צורצור
כי משפט כזה לימד אותי ללכת בדרך חדשה ושונה מהדרך שבה הלכתי כל חיי. הוא לימד אותי לצעוד אחרת. הוא לימד אותי ללכת יד ביד. הוא לימד אותי פשוט לבקש להיות ידיד כשצריך, מורה כשצריך ומעניש כשצריך. הוא לימד אותי להתחבר לעצמי: לאני האוהב..ואת המשפט הזה למדתי משומר האהבה שלי.

שומר האהבה שלי

צורצור 31/08/2017 513 צפיות אין תגובות
כי משפט כזה לימד אותי ללכת בדרך חדשה ושונה מהדרך שבה הלכתי כל חיי. הוא לימד אותי לצעוד אחרת. הוא לימד אותי ללכת יד ביד. הוא לימד אותי פשוט לבקש להיות ידיד כשצריך, מורה כשצריך ומעניש כשצריך. הוא לימד אותי להתחבר לעצמי: לאני האוהב..ואת המשפט הזה למדתי משומר האהבה שלי.

“אל תלך לפניי, כי אולי לא אצעד אחריך.
אל תלך מאחוריי, כי אולי לא אדע להוביל.
לך פשוט לצידי, והיה ידידי”.

זאת היתה הפעם הראשונה שהתאהבתי כך. היו לי בעבר מערכות יחסים, אבל לא תיארתי לעצמי שכשאתאהב באמת כך ארגיש. לאחר שקראתי את המשפט הזה, ירדה לי דמעה. כי הבנתי שאת המשפט הזה עברתי במשך שנה שלמה. משפט שכל שורה בעלייה בדרגה רוחנית זעקתי החוצה ממני והלאה..שיוויתי שאהבתי תשמע אותי צועק אותה. שתראה אותי ותתגאה בי. אבל הייתי לבד..

אהבתי הראשונה היתה אישה מבוגרת ממני ב-12 שנים, שתכננתי להזדקן איתה. כשהסתכלתי עליה ובחנתי אותה לראשונה בקורס איפור, לא חשבתי לעצמי שארגיש אליה משהו, או בכלל, שנהיה ידידים טובים. הכרנו שנתיים ולקחתי עם עצמי זמן מוגדר: שבוע לחשוב אם אני הולך על זה או לא. זה היה סמוך למסיבת פורים ואז, במשך אותו שבוע ניתקתי קשר וכמעט לא דיברנו, אבל החלטתי ללכת על זה.
שלושת החודשים הראשונים היו עבורי גן עדן: מכיוון שכל דבר חוויתי כאילו זו הפעם הראשונה עבורי. הרגשתי מועצם והתחלתי לחשוב על החיים בצורה קצת יותר ממוסדת. הצעתי לה להתחתן איתי ודמיינתי לכל פרט ופרט את היום שבו נזדקן יחד. אני זוכר אפילו את המחשבה שעלתה במוחי שאפילו נתחתן תחת חופה והוריי יגיעו לטקס. ויותר מזה: יובילו אותי שניהם יד ביד לחופה. משימה בלתי אפשרית בעליל חרף הגירושים שעברו הוריי. תמונות שעד היום אני לא מצליח לעכל שחשבתי עליהן.
ואז הגיע הבום: והחלטתי להיפרד ממנה.
זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי כאילו חותכים ממני איבר בגופי. הרגשתי כל כך הרבה כאב: פיזי בעיקר ונפשי…שחיפשו סדקים לצאת החוצה. בגלל שהיינו יחד תשעה חודשים והכרנו שנתיים. שזה כמעט שלוש שנים..אני הרגשתי כאילו עשיתי הפלה לתינוק טרם נולד.
אבל החלטתי.
ואמרתי לעצמי וגם לה: “תדעי לך שאם אני מחליט לעזוב, אינני חוזר פעם שניה”. הרגשתי כאילו השעון של אדון הזמן נעצר וחדל מלנוע לגבינו. וכך זה היה. זו היתה ההחלטה הכי קשה שעשיתי בחיי והכי כואבת. היא מילאה חלל ריק כל כך גדול מתוכי שעצם הפרידה רוקנה אותי מכל רובד נפשי.

ואז הוא הגיע.
חשבתי שלעולם לא אוכל להתאהב שוב.
חשבתי שלעולם לא אוכל לצאת מהדיכאון שפקד אותי ובדידות ששררתי בה שמונה חודשים.

כשהוא הופיע, הרגשתי קצת אור. עם כל טיפת תשומת לב ואהבה שקיבלתי ממנו הרגשתי כאילו אני נפתח לעוד עולם קטן.
וכך למשך שנה ושמונה חודשים עליתי עוד קצת ונפתחתי עוד טיפה. הצלחתי דרך הקשר איתו שהיה כמעט בלתי אפשרי לסלוח לילד שבי:
הילד שעבר התעללות ואלימות בבית הספר היסודי,
הילד המצולק והלא מקובל שרק יודע לצייר וחוץ מזה לא שווה כלום,
הילד שרואה כיעור כל יום מבעד למראה,
הילד שלא מצליח להתקרב לאבא שלו בהליך גירושים מכיוון שהוא נולד בן ולא בת..

דרך גבר בן 49, אלמן, פלוס שלוש בנות הצלחתי לקבל אבהות ועטיפה רגשית כמו שמעולם לא קיבלתי.
ומן המקום הנחות הזה צמחתי..

לאחר חצי שנה נפרדתי ממנו מכיוון שהייתי עלול להפסיד את הקשר איתו אם הייתי נשאר איתו במתכונת של זוגיות. הרגשתי שאם נישאר ידידים ארוויח אותו יותר. זכיתי בו למשך שנה שלמה של קשר. קשר כמעט בלתי אפשרי. קשר בו מכל האנשים שיצא איתם כולל אישתו המנוחה, הוא אמר לי הקשר איתי היה הדבר הכי נפלא שקרה לו בחיים.
אחרי ששמעתי כזה דבר ממנו, מאדם שאני תופס מהדעה שלו ואוהב אותו בכל ליבי, כבר לא כעסתי עליו. ורציתי לכעוס עליו, כי הוא עזב אותי לאחר שהבטיח לי שלא יעזוב אותי בחצי השנה השניה שחזר להיות איתי בקשר. אז כעסתי.
אבל גם לאחר חודש שלא ידעתי מה קורה איתו ובשניה שהתקשר התמלאתי שמחה פנימית לדבר איתו, וסלחתי לו על הכל..
הרגשתי אנחת רווחה פנימית שכל מה שעברתי כילד כבר לא יכול להשפיע עליי יותר.
כי למדתי לסלוח.
למדתי שוב לאהוב.
למדתי לשחרר.
למדתי להתמסר שוב.
למדתי להוביל.
למדתי, שגם הדברים הפחות נעימים שקורים לנו בחיים, יש להם סיבה.
הם קורים כדי לחבר אותנו למציאות הגשמית. הם קורים כדי לחבר אותנו למשימה הרוחנית שלנו כנשמות תוהות. הם קורים לפעמים כדי לסטור לנו על הפנים ולהראות לנו שלא תמיד הדרך שלנו תועיל לנו מכיוון שהיא מראה לנו את הדרך לעצמנו. והדרך אל עצמנו היא הדרך היעילה לנו באמת.

אין מחיר להרגשה שאתה התרפאת מעומס רוחני או מהעמסה כבדה שמורידה את הנפש שלך כלפי מטה.
אני מעולם לא התחברתי לנקמנות כלפי אנשים. אפילו שכעסתי עליהם, לא ייחלתי להם רע. אבל כן התאכזבתי שכך קרה לי. מהמקום שלא מגיע לי יחס כזה או אחר.
ודרך הקשר איתו שבאמת היה בלתי אפשרי מכל כך הרבה בחינות..ובכל זאת הצלחתי להסתכל על עצמי פנימה ולומר “ילד קטן שלי, אני סולח לך. אתה לא אשם במה שעברת. הכל בסדר איתך. לא אתן לך ליפול”… אפילו אם זה לבד, אפילו אם זה לרגע של התייחדות עם עצמי מול המראה שממולי, אני חושב שזו אחת הדרגות הכי גבוהות שלא חלמתי שאגיע אליהן אי-פעם.

והגעתי אליה.
הגעתי אליה דרך אהבה ולא דרך שנאה או כעס.

בכל מקום שפניתי גם כשכעסתי, בקשר איתו, רציתי לחבק ולאהוב.
וזו תחושה אדירה שקורית לי בכל פעם שאני מדבר איתו או רואה אותו.
אני שמח שהסכמתי להיות בקשר איתו. יש לי הרגשה שהייתי אמור להיפגש איתו לפחות פעם אחת בחיי וזכיתי לפגוש בו למשך שנה אחת: שומר האהבה שלי.
זכיתי לפגוש בשומר האהבה שלי למפגש חד פעמי של שנה אחת.
ועכשיו השומר הזה הוא שלי. מכיוון שהוא לימד אותי את השיעור הכי חשוב של חיי: הוא לימד אותי דרך מפגש של שלוש שעות פעמיים בשבוע למשך שנה ללמוד ולהבין ולהפנים כל מילה מהמשפט שמהדהד בי. משפט שאנצור אותו מעתה והלאה:
“אל תלך לפניי, כי אולי לא אצעד אחריך.
אל תלך מאחוריי, כי אולי לא אדע להוביל.
לך פשוט לצידי, והיה ידידי”.

את המשפט הזה אני שומר איתי.
“תודה לך שומר האהבה שלי.
עוד נתראה.
ונראה כמה טוב יהיה..בשנה, בשנה הבאה.”

היה שלום ????

שומר האהבה שלי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך