הסיפור מוקדש לחברה שלי בשם אנה ז"ל . שהשנה ב24.3 מתה מאנורקסיה.
יהי זכרה ברוך.

אנה.

21/07/2010 617 צפיות 3 תגובות
הסיפור מוקדש לחברה שלי בשם אנה ז"ל . שהשנה ב24.3 מתה מאנורקסיה.
יהי זכרה ברוך.

אני זוכרת איך נפגשנו, זה היה בשוק, הלכתי עם הסלסים מהקש שאמי נתנה לי לסחוב כי היה לה כבד,
ראיתי אותך, את הבטת במראה, ואמרת לעצמך מילים שאני לא ניסיתי לשמוע אבל חדרו לאוזניי,
היית ילדה יפהייפיה עיניים כחולות כמו השמיים ושיער זהוב כמו השמש,
גופך היה דקיק אך בדיוק במידה הנכונה.
כשנפגשנו, את עמדת מול המראה משרטטת איקסים על חלקים חשופים בגופך ולוחשת לעצמך בשקט “לתקן…”
הייתי אז ילדה קטנה, לא ידעתי נימוסים מהם ושאלתי אותך “מה לתקן?”
לא טעיתי ואת היית באיזור הגיל שלי, גיל שבו אין בושה או סודות גם מילדים זרים אחרים,
“אני צריכה לתקן..את הגוף שלי, החלקים שבו.. לא מתאימים”
זה מה שענית, לו הייתי יודעת באותו גיל, מה הייתה אנה, יכולתי לשנות?
כנראה שלא, ילדים בגיל הזה הם מאוד עקשנים בנוגע לראיית העולם הנכונה שלהם והמוטעית של הזרים.
אבל בכל זאת התווכחתי איתך, ואמרתי לך שלא נכון. הגוף שלך בנוי בצורה נכונה, כל חלק מחובר למקום הנכון, מי את שתגידי מה נכון מה לא נכון? מי מתאים מי לא מתאים? מי שם אותך שופטת על יצירה של אלוהים?.
לא ידעת מה לענות, היית שקטה מאוד, אמרתי שאני מתנצלת, שזה משפט ששמעתי מאמי כל פעם שהייתי עצובה בנוגע למראה שלי,
אמרת שאת מבינה, שזה בסדר, אבל אמרת שמילים לא יעזרו לתקן את החלקים הלא מתאימים בגוף שלך.
שאלתי אותך אם זו הדרך הנכונה להרגיש, אמרת שאת לא יודעת, אמרת שאת מרגישה בכל צעד את הרגליים השמנות שלך רועדות, ובכל תמונה את רואה רק ידיים מגושמות ופנים עגולות.
מאז אותו יום , אני והיא גדלנו, הכפר ממנו היא באה, הכפר ממנו אני באה, כפרים שכמו אש וקרח, מנוגדים אחד לשני,
בכפר שלה אישה שהיה לה מעט בשר מיותר בישבן או בבטן נחשבה לאישה חוטאת ולעומת זאת, אישה בכפרי, שהיה לה מעט בשר בישבן או שרגליה רעדו בכל צעד שלה,
היא, האישה “החוטאת” הזאת, היא נחשבה ליפה מכל הנשים אותה כל הגברים רצו וחשקו בה.
הכפר שממנו היא באה, זה הכפר שלעולם לא ארצה להגיע אליו.
השנים המשיכו לעבור, ואני והיא שמרנו על קשר הדוק שלא היה אפשר לנתקו בשום דרך אפשרית, דיברנו כל יום למרות המרחק ולמרות השוני בראיית העולם,
ולמרות שראשי הכפרים לא נהנו בכלל לא ממש היה לנו אכפת, גם מבקשות ההורים התעלמנו בכזה זילזול, היינו בנות 14..
אבל לאט לאט שמתי לב שמשהו בי משתנה, בכל פגישה שלנו נהייתי יותר ויותר רגישה לאוכל שאני אוכלת ויותר ויותר רגישה לשומנים שהתחילו להיות על הגוף שלי, הרגשתי שמשהו צריך להשתנות,
ז”א הרגשתי שאני צריכה להיראות כמו האנשים בכפר שלה, התחלתי להרגיש איך הנוכחות של האמונה שלה משתלטת עליי ואיך לאט לאט אני לא אני, אלא היא.
הרגשתי יותר ויותר איך אני “שמנה מידי” או “מכוערת” ומה? בסה”כ הידיים שלי קצת רעדו כל פעם שהרמתי משהו.
אף אחד לא שם לב לזה, כי כולם היו עסוקים בלאהוב את המראה החיצוני של כולם ולא לשפוט ולא להעיר אז לאף אחד זה לא היה משנה שלאט לאט נעלמתי,
אפילו לי זה כבר לא הפריע, אני התרגלתי לא לאכול, התרגלתי לא להיות רעבה, התרגלתי שהבגדים שלי גדולים עליי בשלוש מידות,
ואת? את שמת לב. בשלב מסויים שאלת אותי למה שלא אעבור לכפר שלך, הרי אני בדיוק במידות הנכונות.
נתתי לך להשתלט עליי.
אנה, אנה השתלטה עליי. על הגוף על הנשמה, .
אחרי שנה יצאתי מזה בכוחות עצמי, גדלתי, התבגרתי על הכישלון הזה שנקרא חוסר ביטחון עצמי.
גן העדן האבוד נמצא מחדש. אחרי שנתיים נמסר לי שזהו, היא איננה עוד בעולם הזה, מתה, מחוסר תזונה. ואחרי ארבע שנים נמסר לי שהכפר שלהם נכחד כי הנשים
היו חלשות מכדי ללדת.

אנה.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

סיפור עם תוכן חזק עוצמתי ונוגע ללב.אהבתי.

24/07/2010 03:44

תודה רבה! :)

שמחה שאהבת ^^

24/07/2010 14:21

סיפור ממש קורע לב …..אהבתי את סיגנון הכתיבה שלך

18/01/2011 16:16
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך