע!” הציע אהרון “אתה לא מכיר אותה? כשהיא צורחת אי אפשר לדבר איתה. רק אחרי כמה דקות היא נרגעת. תכף תראה שלא קרה שום דבר רציני”.
נווה היה מודאג בכל זאת, אבל בסופו של דבר התברר שאהרון צדק. שרה החלה לבכות בקול שקט יותר, והסכימה שאליהו יושיב אותה על הספסל הקרוב. היא הצביעה על ברך ימין תוך כדי יבבות, ומוריה, שבחנה את הברך, ראתה שהברך פצועה.
האחים פעלו ביעילות; מוריה הוציאה בקבוק מים מן התיק, נווה שפך בזהירות מעט מהם על הפצע, ואחר-כך הציע לשרה לחבוש את הברך במגבת שהייתה בתיק שלו. התחבושת כנראה מצאה חן בעיני שרה, והיא הפסיקה לילל, והביטה בה בסיפוק ובהנאה.
“אוי ואבוי!” קרא לפתע אליהו לאחר שהביט בשעון, “התעכבנו פה כבר עשרים דקות! גן החיות כבר היה אמור להיסגר לפני רבע שעה. בואו נמהר!”
נווה הרים במהירות את שרה על כתפיו, ואליהו הרים את מאיר, שכמובן לא התכוון לוותר על מעמדו המלכותי וללכת ברגל חס וחלילה.
הם ירדו בשביל, חלפו על פני בריכת ציפורי הפלמינגו, והגיעו לשער המסתובב. נווה סובב בזריזות את השער ונכנס לתוכו, וברגע הבא השמיע קריאת כאב.
“איה, נתקעתי פה, זה לא זז!”
“זוז, זוז, תן למומחה!” אמר אליהו והתקרב לשער. הוא דחף ודחף, אבל התברר שנווה צדק, השער היה תקוע, ושום דחיפה חזקה לא הניעה אותו ממקומו.
הילדים מיהרו לשער הראשי בתקווה שיימצא שם מישהו שיפתח להם את השער (גם אם ינזוף בהם על שהתעכבו בתוך הגן עד עכשיו).
אבל להפתעתם גם סביבת השער הראשי הייתה ריקה מאדם.
“מה נעשה עכשיו?” שאלה מוריה בלחץ קל.
“באמת, מה נעשה?” נשמע לפתע מאחוריהם קול זר מבוהל.
הילדים הסתובבו במהירות לאחור, ארבעה ילדים עמדו שם והביטו בהם. לארבעתם היו תיקים קלים על גבם, והם נראו מבוהלים לא פחות ממה שהרגישו ילדי משפחת שובל. ברור היה שמדובר כאן בשני זוגות של ילדים, שאין שום קשר ביניהם.
בזוג אחד מהם היו ילדה כבת עשר וילד כבן שתים עשרה. שניהם לבשו מכנסי ג’ינס; במכנסיים של הילד היו שני קרעים באזור הברכיים, ולגופו גופיית פסים צבעונית. הילדה לבשה חולצה צהובה קצרת שרוול, ועליה הדפס של משקפי שמש בצבע זהב.
הזוג האחר היה גם כן בן ובת; ילד כבן אחת עשרה וילדה כבת שתים עשרה. הבן לבש מכנסיים שחורים וחולצת משבצות. הוא הרכיב משקפיים, ושתי פאות מסולסלות ירדו על לחייו. על ראשו חבש כיפת קטיפה שחורה. הילדה גרבה גרביים לבנות, ולבשה חצאית כחולה כהה וחולצת פסים ארוכת שרוול בצבעי כחול וירוק. שיערה היה אסוף בקוקו מסודר.
“מה אתם עושים פה?” שאל אליהו לבסוף, אחרי כמעט דקה של שקט בו עמדו כולם ובהו זה בזה.
“איבדנו את הארנק שלנו”, אמר הילד עם מכנסי הג’ינס, “היה בו סכום גדול של כסף, והתעכבנו בגלל החיפושים אחריו”…
“בסוף מצאנו אותו ליד הכלוב של הפילים כמו שאני אמרתי”, התערבה הילדה בעלת החולצה הצהובה, “אבל בגלל גיא שאמר שהוא בטוח שהארנק נפל ליד הקופים, התעכבנו עד עכשיו”.
הילד ששמו גיא רצה להגיד משהו, אבל הבן בעל כיפת הקטיפה הקדים אותו:
“פשוט הלכנו לאיבוד”, אמר, “זה הביקור הראשון שלנו פה, וחשבנו שהיציאה מכיוון אחר של הגן, אבל טעינו; הגענו למקום עם סככה גדולה וערמות של קש…בקיצור הסתבכנו עד שמצאנו את הכיוון הנכון”…
“טוב, מה עושים עכשיו?” שאלה מוריה, “כולנו רוצים לצאת מכאן. זה העיקר”.
מימינם נשמע קול צעדים. החבורה הפנתה את מבטה לכיוונם, וראתה את אהרון מגיע מכיוון משרדי הגן.
“בזמן שדיברתם, בדקתי אולי נמצאים אנשים במשרדים”, הוא התנשף, “ממש מוזר, הכול ריק!”
“אני מציע שנצא לחפש בגן עובד שיפתח לנו את השער”, אמר נווה בקול סמכותי, “אין סיכוי שאין נפש חיה כאן! תמיד נשארים עובדים להשגיח על הגן אפילו בלילה”.
ילדי משפחת שובל הסכימו לדבריו, אבל ארבעת הילדים האחרים נראו מוטרדים.
“אתה חושב שכדאי להסתובב פה בחושך?” תהה הילד בעל הכיפה השחורה.
“הכי טוב שנתקשר להורים שלנו”, אמר גיא בביטחון, והוציא את הפלאפון שלו מכיסו, “רגע… וואו, מוזר מאוד! אין לי קליטה! מה זה אמור להביע?”
נווה הוציא גם הוא את הפלאפון שלו והביט בו.
“צודק”, ציין, “אין קליטה. זאת כנראה בעיה זמנית. יאללה, בואו נלך ונחפש מישהו. אנחנו מכירים את הגן היטב, אין לכם מה לדאוג. אגב, איך קוראים לכם?”
“אני יעל, וזה גיא ואנחנו מתל אביב”, הציגה הילדה בעלת החולצה הצהובה את עצמה ואת אחיה.
“ואני שרוליק וזאת אחותי ליבי, אנחנו מירושלים, משכונת בית ישראל”, אמר בקול שקט הבן השני.
“נעים מאוד”, אמר נווה, והציג את עצמו ואת אחיו, “ועכשיו בואו אחרי. תוך כמה דקות נמצא מישהו, בעזרת השם, ונצא מפה”.

מי גנב את האפיקומן
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך