בלו
עמונה...

פינוי

בלו 01/02/2017 415 צפיות אין תגובות
עמונה...

היא מביטה בי בעזרת עייניה הכחולות, בידיה היא מחזיקה את בובתה.
“למה אמא, למה מגרשים אותנו מהבית? הרי זה הבית שלנו וזו הארץ שלנו שאלוקים הבטיח לנו” היא שואלת וכל גופה מביעה תום, טוהר.
מה, מה יש לי לענות לה, להסביר לה שיש כאלו אשר חושבים שזו אינה הארץ שלנו? שכבשנו אותה מעם אחר? איך אסביר לילדה בת חמש את כל זה שרק רוצה את חייה השלווים בחזרה. אני לא עונה לה. “לכי, לכי לסיים את הפאזל של הסוסים” אני משלחת אותה לחדרה כי אין לי מה לענות לה, בקושי יש לי מה לענות לעצמי. אני מביטה סביבי, הבית לא ארוז אני עדין מאמינה שפינוי זה לא יתממש שזו הזיה, סתם חלום בלהות שאין דבר כזה יהודי מגרש יהודי.
אני מביטה מחוץ לחלון. חילים בעלי מדי חקאי מכתרים את הישוב, צמיגים בוערים והמון זועם.
אסנת זה לא יקרה, אני מבטיחה לך. אני מנסה לשכנע עצמי במחשבותי.
דפיקה בדלת ושתי נערות נכנסות לבית. עינהם מביעות עצב, ממש כמוני האמינו שזה לא יקרה.
“את צריכה עזרה במשהו, אולי עם הילדים?” הן שואלות ומביטות בי. ליבי מתמלא הכרת תודה, איזו נוער מדהים יש לנו. “זה בסדר, איני צריכה עזרה תודה” אני משיבה, ומנסה לדחוף כמה שיותר עמוק את גוש הדמעות שמצטבר בגרון.
“אם תתצטרכי אנחנו כאן, ויהיה בסדר, בעזרת השם” הם מבטיחות הבטחות שאולי אינם מאמינות באמת בכך. והן יוצאות מהבית.
סכר הדמעות מתפרץ והדמעות יורדות על לחיי מלוחות, חצופות בכלל לא רציתי בהן. את צריכה להיות חזקה בשביל הילדים אני גוערת בעצמי, אסור לך היות חלשה. אני מנגבת את הדמעות הסוררות בעזרת שרוולי. אני מעיפה מבט נוסף בחלון, חילים ושוטרים מתחילים לצעוד לכיוון הישוב תורים תורים של לובשי חאקי, הצמיגים ממשיכים לבעור והאווריה מתוחה.
אבא, אני מבקשת, אנא עשה משהו שהפינוי הזה לא יתממש שנוכל לשוב לגור פה בשלווה. אני מתחננת בפני אלוקים, ונאבקת בדמעות.
עוד מבט נוסף אל מעבר לחלון שום דבר לא נעלם זה אינו חלום רע, זו המציאות. חשבתי כפתיה שאם אביט שוב לעבר החלון החילים, הצמיגים הבוערים ההמון אשר גודש כל חלק בישוב יעלם ואראה מהחלון שיגרה רגילה. השכנה תתלה כביסה והילדים יתרוצצו יחפים.

פינוי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך