Pepper
100% אמיתי (לפחות מהנקודת מבט שלי).

סיפור לא מעניין…

Pepper 30/10/2014 641 צפיות 6 תגובות
100% אמיתי (לפחות מהנקודת מבט שלי).

זה הסיפור עליי, כן עליי. אם כניראה מכירים אותי כדיאן או פפר אז אני אשאר ככה בינתיים.
הסיפור שלי לא מיוחד, מעולם לא חשבתי להתאבד ומעולם לא נפגעתי מאהבה, לא הייתי בדיכאון ואפשר להגיד שלא נפצעתי קשה מעולם, החיים שלי דיי בסדר יחסית למה שאני רואה באתר הזה, אני לא חושבת בכלל שיש לי זכות לספר אותו כאן, גם ככה לא יהיו קוראים אבל אני אכתוב בכל זאת-
הזיכרון הכי רחוק שלי? הזיכרון מהגיל הכי קטן שלי היה שאחותי פתחה את הראש, זה היה ביום ההולדת שלי על שפת הים. לפי מה שסבתי אמרה אני בכיתי יותר ממנה, מאז היא פתחה את הראש עוד שלוש פעמים, תמיד אמרנו שהיא מוכשרת. אחרי זה אני זוכרת את זו שהיתה חברתי הטובה ביותר, אני אקרה לה שרון. חשבתי ששרון היא החברה הכי טובה שלי, ובגן זה היה נכון וגם בכיתה א’ ב’ ג’ אבל בכיתה ד’ ראיתי שמשהו מישתנה אצלה, היא מתחילה לרדת עליי, להעליב אותי, ולהתגרות בי על הדבר שהכי אהבתי לעשות- לשיר, היא הייתה משוויצה לי איזה יפה היא שרה למרות שהיא לא שרה יפה, אבל גם אני לא אז עברתי על זה בשתיקה. באותה שנה הכרתי את הדבר האהוב עליי, רכיבת סוסים. זה התחיל שראיתי את הסידרה ‘סוסלנד’ ראיתי איך הסוסים אוהבים את הרוכבים ואיזה קל זה רכיבה, הם לא עשו כלום חוץ משבת על הסוס. לאחר שנה שרכבתי הבנתי שזה לא כזה פשוט, למדתי תרגילים, איך לשנות כיוון, לרכוב בקבוצה קטנה, לרכוב גם על הסוס הקשה בעולם וגם על האנרגתי והצייתן בעולם, וכמובן שגם זה לא קל. בגיל אחת עשרה גיליתי שדהירה היא לא דבר קל בכלל, היציבה והשליטה זה מיומנות שאין לכולם. אז, גם לי לא הייתה את השליטה, נשענתי קדימה ודחפתי את הסוס קדימה בגופי, לא יכולתי להפסיק!
“לאט יותר דיאן! תאטי אותו!” שמעתי את המדריכה צועקת, ניסיתי ולא הצלחתי,
“הו! (פקודת העצירה) הו!” צעקתי לסוס לבסוף, הוא נבהל ועצר מיד, ראיתי את ראשו יורד למטע והרגשתי את גופי עולם למעלה, ראיתי את המושכות מתנתקות מידי ואת המדריכה רצה לכיווני, את אמא שלי קופצת מכיסאה בבהלה ואת הילד שרכב איתי עוצר את סוסו. הכל היה בהילוך איטי, ראיתי מה עומר לקרות אבל לא יכולתי לשלוט בגופי, הרגשתי את המכה על הריצפה והכל חזר למהירותו הרגילה, הנפילה שלקחה חמש שניות הרגישה לי כמו חמש דקות.
אחרי בערך עשר דקות שנירגעתי עליתי על הסוס חזרה.
“דיאן בפינה קאנטר (דהירה)” אמרה לי המדריכה ואני עשיתי, הרגשתי קצת פחד בליבי אבל התעלמתי ממנו, השיעור נגמר אבל הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר. שיעור אחרי זה דהרתי שוב ועצרתי את הסוס במהרה, שיעור אחרי בכלל לא הסכמתי, בשיעור אחריו רבתי אם המדריכה, היא תפסה את שוטה וגרמה לסוס לדהור בניגוד לרצוני כשאני עליו,
“דיי! תפסיקי!” צעקתי לעברה בבכי
“את תרכבי אם כיתה אלף!” היא איימה עליי, בכיתי וחיבקתי את האוכף בכוח,
“אמא תגידי לה להפסיק!” צעקתי לעברה אך אימי לא הגיבה, רק עמדה שם. מאותו יום לא חזרתי לרכוב, נשכבתי על המיתה ובכיתי, בכי שלא בכיתי מעולם, הדבר היחיד שאהבתי בחיי נהרס לי! אבל התגברתי על זה מהר. חוץ מחוג רכיבה היה לי עוד חוג- גלישה. זה היה חורף והגלים היו גדולים. המדריך הכניס אותנו לים אם קיאקים, הייתי אם עוד שלוש בנות על אותו אחד, התחלנו להיסחף לעומק, לאיפה שהגלים. גל אחד העיף אותנו מהקיאק למים, בהתחלה צחקנו אבל אז הוא התרחק ממנו, ניסינו לשחות לחוף אבל הסחף היה חזק מידי, ניפרדנו, לא היו לי יותר משתיי שניות לנשום לפני שעוד גל הטביעה אותי, מזל שחגורת ההצלה הייתה עליי. ואז הגיעה עוד גל, ועוד אחד, ועוד אחד. ככה ברצף, הרגשתי שאני לא נושמת, לא ראיתי כלום, ברגע אחד נהיה יותר אור, נראה שהשאר לא שמו לב לאור הפיתאומי, קול בתוך ראשי אמר לי לשחות לראש הגל, לא התווקחתי ועשיתי כך, הגל עבר מיתחתי כאילו כלום. זעקתי לעזרה,
“מאיה, דנה, דיאן ושרון בואו לחוף” שמעתי את המדריך צועק מהחוף, לא הצלחתי ולבסוף הפסקתי לנסות. משום מקום הופיע גולש גלים, עורו היה שזוף ושיערו היה ארוך, הוא עזר לי להגיע לחוף, מעולם לא שחכתי אותו. כשהגעתי לחוף לא יכולתי לקום בערך חצי שעה, פשוט ישבתי שם בחליפת גלישה והבטתי על הים, המים היו אפורים והשמיים שחורים לגמרי, ואז ראיתי את הדבר ששבר אותי, ראיתי את המדריך רץ לעברי בדאגה, ואז ממשיך ממני לכיוון הקיאק שהגיעה לחוף. קמתי משם והלכתי להתלבש, לא רציתי להגיד לו מה חשבתי, אבל חשבתי על כל הקללות שאני מכירה! כל כך כעסתי! מאז יש לי טראומה מים, אני לא יכולה לראות גל מתנפץ ולא לקבל סחרחורת קלה, הריח של הים עושה לי רע, מחזיר לי פלאשבקים מהעבר. אני יודעת, סיפור לא מעניין, זה לא הסוף, קרה עוד הרבה מאז, אבל זה לא באמת מעניין אף אחד. נכון?

סיפור לא מעניין…
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (6)

אני דווקא אהבתי מאוד וקראתי בנשימה עצורה.
מלבד שגיאות ספורות (שאני לגמרי מוכנה להעלים מהן עין) הסיפור עניין אותי. עד כה, ממה שקראתי, היו לך רגעים מעניינים בחיים, גם אם לא חיוביים כולם.
אני מחכה לשמוע עוד. :)

30/10/2014 21:45

למה לא מעניין? מאוד מעניין (קצת עצוב) אבל אני אהבתי

30/10/2014 21:51

אהבתי מאוד! הקטע עם סוסלנד? את לא היחידה… :-/

30/10/2014 21:51

היי!
רק שתדעי, אם לא הולך לך במשהו אחד.
לכי לאחר, נסי תחביב אחר.
החיים לא נגמרים בגלל כמה פשלות :)

30/10/2014 21:59

זה לא נגמר, יש עוד הרבה (לשם שינוי דיי לטובה).

30/10/2014 22:33

אין לי שום מושג למה דווקא הסיפור הזה הוא זה שתפס אותי לקרוא אותו עד הסוף, אבל פאק יש לך משהוא בכתיבה שמושך לא משנה כמה שהסיפור חסר פאונטה כל שהיא XD

31/10/2014 01:11
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך