את הסיפור כתבתי בהשראת סיפור מצרי ישן.

רחוקים מהאדמה

22/11/2009 942 צפיות אין תגובות
את הסיפור כתבתי בהשראת סיפור מצרי ישן.

רחוקים מהאדמה!

זה היה בשנת 1948!
הייתי בדרכי לארצות-הברית על סיפונה של האוניה “קווין מארי” בנסיעה פרטית, וזאת כדי לזכות במספר ימי נופש וגם כדי לבקר במערכות העיתונים ובמטרה ללמוד דברים חדשים.
לפני נסיעתי, התקשרו אלי ממשרד ההסברה הממשלתית ובקשו ממני לנצל את זמן נסיעתי כדי לפעול למען הבעיה הפלסטינאית ולהשתדל שהממשל והעיתונות יעזרו לעם הפלסטינאי להתאושש מהמפולת המכאיבה ולעזור לו להחזיר את אדמתו הכבושה. לא ידעתי בדיוק מה נדרש ממני ומה אוכל לעשות כדי להסביר את הבעיה לעם האמריקאי הנאור. גם במשרד ההסברה לא ידעו מה עלי לעשות. לא נתנו לי הנחיות ולא ציידו אותי במסמכים או בתיעוד כל שהוא. הם אמרו לי: “אנו סומכים עליך שתדע למצוא את הדרכים היעילים ביותר בעניין זה”. עניתי: “אני מבטיח לעשות את המיטב”.
החלטתי לפעול בענייןה בכל המרץ. גם אם אאלץ להזניח את חופשתי הפרטית. תכננתי לכתוב בעיתונות על הבעיה. להסביר את מצוקתו של העם המובס ועל ייסוריו תחת שלטון הכיבוש האכזר. אני אזרח מצרי, עיתונאי מעולה וערבי גאה. ראיתי בזאת כשליחות לאומית חשובה. החלטתי לפעול!!
נסעתי!!
האוניה שטה לה בנחת באוקיאנוס השקט. השמש האביבית, הרוגע והשלווה שלטו בכל. משבי האוויר הנקי דמו לצלילי הנשיקות. שכבתי לי בנחת על אחד מכיסאות-הנוח ועיני מביטות אל האופק הרחב, ואל מי האוקיאנוס האין סופיים.
היה לי מספיק זמן לחשוב. המחשבות עברו בראשי כמו סרט נע. ראיתי את עצמי כילד קטן בשכונה העממית הרועשת, את בחורותיי ואת לימודי. כעת אני בן 28, עיתונאי מבריק וספור ידוע. ואני כאן, שוכב על סיפון האוניה ונהנה מהחיים.
הימים עברו והתחלתי להשתעמם!! התחלתי להביט בפני הנוסעים ובעיקר בפני הנוסעות הצעירות והמלאות חיים. במושב שלידי ראיתי בחורה תמירת-גוף השוכבת וקוראת בספר כלשהו. היתה עם הגב אלי ולכן לא יכולתי לראות את פניה. גוון עורה לבן, רגליים ארוכות וחטובות, ושיערה אדמוני וארוך. הבטתי בה ותהיתי אם היא בחורה יפה ואם פניה נאים או אולי היא מכוערת ופניה מלאים נמשים!! צעירה או מבוגרת!! מאוד רציתי לדעת. החלטתי להמר: אם היא יפה הכיס השמאלי שלי יניח לירה לכיסי הימיני: אם היא מכוערת, הכיס הימיני יניח לירה לכיס השמאלי. היא המשיכה לשבת עם הגב אלי וקראה בספר. פתאום דף נייר עף מבין דפי ספרה ונחת ליד המושב שלי. היא הביטה לאחור וראיתי את פניה: הם נאים, הרבה יותר נאים ממה שתיארתי לעצמי: עיניה כחולות וגדולות, אפה קטן וסולידי ושפתיה צבועות בצבע ורוד רך. הביטה בי כשהרמתי את דף הנייר והתקרבתי אליה ובחיוך שאלתי: “האם הדף שלך?”. החזירה לי חיוך והושיטה את ידה כדי לקחת את הדף ואמרה באנגלית: “תודה לך אדוני!”. אמרתי לה בחיוך רחב: “הכיס השמאלי שלי מודה לך”. הגיבה בפליאה: “אינני מבינה!”. סיפרתי לה את עניין ההימור שלי. הביטה לעברי ואמרה בחוסר עניין בולט: “הבנתי!”. היא נפנתה ממני ועמדה ליד מעקה הסיפון והביטה במים. קמתי ונעמדתי לידה ואמרתי: “האמת היא שרציתי לדבר עמך”. הגיבה בביטול: “מדוע?”. אמרתי: “אנו נמצאים על סיפון אחד וחשבתי שטוב יהיה אם נפיג את השעמום בשיחה. ענתה בזלזול: “אם כך אז תהמר שנית, אם אסכים להצעתך או לא”. היא החלה למרחקת ממני בלי להביט לעברי.
הרגשתי בושה ומבוכה. התביישתי מעצמי. הייתי נבוך כיוון שניסיתי לכפות את חברותי על הבחורה הזרה. הרגשתי נעלב עד עומק נשמתי. ראיתי אותה שנית בחדר-האוכל בעת שאכלנו ארוחת צהרים. היא ישבה לבדה ואני ישבתי לבדי. לא העזתי להביט בפניה. עיני היו נעוצות בצלחת האוכל ולא הביטו לעברה. כך היה גם בארוחת הערב. לאחר ארוחת הערב נפגשתי עמה על סיפון האוניה כשטיילה לבדה. לא הרמתי את ראשי כדי להביט אליה. רציתי להתרחק ולברוח. כי מבט אליה היה מזכיר לי את חוסר נימוסי בפנייתי אליה. לא רציתי להתנסות בביזיון נוסף.

כעבור מספר דקות שמעתי קול נשי נעים ומתנגן הפונה אלי: “הלו!”. הפניתי את ראשי לכיוון הקול וראיתי אותה מתקרבת אלי עם חיוך רחב ושאלה: “איזה כיס הרווח, השמאלי או הימיני?”. נעמדתי לידה ועניתי כנעלב: “לא המרתי! את העלבת אותי מאוד הבוקר!”. ענתה לי: “אתה אשם, כי השתעממת לפני. אילו היית ממתין שעתיים הייתי נענית לך ברצון. גם אני משועממת וגם לי חסרה חברה בשיט הארוך הזה”. ישבנו על כורסה נוחה. סיפרתי לה שזו נסיעתי הראשונה על גבי אוניה וכי חשבתי שהבדידות והשלווה שבשיט ישרו רוגע על הנפש. טעיתי! הבדידות מביאה רק שעמום. האדם הוא טיפוס חברותי וזקוק לחברה כל עוד הוא אדם. היא הסכימה עם דברי: “אני מסכימה לכל מלה שאמרת! האדם לא יכול לחיות לבד. הוא זקוק לחברה כפי שהוא זקוק לאוויר. לאחר שיחה ארוכה פנתה אלי: “אולי תספר לי מי אתה?”. עניתי בחיוך: “לאחר שנחגוג את ההכרות שלנו! מה תשתי.”: “אשתה מרטיני”. אמרה. מיהרתי לבר וחזרתי עם בקבוק משקה ושתי כוסות. לאחר לגימת מספר כוסות, הבטתי אליה ואמרתי:
“תני לי לנחש מאין את!”.
ענתה: “תנסה!”.
“אמריקאית!” אמרתי.
“בערך”. ענתה.
“את מאוד עקשנית!” אמרתי.
הביטה אלי ואמרה: “כיוון שיש לי שיער אדמוני, כל האדמוניות עקשניות”.
לאחר מכן הפנתה אלי ואמרה:
“תן לי לנחש מאין אתה!”
“תנסי”. אמרתי.
“איטלקי” אמרה.
“לא!”. עניתי
“ספרדי!” ניסתה לנחש שנית.
“גם לא”. עניתי כשאני צוחק.
“אני לא רוצה יותר לנחש, אולי תאמר לי מאין אתה!”
“אני ממצרים!” עניתי בפשטות.

היא השתתקה,
קפאה על מקומה
והחיוך נעלם משפתיה.
נדהמתי. לא יכולתי לדעת מה סיבת השינוי הפתאומי שחל בהתנהגותה. ניסיתי להפיג את המתח וסיפרתי לה על ביקורי בצרפת לפני שנתיים, סיפרתי לה דברים מבדחים. השתיקה המעיקה פגה כשפתאום שאלה: “מה שמך?”. עניתי: “שמי חסאן”. לאחר שתיקה שנייה בקשה: “אני רוצה עוד כוסית!”. הצעתי שנלך לבר ונשתה. הסכימה. הלכה לצידי בשתיקה מעיקה. נראית עצובה ונדמה היה לי שבכל רגע תפרוץ בבכי מר. רציתי להקל, לגונן עליה ולהפיג את העצב שהשתלט עליה. הרגשתי מחויבות כלפיה. היה לי דחף חזק לחבק אותה בחבוק חזק ולתת לה לבכות על כתפיי. הגענו לבר והזמנו שתייה. ישבה צמודה אלי, שלחתי את ידי אל ידה והידיים שלנו נצמדו אחת לשנייה, כאילו רצינו לגונן על עצמנו מסכנה שלא ידענו את מהותה. לאחר מספר דקות, ראיתי שהחיוך חוזר לשפתיה, החלה לפזם שיר כלשהו ולצחוק. ופנתה אלי:
“אני רוצה לרקוד!”.
קמתי ורקדתי איתה מספר ריקודים. היתה צמודה אלי: פנים אל פנים, חזה אל חזה. רקדה בכל כוחותיה כשאנו מחובקים כאוהבים. תוך כדי ריקוד שאלתי אותה: “את יודעת את שמי. גם אני רוצה לדעת מה שמך!”. הביטה אלי כמשועשעת וענתה:
אני בחופשה.
אין לי שם,
אולי אתה תיתן לי שם מתאים?”.
אמרתי בחיוך:
“שמך יהיה פאטמה!”.
צחקה ואמרה: “השם פאטמה מתאים לי!
אתה חסאן ואני פאטמה!”.
לאחר שהריקוד נגמר וחזרנו לשבת ליד השולחן, ראיתי ששוב הפכה לרצינית ושאלה: “מדוע שמך חסאן? מדוע לא שם אחר”. עניתי: זה שמי שאמי נתנה לי והוא יקר לי מאוד, מה כל כך מקומם אותך בשם הזה?”. שוב היתה שתיקה מעיקה שלא ידעתי מה פשרה. נפרדנו וחזרתי לחדרי כראשי מלא בשאלות שלא היו לי תשובות עבורם:
מי היא?
מה שמה?
מה מוצאה?
מדוע אינה אוהבת את השם חסאן?
מה פשר מצבי הרוח המשתנים בהם היא נתונה?
נפגשנו שנית בארוחת הצהרים. היא המתינה לי וכשנכנסתי הזמינה אותי להצטרף אליה. הבטנו אחד בפני השנייה וכאילו רצינו לגלות את הסודות שכל אחד שמר לעצמו. אז התנהלה השיחה:
“ספר לי על עצמך! ספר לי על מצרים!”.
סיפרתי לה על עצמי, על ילדותי, על מצרים ועל אנשיה הנפלאים.
“במה אתה עוסק?”
“אני סופר ועיתונאי”.
“האם אתה עוסק בפוליטיקה?”
“לא! אבל אני עוסק בלאומיות!”
“האם אתה חושב שמצרים תצא למלחמה בישראל?”
“אני מקווה! בזה נוכל לשחרר את פלסטין מעול הכובשים האכזריים”
“אתה חושב שהמלחמה תפתור את הבעיה?”
“אני בטוח שזה הוא הפתרון היחידי”.
“די!
אני שונאת את הפוליטיקה!
ספר לי על עצמך!
על משפחתך
ועל חייך!”.
התחלתי לספר לה בפירוט על הכפר בו נולדתי, על חיי הפלאחים הנפלאים החיים בעוני ובמחסור והמקבלים את כל הקשיים באהבה ומסתפקים באהבת המולדת היקרה. התקרבתי אליה וניסיתי לחבקה. היא נרתעה לאחור וצעקה לי:
“אנו לא מתאימים אחד לשני!!
עלינו להיפרד!
לא רוצה לראותך שנית!”.
כשראתה את תדהמתי הוסיפה:
“אנו חייבים להיפרד!
אינך יודע מי אני!
אתה עדיין ילד!
חומות גבוהות מפרידות בינינו!
לא נוכל לעולם לחיות יחד!”.
שאלתי: “מדוע לא?”
“אני יהודיה!” ענתה לי
“ואני מוסלם! מה זה משנה? הרבה מחבריי יהודים! הם גדלו יחד עמי! למדנו יחד, אהבנו יחד וחיינו יחד. הדבר אינו צריך להיות מכשול”.
“אינך מבין!
אינך רוצה להפסיק להיות ילד!!
אני יהודיה,
אתה מבין מה זה?”.
“לא! איני מבין!
איני רואה בדת כמכשול ליצירת קשר בין אנשים!”
שתקה שתיקה ארוכה החזיקה בזרועי והחלה לספר:

“אני יהודיה! אני גרה בפלסטין. לא רק זאת! אני מגויסת לצבא ההגנה ועוסקת בריגול למען המדינה הישראלית! פתיתי הרבה ערבים כמוך שמסרו לי ידיעות צבאיות שהעברתי לידיעת ההגנה!
אתה מבין עכשיו מה מפריד בינינו?”.
דמי קפא בעורקיי! לא ידעתי מה להגיב. השתתקתי. היא התקרבה אלי והוסיפה: “
אבל כעת אני בחופשה!
איני רוצה לעבוד!
איני רוצה לרגל!
אני רוצה לשכוח מההגנה,
מהריגול ומהכול.
אני רוצה לנוח!!
אתה מבין מה זה לנוח?”.
היא פנתה ללכת, החלה להתרחק ממני בריצה כאילו היא פוחדת מפני שד שרודף אותה. הייתי נרגש והמום. התיישבתי על אחת הכורסאות והתחלתי לחשוב:
נכון מה שהיא אמרה!
גדר גבוהה מפרידה בינינו.
גדר של שנאה ושל איבה.
גדר של מאבק אלים ושל שפיכות דמים!
לא ביני לבינה אישית,
כי אם בן עמי לעמה.
עד שהבעיה הפלסטינאית הופיעה, חשבתי שהציונות היא רק דת יהודית. לא תיארתי לעצמי שהציונות דוגלת בכיבוש אדמות ערביות כדי להקים מדינה יהודית. מדוע על הציונות לנשל עם שלם ממולדתו? מדוע היהודים לא מסתפקים בחיים במדינות בהם נולדו?
הרגשתי כעת כי הציונות לא הסתפקה בגזילת פלסטין כי אם גזלה את אהבתי! כעת אני מעורב אישית!! עלי לנקום מהשודדים ששדדו את אהבתי הפרטית!!
חזרתי לחדרי ונרדמתי. בשעה שתיים לפנות בוקר שמעתי דפיקות על דלת חדרי. קמתי לפתוח וראיתי אותה לבושה בשמלה כחולה. אמרה לי כשהיא מתנדנדת מצד לצד:
“אני שכורה!
אני עייפה ורוצה לישון.
נשכבה על מיטתי,
הביטה אלי ואמרה:
“אנו כמו ילדים קטנים!!
בוא לא נבזבז את זמננו בשיחות עקרות!
בוא נחיה את חיינו שלנו ונשכח מכל הניגודים שבין עמי לעמך. אנו שני אנשים שאוהבים אחד את השני! בוא אלי אהובי!”. אמרתי לה בצחוק: “כיצד עלי לשכב עמך ואיני יודע מה שמך?”. ענתה לי כשהיא צוחקת: “שמי פאטמה, זה השם שנתת לי, אתה זוכר?”. לאחר שבלינו את כל הלילה במיטה, ידעתי כי שמה הוא מרים הובר וכי היא אמריקאית. היא היגרה לפלסטין והתגייסה לצבא ההגנה ועסקה בריגול למען המדינה היהודית. ידעתי גם שהיא עדיין בעלת נתונות אמריקאית. הקשר שלנו לא נפסק למרות כל הניגודים. היו לנו הרבה שיחות מתוכם אציין שיחה אחת. עמדנו על סיפון האוניה כשפנתה אלי באופן פתאומי:

“מה לכם ולפלסטין? מדוע אתם נדחפים למאבק שאינו שייך לכם?”.
“פלסטין היא מולדתי, אנשיה הם אנשי. אני ערבי בדיוק כמוהם”. ענתי.
“זו גם מולדתי שהאל הבטיח לנו לפני אלפיים שנה”. אמרה לי.
“אבל האל גירש אתכם משם לפני אלפיים שנה!”.
“האל הבטיח לנו שנחזור. כך כתוב בתורה הקדושה שלנו”.
“אבל בספר האלוהים האחרון כתוב כי לא תחזרו לשם לעולם”
“אתה מתכוון לקוראן?”
“נכון! כך כתוב בקוראן!”
הצמידה את ראשה אל חזי והוסיפה: “למרות זאת אנו נחזור, בעצם חזרנו!”.
“מדוע אינך מסתפקת באמריקה, היא מולדתך האמתית”. שאלתי.
“הביטה אלי בעצב ואמרה:
“אין לעם היהודי אף ארץ מלבד ארץ-ישראל.
במשך דורות רבים היהודים היו נרדפים בארצות מוצאם!
היו לנטע זר. אף פעם לא רצו לשלב אותם בחיי החברה בה חיו.
העם היהודי מתפלל שלוש פעמים ביום:
“תחזיר אותנו לירושלים הבנויה בימינו אמן”.
עניתי: “זה לא נכון! אינכם נרדפים באמריקה, גם לא באנגליה וגם לא בעשרות מדינות אחרות. היהודים בארצות-ערב חיו בנחת וברווחה. הבעיות החלו רק לאחר שבגדו במולדת שהטיבה עמם. העדיפו לעזוב את בתיהם לברוח לפלסטין כדי ללחום בערבים. היהודים בגרמניה יכלו להלחם בשלטון שרדף אותם ולהפילו אך הם נכנעו לו ולא רצו להיאבק.”
לאחר שתיקה ממושכת היא אמרה: “הרי הבטחנו שלא נהיה ילדים ולא נשוחח בענייני פוליטיקה. סיפרת לי על חייך במצרים! אני רוצה לספר לך על חיי שלי”. “אני שומע!”. אמרתי. היא החלה לספר את סיפור חייה:

“נולדתי להורים אמידים וגדלתי בבית גדול בן שלוש קומות בניו-יורק. היו לנו רהיטים עתיקים ויקרים שעברו מאב לבן. הורי גידלו אותי באהבה ועשו את הכל כדי להנעים לי את החיים. הם פינקו אותי והמטירו עלי מתנות לרוב. הייתי כמו מלכה! לא היה דבר שרציתי ולא קבלתי.
אהבתי לראשונה כשהייתי בת ארבע-עשרה. אהבתי את חברי לספסל הלימודים. שמו היה הנרי. התחלתי לחשוב על חיי נישואין בגיל כל כך צעיר. ידעתי כי הוריי לא יסכימו לשיגעוני ולכן תכננתי לברוח עם הנרי כדי לחיות במחיצתו. גם הנרי חשב אותי למטורפת ונפרד ממני.
כעבור שנתיים הכרתי בחור צעיר אחר שמו היה ששון. הוא היה מבאי בתינו וחבר של אבי. היה כבן שלושים שנה. נהג לשבת עמנו ולדבר על ציונות, על הצורך בהקמת מדינה יהודית ועל החובה של כל היהודים להגר למולדת המובטחת ולהלחם כדי שתקום מדינה יהודית עצמאית בפלסטין כפי שהאל הבטיח לעמו בספרי הקודש. הוקסמתי מששון. הרגשתי קרבה נפשית אליו. נהגתי לברוח מביתי אל חדרו בניו-יורק. אהבתי אותו והיה הגבר הראשון ששכבתי עמו. נודע לי שהוא ישראלי העובד בניו-יורק למען צבא ההגנה. החלטתי להגר לישראל ולחיות עמו. ההורים התנגדו. אמי בכתה ואבי השולל מכעס. אך אני עמדתי על זכותי להחליט על גורלי. עזבתי את ניו יורק עם ששון לעברתי לגור בישראל, שאתה קורה לה פלסטין. בישראל קבלו אותי ברצון. הם ידעו מי היה אבי וכמה כספים הוא תרם למענם. למדתי עברית והתגייסתי לצבא ההגנה. עבדתי עם שירותי הביטחון והייתי בשליחויות מודיעיניות רבות. אני עדיין מגויסת. אך כעת אני בחפשה ורוצה להינות מחופשתי.” שאלתי: “
האם את לוחמת?
האם את יודעת לירות בנשק?”.
היא קמה פתאום והחלה להתרחק:
“מה אתה רוצה ממני?
מדוע אתה רודף אותי?
עזוב אותי!!
איני רוצה לראות את פניך עוד!”.
ישבתי לבדי,
רגזתי על ששון ועל הציונים וחשבתי: ששון הוא האויב שלי! הוא זה שגזל את אהובתי! הוא זה שפלש לאדמתי וגירש את אחימיי! אני שונא אותו ואלחם בו בכל כוחותיי! מרים אינה האויב שלי! היא אהובתי, היא האדם וששון הוא אויב האדם!

בלילה עמדתי על הסיפון והיא התקרבה אלי ושאלה:
“למי שייך האוקיאנוס הזה?”.
עניתי “לאלוהים!”
הביטה אלי ואמרה: “
גם אנו שייכים לאלוהים בלבד,
אינך שייך למצרים ואיני שייכת לישראל.
אינך מוסלמי ואיני יהודיה!
שנינו בני-אדם השייכים לאלוהים.”
כעבור מספר דקות באה אלי בהצעה:
“עוד מעט האוניה מגיעה לניו-יורק ויהיה עלינו להיפרד. איני רוצה להיפרד! בוא לא נרד בחוף ונחזור עם האוניה כדי להמשיך לשוט באוקיאנוס שאינו שייך לא לערבים ולא ליהודים. הוא שייך לאלוהים כפי שאנו שייכים אליו. רק שם נוכל להיות אוהבים. רק אם נתנתק ממולדתנו ומהמאבק הבלתי פוסק בין עמינו”.
זה היה רעיון מטורף.
החלטנו לא לרדת בנמל.
נאלצתי לבטל את תוכניות המסע שלי.
היא הודיעה להוריה שלא ימתינו לה בנמל.
האוניה הגיעה לנמל ניו יורק. נשארנו על הסיפון. האוניה עשתה את דרכה חזרה ללב האוקיאנוס בדרכה לחופי אנגליה. נשארנו לעוד ששה ימי-שיט ונהנינו משהייתנו יחד.
היום האחרון הגיע!!
שמעתי בחדשות כי ארצות ערב הכריזו מלחמה על ישראל. נפגשתי עם מרים על הסיפון. לא דברנו. לא שלחנו מבטים הדדיים! לא חייכנו! לא לחצנו ידיים! פניתי אליה ואמרתי:

“את זוכרת שפעם אמרת כי תרצי לחבק אותי בעת סערה בים כדי שאגן עליך?” ענתה לי: “הכוונה היתה לסערה בים ולא לסערה על האדמה! אנו כעת אויבים. אני יודעת שאתה הולך להתגייס ולהלחם בעמי שאני אוהבת. גם אני חוזרת לישראל כדי להלחם בך ובערבים!”. עניתי באכזבה: “אם כן, אולי נפגש בשדה הקרב!”. ענתה לי: “זה מאוד יתכן! אז אאלץ להרוג אותך ואתה תאלץ להרוג אותי!”. אמרה זאת והתרחקה ללא שתיפרד ממני. הגענו לחופי אנגליה. חיפשתי אותה ולא ראיתיה. ירדתי בחוף האנגלי וטסתי למצרים כדי להתגייס למלחמה בישראל. לחמתי את מלחמת הערבים ולחמתי את מלחמתי הפרטית. וכל הזמן חלמתי על מרים, פאטמה. לא שכחתי אותה אף לרגע. המלחמה נגמרה. שוחררתי מהצבא וחזרתי לעבודתי הספרותית ולערכת העיתון.

עברו חמש שנים!
נסעתי לניו-יורק שנית. הייתי באחת החניות שבשדרה החמישית.
וראיתי אותה! ראיתי את מרים, פאטמה שאהבתי!!
התקרבתי אליה, נעמדתי לפניה בשקט. לא דברנו, רק המבטים שלנו דברו.
שאלתי: “זו את?”
ענתה: “זה אתה?”
שאלתי: “מתי חזרת לניו-יורק?”
אמרה: “לפני חמש שנים!”
“ומה עם ישראל?”
ענתה לי בחיוך: “אני אמריקאית! הפסקתי להיות ישראלית!”.
שאלתי בפליאה: “מדוע?”
ענתה: “כי איני מסוגלת להרוג אותך!”.
שאלה: “האם השתתפת במלחמה?”
עניתי: “בטח שהשתתפתי! זו חובתו של כל ערבי!”
שאלה: “האם היית מסוגל להרוג אותי?”
עניתי: “אם הייתי פוגש אותך בשדה הקרב, הייתי הורג אותך!”.
הושיטה לי את ידה לפרידה כשהיא מחייכת ואומרת: “אני היום אמריקאית, נשואה לאמריקאי, ארץ הולדתי היא אמריקה”.
עניתי: “אני שמח לשמוע זאת!” הביטה לעברי מבט מתנשא ואמרה: “
אמרתי ארץ הולדתי!! לא אמרתי מולדתי!! אתה מבין מה ההבדל?”
“אני לא מבין”. עניתי. “מולדתי היא ישראל.
המולדת שהאל הבטיח לנו בספרי הקודש.
כעת יש לנו מדינה יהודית משגשגת בה חיים יהודים מכל העולם
וחיים בה גם ערבים. אני ישראלית גאה ויהודיה!”. אמרה לי.
“אם כן, מדוע לא נלחמת את מלחמת היהודים?” שאלתי.
“כי לא רציתי להרוג אותך אישית!!”
לא רציתי להרוג אותך. זה מה שהיא אמרה. ונפרדנו!!
אולי עוד נפגש בעולם אחר!! מתוקן השייך רק לאלוהים!!
עולם שאין בו מלחמות!
עולם של שלום, אחווה ורעות בין כל יצורי האלוהים!

רחוקים מהאדמה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
27 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך