עוד ליל גשה אחד – לא סיימתי לכתוב וקטעתי אותו בצורה טרגית :P אשמח לתגובות

גשם. מים בכל מקום. מים בגגות, מים בחלונות, מים בדוכני השוק הישן ומים על המכוניות. לרב האנשים גשם הוא סימן טוב. יש מים, שפע ומעט לחות מסיטה את המחשבה מהחום העיקש-תמידי של העיר. בשבילי, זה עוד לילה רטוב. הוא מתחיל אותו דבר. אני מחכה בשקט במיטה ובאישון לילה מתגנבת מחלון בית היתומים העירוני. אני מטפסת מעל הגדר ומסתובבת. אני אוהבת את הלילה. בלילה המחשבות עולות ומתרוצצות. בלילה אתה יכול לראות באור שונה דברים שלא ראית ביום. בלילה אני מרגישה לעיתים כמו ילדה רגילה. מסתובב ברחובות העיר, פונה למוכרים חביבים ומתעניינת בסחורה. בלילה אני בורחת מהמציאות. מהמציאות הצורבת והכול כך קשה. מהמציאות שלי.
הגשם מטפטף בקצב ואני תוהה אם לחזור בכול זאת, אך אני ממשיכה בדרך הרגילה שלי. פונה באותה הסמטה, מטפסת מעל אותה הגדר וחולפת מעל אותה המדרכה. אני תוהה אם הוא בא. כול זאת, יש גשם. אני ממהרת לבטל את מחשבותיי אין סיכוי שלא. אני יותר מקווה.
כעבור שעה תמימה אני רואה את אותה הדלת, שפעם, הובילה אותי למקום כל כך קסום. שפעם, הייתה היתרון לכל צרותי. אבל עכשיו, אפילו זה לא מספיק. אפילו תווי פני הרגועות, שפתיו הלוחשות וידיו העוטפות לא יכולות להרחיק את האימה. את העצב.
אני נושמת כמה נשימות ופותחת את הדלת.
מרגע שהוא מבין שנכנסתי הוא מתקרב. "מאי?" הוא פונה אלי ברוגע. הוא מנסה לנחם, להרגיע, להסוות את הכאב. אבל זה לא מספיק. אני מתמוטטת על הרצפה.
פעם, כשהיינו ילדים אהבנו לשחק ברחובות העיר. כשהפרידו ביננו, לא בכינו, ולא השתוללנו. רק הבטנו אחד בשני בעצב ושתקנו. "אל תדאגי" הוא לחש לי אז. "אני אמצא דרך להוציא אותנו משם" הוא הבטיח. אבל אני, רק לא רציתי לעזוב. אחזתי בו כל כך חזק שהתקשיתי לעזוב. ומה הפלא? הוא היה התקווה שלי. הוא היה החיים שלי. שתי ילדי-רחוב קטנים מחובקים זה מחזה מלבב ומקסים. להפריד בניהם אחרי שחיו כל כך הרבה זמן ביחד, זה כבר אכזרי. להכניס אותם למוסדות סגורים בקצוות שונים של העיר. זה לא אנושי.
כשאני מתעוררת הוא עדיין לידי, אך קמט קטן נח על מצחו. קמט שנושא כל כך הרבה צרות. כי הרי, לאיזה בן 15 טיפוסי יש קמטי-דאגה? "זה בסדר" אני אומרת ומתרוממת מהרצפה. זה פשוט היה יותר מידי". מגיל קטן הפסקתי לבכות. פשוט אמרתי לעצמי שליבב לא יועיל. אבל עכשיו, זה נראה פתרון מושלם ונעים. אני נחנקת מבכי וזרועותיו הגדולות עוטפות אותי. הייתי רוצה שייקחו אותי רחוק מכאן. שיזרקו אותי הרחק. או שלפחות, ימשיך לחבק אותי כך לנצח. אני יודעת שבעוד מספר דקות נצטרך להיפרד. אני פשוט דוחה את הקץ עוד רגע. "אריק, איך אני אמשיך ככה? אני לא חושבת שאוכל לשאת את זה יותר" אני לוחשת, אבודה. הוא חופן את ראשי בשתי ידיו. "תבטיחי לי. בשבילי" הוא אומר ברצינות. הדמעות עולות במעלה הגרון כאשר אני רוצה לענות לו ואני לא מצליחה להגיד מילה. אבל לא צריך. בי הוא יודע מה אני עומדת להגיד. הוא יודע מה עובר במוחי. עם אריק אין צורך בהסברים או מילים, כי הוא יודע איך אני פועלת. עוד רגע אחריו של חיבוק ואני מוכנה לצאת. כשהוא נופף לי לשלום אני מחליטה להסתובב עוד טיפה בגשם. אני פונה לכיוון הנהל ומטיילת בחופיו. אני קונה כיכר לחם עסיסית ורכה מהמאפייה הקרובה. אני מאכילה את חתולי הרחוב. השחר עולה. לא אכפת לי. אני נזכרת בזיכרון הראשון שלי מהילדות. הייתי בת 3 או 2. בכיתי בצד הרחוב. אף אחד לא ניגש. אף אחד לא הסתכל. הוא ניגש אלי ואמר שאני מבריחה את כל האנשים. שהם לא נותנים לו כסף. אני הבטתי עליו במבט תוהה. הוא הצביע אל האופק ואמר לי לעזוב. הוא היה בן 5 אז. שנתיים הפרידו ביננו. שנתיים שבהם הוא למד לקבץ נדבות, לגנוב אוכל ממרכולים ולהישאר יבש בחורף. באותו יום כשנפגשנו, לא הפסקתי לעקוב אחריו ולהפריע לו. לבסוף הוא לקח אותי תחת חסותו. זה הזיכרון הראשון שלי מהילדות. הוא הזיכרון הראשון שלי מהילדות.
אני חושבת על עולם אחר לגמרי, שבו היינו בורחים להררים, למשל. היינו בונים לנו מחנה וחיים חיים טובים ומאושרים. אבל זה לא היה יכול להימשך לנצח. אפילו אני יודעת. ומה עם בית היתומים? אני יודעת שאם יגלו את ה"טיולים" שלי בלילות אני אשב במוסד לעבריינים צעירים. אולי אפילו יעבירו אותי לעיר אחרת. אני לא אוכל להרשות זאת. אבל אני שונאת כל שעה שם. וכשיש כול כך הרבה שעות, כל כך הרבה ימים וכל כך הרבה חודשים, קשה לספור. אני מניחה שאני שם 4 או 5 שנים אני יודעת שעוד 3 שנים, שהוא יהיה בן 18 הוא יוכל לקחת אותי תחת חסותו ולהוציא אותי משם. אבל קשה לי לעשות את זה לו. חוץ מזה. זה עוד יותר מידי זמן כדי שאוכל לשאת אותו.
כשאני חוזרת לכיוון בית היתומים כבר אור. אני נלחצת. אני פונה בפנייה ונשמתי נעצרת.
מספר ניידות משטרה ומספר לא מבוטל של שוטרים במדים מסתובבים באזור ומחפשים. הם מחפשים אותי.
אני לוטשת מבט אחרון, ורצה בכיוון השני.

כבר כמה שעות שאני בורחת. אני עוברת מהליכה מהירה לריצה. אבל קשה לי כל כך. אני מנסה להרהר במה שראיתי, אבל אני לא מפסיקה להביט לכל הצדדים, בצפייה לגרוע ביותר. אני הולכת למקום שבו לא הייתי אף פעם. מקום שבו אני אולי אמצה את הפתרון לכך הצרות. ואולי את המוות שלי. אני פונה לעבר בית היתומים בקצה השני של העיר. אני פונה לאריק.
*כמה נקישות על החלון מעירות אותי מהחצי שינה שחלפה עלי היום. לא יכולתי לישון בלילה. לא הפסקתי לחשוב על מאי ועל המפגש איתה. איך שהיא נשברה מולי. מעניין מה היא עושה עכשיו.
עוד נקישות על החלון. אני מתעלם.
השותף לחדר שלי, רונאלרד מעצבן כתמיד. הוא עושה שיעורים ומקשיב למוזיקה קלאסית. מחשבותיי גולשות אליה שוב. כל פגישה איתה, כל מבט. עושה לי את היום. אני לא יכול להתחיל את היום בלי ידיעה ברורה שהיא בסדר. אני זוכר את הימים הראשונים שלי כאן. לא יכולתי לסבול את הריחוק ממנה. ישבתי בחוסר מעש אומלל. עד שיום אחד, החלטתי לחפש אותה. אני סיירתי ברחובות העיר שעות. חיפשתי בכל בית יתומים בסביבה. הסתובבתי נטול תקווה, אך דחף כלשהוא דוחף אותי להמשיך. מבט מטורף הציף את עיני. אני חייב למצוא אותה.
כשמצאתי את אותו בית יתומים, לא היססתי לשנייה. רצתי ושוטטתי בבית היתומים עד שמצאתי אותה. וכשראיתי אותה, ילדה קטנה בת כמעט 9 יושבת בצד ומתבודדת, כמעט כמו שאני הרגשתי לפני כמה שעות. רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק. היא סיפרה לכולם שאני אח שלה. הרגשתי מוזר לגבי זה. אז לא הבנתי. היום אני מבין. אני אהבתי אותה. אני אהבתי אותה ואני עדיין אוהב. והיא לעולם לא תוכל לדעת.
הנקישות בחלון הפכו לבלתי נסבלות. אני הולך לעברו בכעס, מוכן לצעוק על תלמיד צעיר ושובב. אבל ההפתעה שקיבלתי, היא שונה לגמרי. מרב בהלה אני קופץ ונופל מהחלון. אני קומה ראשונה, כך שזה לא משנה. אני נופל מטר לידה והיא מופתעת. רואים עליה שהיא בכתה. והרבה. אני חושב כמה סבל הסבתי לה כשלא הגבתי לנקישות החלון. בזמן שחשבתי עליה. זה אחד מאותם רגעים שאני רוצה פשוט להגיד את זה. אנחנו מספרים הכול אחד לשני, גם אם זה לא נעים. אז מה הבעיה?! אבל הפנים שלה מראים רצינות. הם מראים פחד. אני בא לעודד אותה בחיבוק והיא נרתעת. "אין זמן" היא אומרת קצרות. מפוחדת. "אתה צריך לעזור לי" היא מעוררת רחמים ככה, שפוגה באמצע החצר הריקה. אני אוחז בידה והיא רועדת. אני יודע שהיא רוצה לספר לי הכול, אבל קשה לה. היא מודעת להשלכות של הדבר שקרה והיא מפחדת. הפחד שיתק אותה. אני רק יכול לנחש את גודל האסון אם היא מופיעה בפנימייה שלי באמצע יום. אני מעדיף לא לחשוב על זה. "בואי, אני אסתיר אותך בחדר שלי" אני עוטף אותה בחמימות ומוביל אותה למעונות. אני מרגיש את פעימות ליבה. את גופה הרועד, וליבי מאיץ. אבל צריך להתרכז. אני נותן לגופי ליהנות מחום גופה עוד רגע קט, וחוזר אל האטימות המוכרת כל כך.
כשאנחנו מגיעים לחדר, אני מרחיק את שותפי ושואל אותה לשלומה. "אני עייפה" היא ממלמלת. כמובן, היא לא ישנה לילה שלם. אני מסדר לה מקום נח מתחת למיטתי, מכסה אותה בשמיכה, ונותן לה לשקוע בחלומות בתוך רגע. כמה היא יפה שהיא ישנה.
*ברגע שאני נכנסת לעטיפת השמיכות, אני מגלה כמה הייתי עייפה, ונרדמת בשניות.
בחלומי, כל הפחדים הגרועים ביותר קורים לי. אני נלקחת לתחנת המשטרה, חוקרים אותי עם שוטים וחובטים בי עם מקלות עד אני מאבדת את ההכרה. אבל אני לא מסגירה את אריק. לבסוף, הם מוצאים אותו. חונקים אותו ומענים אותו. "זאת הייתה אשמתי!!!" אני רוצה לצעוק, אך שום קול לא יוצא מגרוני. אני רואה אותו, שבור. לוחש לי דבר מה. ואז, הם דוקרים אותו במאות סכינים חדים, משספים את גופו. הסכינים הארוכים עוברים דרך גופו קורעים אותו לגזרים. אני עושה את כל מאמצי לצרוח, אבל זה לא עובד. אני רואה את חזהו מפסיק לנוע. והוא נחבט על הקרקע. הם לוקחים אותי. סוחבים אותי ממנו. אני משתוללת, צועקת וצורחת. אבל זה כלום לעומת כוחם. בסוף החלום, אני רואה את הרוח שלו, אני רצה אליה, צולעת. היא רק נועצת בי מבט מאשים. אני יודעת שאריק לעולם לא יאשים אותי. אבל בכל זאת, זה כל כך כואב. אני רוצה שהיא תעטוף אותי, תנחם ותחבק. אני רוצה לנחם אותו. אבל רוחו עולה לאט לאט לשמיים. ואני נשארת על הקרקע. בודדה.
כשאני מתעוררת, ואני רואה את דמותו שלמה ובריאה, אני קופצת עליו ומחבקת אותו בחוזקה. "את צרחת" הוא הסביר "וצעקת. עד שלא באתי לא הפסקת. הערת את השותף שלי. אמרתי לו שזה בא מהמסדרון. הוא יחזור בקרוב. עכשיו את מוכנה לספר לי הכול?" אני מתיישבת בזהירות, עדיין נסער מהחלום ומספרת לו על מה שראיתי. על השוטרים, הניידות, המורות והתלמידים המחפשים אותי. "זאת הפנימייה הכי סגורה בארץ" אני מסבירה. "כשחניך אחד נעלם. הם יהפכו את כל העולם." אני שוקעת בפחד שוב. "והחלום?" הוא אומר, בקול רך. אני שותקת. "זה בסדר, את לא צריכה לספר" הוא מקרב אלי ומחבק אותי. הנה הוא. הוא כאן לידי. מחבק, מנחם, מצחיק. הוא לא נעלם. הוא נשאר. והוא תמיד יישאר. אני מרגיעה את עצמי בשקט. "טוב". הוא מחזיר אותי למציאות. "אז את יודעת, יש רק פתרון אחד." הוא אומר ואני שואלת "מה?" אני רוצה שהוא יגיד את זה. כי אני מפחדת. "לברוח". הוא אומר ואני מהנהנת. מוכנה לקראת הגורע ביותר.
באותו לילה, הכל קרה כל כך מהר. ארזנו כל מה שיכלנו בתיקי גב לנשיאה, הכנסנו מפות, מידע ואוכל ככל האפשר. בערך ב3 לפנות בוקר היינו מוכנים ליציאה. קפצנו מהחלון, לא מותירים דבר בעקבותינו. אנחנו יוצאים מהגדר וצועדים ביחד לחיים חדשים, לתקווה חדשה.
כשעברנו את גבולות העיר, שמתי לב לחושך האפל. אני רגילה לחושך, אבל כאן, החופש קיבל משמעות אחרת. הוא אפל, הוא שחור ועמוק כל כך. עכשיו, אני לא רואה בו דרך להימלט, דרך לברוח. אני רואה בו קושי, אתה לא רואה מה סביבך, בכל שנייה יכול לקפוץ עליך הגרוע ביותר. אני נצמדת עוד צעד אחד אל אריק והוא לא מסרב. בן 15 או לא בן 15, החושך הזה עדיין מאיים. "לאן אנחנו הולכים?" אני זורקת את השאלה לחלל האוויר, בלי שום ציפייה לתשובה. "זה לא באמת משנה." הוא הסביר. "ב48 שעות הקרובות אנחנו צריכים להתרחק ככל האפשר מהעיר. אחר כך נחשוב לאן. עכשיו אין זמן למחשבה. אמר. אבל כשאנחנו הולכים בחשכה ביחד, איך אפשר לא לשקוע במחשבות? חשבתי. "הי, זה בסדר" הוא הרגיע. "את היית מעדיפה להישאר בבית היתומים?" הוא שאל. "לא" אני מיד מוסיפה. "כל עוד זה איתך זה בסדר" אני אומרת. אבל אני לא מבינה איזו צמרמורת עוברת עכשיו אצלו. כמו הוא שמח שאמרתי מילים אלה. אנחנו ממשיכים לצעוד כך בחשכה. לא יודעים מה מצפה לנו.
הימים חולפים מהר. כהרף עין. לאף אחד מאיתנו אין מושג מה יהיה המהלך הבא, אבל אנחנו נצמדים למוכר, אנחנו פונים לפי ניחוש, חולפים על פני כפרים בשקט ואוכלים כל מה שאנחנו מוצאים.
"מה עכשיו?" אני מעיזה להגיד לילה אחד, כשאנחנו נרדמים חבוקים בתוך השמיכה שבהיא מהפנימיה "פשוט.. נמשיך הלאה" הוא אומר. אני מקשיבה. אני חוזרת ואומרת לעצמי שעדיף כאן ביער איתו, מאשר בפנימיה הגועלית שהייתה לי. אבל ההספקה קטנה וקטנה, והחורף מתחיל להציץ. אם בלילה ההוא, שנראה כל כך רחוק היה נדמה שהחורף הגיע, כאן הקרח מתחיל להאסף על כל פני השטח ולעיתים קרובות יורד ברד. לעזאזל איתי, אבל אני מתחילה להתגעגע למעילים החומים והבדלויים שהיו מחלקים לנו.
*החושך האינסופרי בלילות, המזכיר לנו שאין אף אחד במרחק קילומטרים נראה כל כך שמח, כל כך מאיר כל עוד היא לידי. לא אכפת לי להישאר כך. אבל החורף מתקרב. שנינו יודעים את זה. יהיה קשה יותר ויותר לאסוף אוכל ולא לדבר על הקור והגשם. אנחנו חייבים למצוא מחסה. ומהר.
התעוררנו בבוקר. בבקרים זה הכי קשה. כל כך קר ושנינו רעבים. מלאים רגשות אשם טרפנו את כל התותים והתפוחים שמצאנו בדרך. עכשיו נשארו לנו רק מעט ירקות וטיפה מההספקה הראשונית שלנו. "היום אנחנו מוצאים מחסה" אני אומר ומשתדל להוריד את הקול הצרוד מנימת הטון שלי. אסור שהיא תדע שאני במצב כזה. הראש שלי קודח ואם אני הולך יותר מדי מהר סחרחורות תוקפות אותי ואני לא יכול להמשיך. אבל אני אשרוד עד סוף היום. כי היום נמצא מחסה. היא מחייכת, שבעה. היא מלטפת את הפנים שלי קלות ואני נמס. הידיים שלה מגיעות למצחי. היא עוצרת, בהפתעה. ואני יודע. היא תפסה אותי.

* בעודי אני מעבירה את ידי על ראשו, אני מרגישה כל כך טוב. הוא חמים ונעים. אני ממשיכה עם זה טיפה עד שאני מגיעה למצח. לא. הוא לא חמים ונעים. הוא רותח. ויותר מזה. הוא פשוט שורף. אני נבהלת ומתרחקת צעד אחד לאחור. כל כך הרבה רגשות מעורבבים שטים לי בראש, אבל רק אחד יוצא. "למה לא סיפרת לי?" אני זועמת. כן. כעס. הוא נלחץ. "אני לא רציתי שתדאגי.." הוא אומר ובקט ומסנן כמה מילים. "לא רצית שאני אדאג?!" אני מתפרצת. "אנחנו לא יודעים באיזה מצב אתה! אתה יכול להיות על סף מוות. ככול שאני ממשיכה לעוס כך הפחד ממציף אותי. גדול ואמתני. "כמה זמן זה ככה?" אני שואלת. "בערך שבוע" הוא ממלמל ואני מרגישה כל כך אבודה. "אתה חולה אנושות שבוע ולא סיפרת כי אתה פוחד שאני אדאג?" אני רוצה לפרוץ בבכי, וזה בהחלט מה שהייתי עושה אם לא היה לי חולה לטפל בו. אני נותנת לו את המים. אם יש יתרון בחורף, זה השפע במים. הוא אומר שהוא בסדר. אבל אני מרגישה חסרת אונים. בנתיים אנחנו ממשיכים להתקדם בקצב איטי אבל קבוע. כעבור מספר שעות היער הופך דליל ודליל. ויפה מכל נגלה. כמובן, היפה מכול לעיננו. כי מה שאנחנו רואים, זה כפר קטן עם בתים עשויים מעץ. כאילו נבנה שם באמצע השממה במיוחד בשבילנו.
לא הפסקנו לרוץ. או בגלל שלא היינו בטוחים אם זה חלום, או בגלל שגשם החל לרדת. נכנסו אל הבית הראשון שראינו. מיהרו לנוח ולהסדיר את הנשימה. פרסתי את ההספקה וסידרתי לאריק מיטה חמה, טוב יחסית. ובדקתי מה השאירו יושבי הכפר.
כנראה שהתושבים בכפר היו מאוד נדיבים, כי הם השאירו לנו יופי של אספקה. אוכל, מים, אביזרים, שמיכות. ותודה לאל- תרופות. בלי לחשוב פעמיים אני נותנת לאריק תרופות להורדת חום ומכינה לו תה. "אנחנו לא יודעים כמה זמן נהיה כאן" אני אומרת ומספדרת לכל מקרה את כל האספקה. למרות שבנתיים נראה שנישאר כאן. אבל אריק נראה מרוצה. כנראה שהוא היה מותש למדי, כי ברגע שהוא נכנס אל המיטה העייפות מכריעה אותו והוא נרדם. אני בודקת את מצחו. עדיין חם אבל פחות. אני מחליטה להצטרף אליו.
*ברגע שאני מתעורר. אני מרגיש חום. ולשם שינוי, החום לא מגיע ממני. החום מגיע מחוץ לבית. כאילו כולא אותנו. אני נדרך וממהר להעיר אותה. אנחנו מנסים לפתוח את החלון ואבל הוא חם מדי. שהיא דוחפת את הדלת, אנחנו רואים את הלהבות. הם מקיפות אותנו. סוגרות אלינו. אבל הלהבות לא באו לבד. הו לא. אנחנו רואים עשרות אנשים. והם כולם מקיפים אותנו, מריעים בהתלהבות ומחכים למותינו.
אני מסתכל עליה בבהלה, ואני מחזירה לי מבט. שנינו חושבים על אותו דבר. כי בימים עברו, ששנינו היינו סגורים בבניין ישן והמשטרה הייתה מכל הצדדים למדו איך לברוח. וזה יכול להציל אותנו עכשיו.
אש. למה אש נמשכת.. טוב אש נמשכת לחומר בערה, מה שאנחנו מוקפים ממנו עכשיו. אבל יש עוד דבר. טוב, אם אי אפשר למשוך אותה הצידה, אולי אפשר להפסיק אותה? מים. אבל לעולם לא יהיה מספיק מים כדי להפסיק את האש. לא משנה איך נפעל, נצטרך לעשות את זה בהקדם.
אחנו רצים לאמצע הבית, למקום בו הלהבות כמעט לא הגיעו. בעזרת מקל מטאטא אנחנו שוברים רת התיקרה ומטפסים לגג. העשן אופף אותנו. כל כך קשה לנשום. אבל חייבים להמשיך, אם אנחנו רוצים לצאת מכאן בחיים. אנחנו מוצאים מקום מפלט. כן, מבנה הבית הזה לא שונה משאר הבתים העיר. בכל בית נמצא מסלול המעביר את המים מהגג לקרקע. אומנם הבית נמוך יחסית, אבל אי אפשר לראות איך המסלול מסתיים. וצעקות האנשים הפסיקו. הם עלולים להבין מה קורה כאן. ובקרוב. אני נותן לה להתחיל. היא נצמדת לעמוד הדקיק, ואני עוטף אותה. אם זה לא היה המצב, ליבי היה פועם במהירות מהתרגשות מהקירבה. אבל הוא פועם מהתרגשות ממשהו אחר. כי אנחנו בסכנה. סכנה שעלולה להיגמר במוות. אחננו מחליקים על הצינור, אבל הוא רופף. רק עוד שנייה אחת ואנחנו נוחתים. אבל זה מאוחר מדי. הצינור מתנתק ואנחנו נופלים אל הלהבות.
* הכול מתערפל לי. אני שואפת ענן ופיח בלי לחשוב. אני כל כך מבוהלת. נראה שרגע אחד אנחנו נופלים אל הלהבות, עומדים להישרף, ובשני אנחנו עדיין חיים. חם כל כך ומאובק. למה נשארתי בחיים בכלל? אבל הסיבה הזאת עומדת לידי, יותר נכון גוססת לידי מכל הכויות. זה אריק. הוא הציל אותי. ועכשיו, הוא במצב אנוש יותר ממקודם. אני רוכנת אליו וממהרת לגרור אותו מחוץ לטווח האש. אבל הכפריים המשונים לא מצורים מכך שנשארנו בחיים, הם צורחים ורצים אחרינו. אני רוצה לצעוק עליהם, לפרוץ בבכי. למה?! מה עשינו לכם?! אבל אני משקיעה את כל כוחותי באריק. כי הוא חייב לצאת מכאן בחיים. אני לא מפסיקה אפילו לרגע. אני רצה בכול הכוח וגוררת אותו איתי. הרחק מטווח האש. אני יכולה להרגיש את צעקות האנשים המשונים, את הכוח והעוצמה שהם מביאים איתם ליער. אני יכולה להרגיש אותם. ממש מאחורי. וזה לא מעודד במיוחד.
אחרי שעות של ריצה אני מרשה לעצמי לנוח לרגע. אריק התעורר, אבל זה לא סימן טוב כי הכאבים תוקפים אותו. הוא מסמן לי להתקרב אליו. "מה?" אני יכולה להרגיש את פעימות ליבו. כל כך קרוב אלי. "את יכולה להשאיר אותי פה בסדר" אני יכולה להרגיש את החזה הפועם שלו, מתאמץ לכל ניסיון לנשום. "אני לא עוזבת אותך" אני ממהרת לענות. הוא מיישיר אלי מבט. "זה בסדר" הוא רציני. ואין ספק שלא ינטור לי טינה אם אקשיב לו. אבל אני יודעת שאני לא. כי אם אני אנטוש אותו, לא יהיה לי לאן ללכת. אני לא ארגיש שייכת לשום מקום. כי בלעדיו, אין לי אף אחד אחר. איך אומרים את כל זה לבנאדם גוסס?! אבל אני לא. כי אני ממהרת. אז כל מה שאני עושה זה להניח שפתי על מצחו. אני רואה את תוי פניו הלחוצים נרגעים, והוא נרדם. אני מעמיסה אותו על גבי, וממשיכה לרוץ. אני רצה בשבילו. אני רצה בשבילי.
כשאני מתיישבת, הרגליים שלי כואבות כל כך. יום שלם רצתי. לא נחתי, לא ישנתי, לא אכלתי. אבל זה בסדר. כי אנחנו בטוחים פה, בינתיים. אריק מתחיל להתעורר. אני מסדרת לו פינה עם עלים רכים, ואני יושבת לאכול. כשאני פונה אליו שוב, אני נבהלת. כנראה שהוא צפה בי זמן מה. נראה שהוא חושב. דואג. הקמט במרכז מיצחו מתעמק. אני יודעת מה יגיד עכשיו. כי אני מכירה אותו. "למה?" הוא שואל. אני לוטשת בו מבט. "כי ככה" אני מחייכת והוא מחזיר לי חיוך. רק עכיו אני יכולה לבחון הפצעים שלו. יש לו כוויות רציניות לכל אורך הגוף. אבל אני רגילה לראות מראות כאלה. אני לא נבהלת, מוצאת אלוורה בקירבת מקום ומורחת אותה על רגלו. "לא נורא" אני אומרת והוא מהנהן. אני מרגישה מוזר. כל הפעמים האחרות, הוא זה שטיפל בי, הוא זה שדאג לי שקשה והוא זה שהיה צריך להגיד לו כל הזמן תודה. ונראה שעכשיו, התהפכו היוצרות. למרות שגם כשאני מטפלת בו, אני מרגישה מוגנת. אני מרגישה שהוא שומר עלי. שהוא יגן עלי גם שיהיה חסר הכרה או חולה אנוש. אבל הבעיה היחידה, זה שהוא לא רחוק מהמצב הזה. כן, הכוויות שלו יהיו בסדר עם טיפול קבוע, אבל הוא עדיין חם ואני בטוחה שיש לו חום. הוא לא יכול לעמוד וכשלא לדבר על לרוץ. כן, הוורחתי לנו קצת זמן ביממה האחרונה. קצת. הוא מחייך אלי בתקווה. על זה אני מדברת. איך אפשר להיות רציניים כשהוא מחייך אלי? איך אפשר להרגיש בסכנה כשזרועותיו נמצאות פה תמיד כדי להגן? כל תקופת הפנימייה חיפשתי את ההגנה הזאת. את הרגע. את השנייה שאדע, שלא משנה מה יקרה, אני אוכל לסובב את ראשי והוא יהיה שם. אני מחזירה לו חיוך. "אז לאן עכשיו?" הוא שואל את השאלה האחרונה שרציתי לשמוע. אבל הוא בקושי יכול ללכת. אני אסלח לו. "לישון" אני נכנסת איתו לכוך העלים ונרדמת מיד.
בבוקר, הגשם מעיר אותנו ואנחנו ממשיכים ללכת. אני חושבת על זה שאם אז, היה לנו גשם, זה לא היה קורה. איך בדיוק באותו יום, השמיים יבשו. אבל יש דברים חשובים יותר לטפל בהם מאשר להתלונן על הגשם. אני רעבה. וגם אריק. ואריק פצוע. כן. לא משנה כמה יחייך ויראה שמח אני אדע, שהוא במצב אנוש עכשיו. במשך השנים הוא למד להסתיר את הכאב. וגם אני. אבל לי היה מקום אחד בו יכולתי לשחרר הכול. איתו. מדהים אותי שהוא שתק כל השנים האלה. ושהוא עדיין שותק. מדהים אותי שהוא לא כעס. מה החזיק אותו על הרגליים.
*את.
את הסיבה שבגללה יכולתי לקום בבוקר. את הסיבה שבגללה לא נפלתי. לא נשברתי. כי כל עוד אני יודע שאת מוגנת, כל השאר פשוט לא משנה. עניתי על שאלה שמעולם לא נשאלה. אני כל כך רוצה להגיד את זה, אפילו כבדרך אגב. אבל אני יודע שאסור לי לעשות לה את זה. מה שהרגשתי, שהיא נישקה אותי במצח שהייתי כמעט מחוסר הכרה. זה שווה את הכול. כל עוד היא חושבת שזה מתוך ידידות, היא מוגנה. רק ככה אני יכול לשמור עליה. מאי שלי.
אני בולע את ארוחת בוקר במהירות. "צריך להתקדם" אני אומר. היא מהנהנת. את שאר שעות הבוקר אנחנו מעבירים בהתקדמות איטית כולל מנוחה. "ניצלתי את הזמן כדי לחשוב" אני פותח כשעצרנו לנוח ליד עץ. "על מה חשבת?" היא אומרת בעודה מורחת אלוורה על הכוויות שלי. "תוכנית" אני אומר. הראש שלה מסתובב אוטומטית לערי בתנועת תמיהה. היא מחכה שאדבר. "לצפון" אני לוחש לה. היא מהנהנת.
כעבור שעות של הליכה מאוד צולעת ואיטית, היער מתחיל להידלל. תחילה, כמעט בלי לשים לבד לכך עד שזה מגיע למצב שאפשר להבחין בשמיים במלואם. אנחנו ממשיכים ללכת בשתיקה. לעיננו נגלה מראה כל כך מקסים. מראה כל כך מפתה. מראה שציפינו לראות כל כך הרבה זמן. זה עיר. עיר קטנה, אבל עיר. והיא פעילה. אני רוצה את מאי צוחקת מאושר ומהקלה. אני מחייך. זהו. הצלחנו. אנחנו ממשיכים ללכת במהירות עד שאנחנו מגיעים למפתן העיר. כשאנחנו נכנסים לרחוב הראשון אנחנו בוחנים את כל שורות הבתים. "על איזה בית את המהמר?" היא שואלת אותי. אני מצביע על בית קטן, יחסית קרוב אילנו. אומנם לא הבית הכי עשיר, אבל בדרך כלל העניים יותר נחמדים. וגם בגלל שאין בי כוח להמשיך ללכת עד הבית היותר גדולים. אנחנו מגיעים למפתן הבית ומאי דופקת על הדלת קלות. גברת לבושה בסינר פותחת לנו את הדלת. היא בוחנת אותנו באי הבנה. שתי נערים. מלוכלים. מטונפים. פצועים. אני מניח שאני תוהה מה לעשות. היא מציצה מאחורינו, כדי לוודאות שאף אחד לא נמצא מאחורינו, מכניסה אותנו ונועלת את הדלת במהירות מאחורינו. מאי מביטה בי במבט מבוהל. הגברת מתיישבת על ספה מרופטת. "תתחילו לספר" מאי מנסה להמציא סיפור שיקרי, אבל הבעת אי אמון מנוכרת מופיעה בפניה של הגבתרת. "די" אני עוצר אותה. אנחנו לא נקנה אותה בשקרים. בזמן שהיא מוזגת לנו תה אני מספר את הכול. כל פרט ופרט קטן. כן, אפילו את הפרטים שמאי לא ידעה. כי הגיע הזמן.

*כשאני שומעת את הסיפור של אריק. אני המומה. אריק לא מספר רק את סיפור ההכרות, איך הגענו לכאן. הוא מספר הכול. כולל מה הוא הרגיש בכל רגע. כשהוא מגיע לרגע שהופעתי בפנימיה שלו, אני לא יכולה לסבול את זה. אני.. אני פשוט פורצת בבכי. אני מבינה כמה פגעתי בו, אפילו שלא ידעתי. והוא סולח לי. ומה בקשר לתשובה? אין לי מושג מה אני אענה לו. בנתיים, אני מעדיפה פשוט לשבת על הספה המאובקת, ללגום מהתה, ולא להפסיק לבכות. הגברת מביטה עלינו בתמיהה. אין ספק שהיא מבולבלת. אבל הסיפור נגמר. היא מהנהנת קצרות ומובילה אותנו למרתף. היא מקצה לשתינו חדרים נפרדים, ואני מודה לה על כך בליבי. כי אני מבולבלת כל כך. אני רוצה להיות בשקט מתחת לשמיכה עם השאלה. לשאול אותה שוב ושוב. ולהיכנס לתוך תוכי, ולהבין. אני רוצה תשובה לשאלה הזאת. והיא תימצא רק אם אני אהיה לבד. ואחשוב. אריק לא מביט בי. למעה, הוא לא יצר איתי קשר עין מאז שהתחיל את הסיפור. אני תוהה מה הוא חושב על התגובה שלי. אבל לא היה לי זמן לנתח איך אני אגיב. זאת הייתה תגובה טיבעית. כי שכך השנים האלה הייתי עם בן אדם, ולא ידעתי על מה הוא חושב. לא ידעתי מה הוא מרגיש. וכשהוא מכה אותי בזה, אני לא יכולה לשתוק.

אני קוטעת את הסיפור באמצע. באמצעה מרדף, האקשן, באמצע סערת הרגשות הזאת. וזה כי החיים לא מחכים לכל סיפור שיסתיים, הם קוטעים אותו בכל מקרה, אם על כל מצביע הגורל. אני לא יכולתי לראות את זה, ובוודאי לא אריק, אף אחד לא יכל לראות את זה, אבל אותה מכונית כן פגעה בי באותו לילה שיצאתי לטייל כדי לחשוב. ולא הספקתי לסיים את המחשבה. לעולם עוד לא אוכל. היא קטעה חיים –אהבה, כישלון, הצלחה. ותקווה, תקווה שהתנפצה. מי יודע מה הייתי מרגישה לאריק? אולי תמיד בתוכו, אהבתי אותו. אהבתי כל כך והתקשתי להיפרד. לכן, באותו רגע שחלחלה בי הידיעה שזה הסוף, לא יכולתי לעשות יותר מלשאת תקווה לחיים טובים יותר לאריק, וללחוש. "אני אוהבת אותך, אריק. תמיד אהבתי, תמיד אוהב. חבל שלא הספקתי לספר לך"
וכך הסיפור שלי, נגדע.
ותמיד, במה שאחרי המוות, ובמה שלפניו, תמיד אזכר, באותו, ליל גשם אחד.