עיניה היו פקוחות
ישראל הגיע לפרקו, כמנהג אותה תקופה, סוף המאה ה-19 באוקראינה, הוריו חיפשו לו שידוך. הפגישו אותו עם נערות חסודות וצנועות.
שיינדל מצאה חן בעיניו, עיניה התכולות היו פקוחות לרווחה ומבטה האיר את כל הסובבים אותה.
"זאת תהיה אשתי!" אמר.
נכתבו התנאים, שיינדל הגיעה לנמירוב עיירתו של ישראל, ניתקה ממשפחתה שברוֹבְנה כדי להתחיל בחיים חדשים שבעצם לא בחרה אותם.
עיניה היו פקוחות, בכל מקום שהלכה בעיירה, קנתה את אמונם של תושביה, אך לא את אמון בעלה.
לישראל הייתה חנות משגשגת בנמירוב, אך זה לא סיפק אותו.
"זו שבחרתי, רק מסתכלת ובוהה, לא מבינה דבר, כל כך חולמנית".
שיינדל תפקדה בבית וטיפלה בתינוק שנולד להם.
חסרה לה אהבה והבנה מצד בעלה.
"הן לא נולדתי רק לתת", אמרה "רוצה אני גם לקבל ולו רק מלה טובה אחת מבעלי וגם זה אין לי. "אני מרגישה כמשרתת, לא לחיים האלה פללתי!"
שינדל ראתה שלחברתה דבורה, ענייה מרודה יש מערכת יחסים שונה מאשר לה. דבורה ובן זוגה חיים בהרמוניה, בעלה מעריך אותה ואינו מקהה בה.
על כך כתבה שינדל לאמה: "עיני כבר כבויות אמא! קשה לי, אינני רוצה להיות משרתת אלא להיות חברה ושותפה לחיים!".
תגובות (0)