סיפור עם התחלה..

רות אנגל אלדר

Ruth.eldar@gmail.com

052-8669202

סיפור רק עם התחלה..

אמא שוכבת במיטה. חשוך בחדר. החלונות עטופים בסדינים ובשמיכות כי אסור שקרני השמש יחדרו דרכם. הם גורמים נזק לאמא. קורה שהנר המונח על הכסא שלצד מיטתה דולק. אני רואה את השתקפותו דרך החרכים שמפרידים את הדלת והבלטות של הרצפה.אני מתמלאת תקווה, אוחזת בחוזקה בידית הדלת ופותחת אותה אט,אט, משתדלת לשלוט על הרעד שביד. יש שאמא הגיבה בזעקה ובקול זר, לא מוכר “לכי לך, עזבי אותי” ואני נסוגותי וסגרתי אותה במהירות .אולם קרה שהשקט נמשך ואז, צעדתי בדריכות, צעד קטן ועוד אחד, שמא תגיע הזעקה, עד שהגעתי לאמא העטופה בשמיכות. חולה. מאוד חולה. טיפסתי על המיטה ונשכבתי על בטנה , מושיטה את ידי אל לחייה, מכניסה את השפה התחתונה אל הפה ומוצצת בתאווה וכך התמזגו נשימותיי עם אלו של אמא ונרדמתי. תמיד.

גרנו בשכונת עולים בעיירת פיתוח. אני זוכרת את היום בו עברנו מהמעברה אל הדירה. היא הייתה צבועה בלבן, ריחנית, נקייה, עם אסלה שהחליפה את ה”בור הבולע ילדים” שבמעברה לשם רצתי לעשות צרכיי ולהימלט ממנו. חשוך היה שם,עמוק, מפחיד. לראשונה התיישבתי על “בית שימוש” אבל מרוב התרגשות לא “יצא לי”.
יעל, אחותי ואני קיבלנו את ה”חדר הקטן” עם שתי מיטות סוכנות ומזרונים מקש, אבא ישן ב”הול”, בחדר הכניסה והייתה מיטה נוספת ב”חדר הגדול” של אמא שם הרשתה לו לישון כשחשה קצת יותר טוב.ליעל שהייתה צעירה ממני הייתה בטן בולטת גדולה ורגליים רזות והדבר הראשון שעשתה כשהגענו לבית החדש והיפה שלנו היה לאכול את הקירות. ממש כך.היא קילפה את שכבות הסיד וזללה אותם. כעסנו עליה לא רק בגלל שאכלה אותם אלא בגלל שהיא הייתה אשמה בכך שאמא חלתה לאחר שילדה אותה . כך אמרה סבתי, אם אמי שאסרה על יעל להתקרב ו”להטריד את אמא”.

אבא קיבל עבודה ב”וולקן” וכשהיה חוזר הביא עמו בקבוקי חלב שחילקו לעובדים אותם גמעה אחותי בשקיקה ולחם שחור. היו לנו בבית גם מרגרינה וסולת לבישול של “סחלב” מעין דייסה עם סוכר וחלב שאבא היה מכין לאמא ולנו.

היו ימים שאמא הבריאה וקמה מהמיטה, הסיטה את הכיסויים שעל החלונות, החדירה אור שמש לבית, קרצפה את הרצפות, ניקתה את המטבח והייתה פורסת את הלחם השחור לפרוסות ומניחה על להבות ה”גאז” ובהיותן חמות מרחה עליהן מרגרינה ופיזרה סוכר. היא הכינה לנו תה וכולנו, גם יעל אחותי,ישבנו על המדרגות שהובילו לקומה “שלמעלה” להתענג על האוכל ולהמתין עד שהרצפה תתייבש. אז הייתה אמא מביאה את הספר של “משלי דה לה- פונטיין” בצרפתית ומלמדת אותנו לקרא, על השועל והעורב וזה עם החסידה, תוך שהיא מקפידה על צליל צירופי התנועות ששרטטה על קיר החדר שלנו, כדי שנחזור ונשנן אותן לפני השינה. יעל הייתה מקשיבה אבל העדיפה לדדות על רגליה הדקות אל השכנה העיראקית שגרה בדירה ממול ושפינקה אותה במעט מהאוכל שהכינה לילדיה, בעיקר באורז ומעט בשר.

אמא לא נגעה בחיות ששחטו אותן. גם אני לא. מעולם לא נגעה בבשר שסבתי הביאה לשבת ושאותו אכלו רק אבא ואחותי. סבתא התגוררה עם דליה אחות אמי שהייתה “מסכנה”. מאוד מסכנה. היא לא הצליחה להתחתן עם בן דודה שהעדיף אחרת והתפרנסה ממכירת כרטיסים בבית הקולנוע בשכונה. השכר שלה והפנסיה של סבתא אפשרו להן לקנות מעדנים לשבת, מעיים של פרה, ראשי דגים לקוסקוס, מעט בשר. סבתא הייתה מתחננת בפני אמא שתטעם מעט מהאוכל ואז לבטח “תבריא” בעיקר מהמעיים שמלאה בשומן כבש והיו “מאוד בריאים”. אבל אמא סירבה ואז, כמובן,גם אני.

אמא סיפרה לי על חיית המחמד שלה בילדותה בטוניס. הייתה זו תרנגולת שקראו לה “קוקוטי” מלשון “קוק” שזה תרנגול בצרפתית . היא הראתה לי צילום של שתיהן, אמא עם מכנס קצר וקוקוטי בעקבותיה.
איש לא פגע בקוקוטי, אבל הגיע היום בו דוד מרדכי בא לבקר את סבתא ומבלי ששאל שאלות שחט אותה. אמא חזרה לעת ערב מהעבודה והופתעה שקוקטי אינה מחכה לה ואז כשנכנסה לבית ראתה את אותה מונחת מבושלת במרכז השולחן. מאז, לא נגעה בבשר.

אמא סירבה שאחזיק את מיצי החתולה שהגיעה לביתנו ובכלל להכניס כלבים וחתולי רחוב אחרים:
“פיקו” , כך כינתה אותי, “הם יגוועו ברעב בבית. עדיף שימצאו שאריות בפחים שברחוב” .אמא נכנעה רק לאחר שהתחננתי שתשאיר את מיצי אצלנו ולהאכילה בלחם וחלב, למרות שגיליתי שמיצי מצאה מיני חיות קטנות מאחורי הבית וטרפה אותם בעונג. היינו מאושרות. ישנו יחד עד ליום בו חיפשה מיצי מקום מוגן והמליטה את התינוקות היפים שלה בתחתית ארון הבגדים, ארבעה במספר. אמא המתינה מספר ימים ואז, שלא כמנהגה, כי לא אהבה לצאת מפתח הבית, לקחה את כולם לאחותה ולסבתי. כעבור יום ראיתי את מיצי מדדה לעבר ביתנו ובפיה אחד מהתינוקות שלה אותו הניחה בארון. כך ארבע פעמים עד שכולם חזרו אלינו.לימים התינוקות עזבו אבל מיצי שלי נשארה.

השכונה, בה גרנו, אכלסה עולים רומנים, טוניסאים, עיראקים עם מגוון רחב של צלילים מתובל בלשונות שונים ובריחות מאכלים שאפיינו כל עדה. שורת השיכונים שלנו גבלה עם ההר וכביש הפריד ביננו לשורה זהה של שיכונים שנבנתה בצדו המקביל ובמורד מה מאתנו. שם התגוררו יפה המכשפה וויולה הזונה.

כל הילדים חיו ברחוב , במרחב של הכביש שהפריד בין שתי שורות השיכונים. איש לא הטריד אותנו, לא הזעיקו אותנו לאכול או להכין שיעורים כך שכל שעות היום ולעתים גם בשעות הלילה, כשפנסי הרחוב כבר דלקו, חיינו חופשיים ומאושרים. הדמיון ריפד את מעשינו ואחד התענוגות היה לבלוש אחר הקורה בבתי השכנים מבלי להיתפס. עקבנו אחר המכות שקיבל העיראקי השיכור מאשתו כשהיה כושל בדרך לביתו ואנחנו אחריו, בלשנו אחר יפה שבחדרה “הקטן”,על הקיר,הייתה תלויה חגורה. ילדיה היו צריכים להתייצב במהירות כשהייתה קוראת להם בקול מהחלון וסופרת “1, 2, 3”. אם מי מהם לא הספיק לחזור בזמן שמענו את זעקותיו לעת ערב, כשבעלה של יפה המכשפה חזר מהעבודה והיה מכה בו ללא רחמים . כל כך פחדנו ממנה.
המרתקת ביותר הייתה ויולה הזונה. היא הייתה ג ר ו ש ה והיה לה בן. היו לה עיניים כחולות ושיער שחור והייתה מטופחת ואפילו מרחה שפתון אדום. היא היחידה שיצאה לעת בקר לעבודה וחזרה בערב. אז התכנסנו לראות את הקורה בחדרה שחלונו פנה אל הכביש והיה מכוסה בוילון שקוף אדום!.היא גם הדליקה מנורה עטופה באהיל שהיה סימן ברור נוסף לזנות. אצלנו השתלשלו נורות אגס מהתקרה תלויות על חוט והאירו את כל הבית כי לא היה לנו, כמוה, מה להסתיר.נכון שמעולם לא ראינו אצלה איש אבל היא נשארה עבורנו זונה.תמיד.

הקץ על חיי השכונה שלי הגיע בפתאומיות כאשר באחד הימים לא אפשרו לי ולאחותי להיכנס לבית שבחזיתו היה אוטו לבן לתוכו הכניסו משטח על מוטות שהיה מכוסה כולו בלבן. באותו יום באה אישה עם אוטו קטן יותר ואספה את יעל ואותי. היה ברור לי שזה סופה של השכונה, של אמא ואבא שנעלם. בעודי מביטה לאחור דרך זגוגיות חלון המכונית, אספתי אל תוכי הזיכרון שנותר חקוק בי עד עצם היום הזה.של
השכונה שלי.

דר רות אנגל אלדר, ינואר 1018

סיפור עם התחלה..
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך