" קטנטונת… "

05/01/2013 877 צפיות 4 תגובות

"אבל כלום לא השתנה, וזה נשאר אותה מציאות כמו שהייתה לפני כמה שניות .."

* אני אפתח קודם כל בזה שזה סיפור שמבוסס על חיי האמיתיים והאישיים,
לא מצאתי לנכון לדבר על זה במשך כל השנים הללו עם אף אחד ובזמן האחרון גיליתי שכתיבה עוזרת לי בחלק מסוים להשתחרר
מאותה סיבה אני מבקשת שלא תעשו עם החומר הזה שימוש כלשהו, תעתיקו חומרים/ חלקים מסוימים ובכלל..
* הסיפור פותח אומנם בחלק דיכאוני, האווירה של לפחות השתי פרקים ראשונים דיכאוניים
אך מהר מאוד זה יקבל זאנר אחר לגמרי ולא ימשיך בקו כזה כזה
יהיה חלקים ככה ויהיה אחרת :) וחלקים שאני מקווה שיהיו מעניינים בשבילכם
* בנוסף, אני לא רוצה להמשיך ולפרסם ל"חינם" את הסיפור "חיים" שלי
אז כך מי שמעניין אותו אני אשמח לקבל תגובה שאני אדע שיש טעם להמשיך :) וכמובן אשמח גם לביקורות והערות בונות כמובן בדרך נימוסית..
קריאה מהנה :)

—–

' עידני שלי, תתעורר בבקשה ממך אל תלך
אל תשאיר אותי לבד..' צעקתי בשארית כוחותיי האחרונים
הסתכלתי סביבי כבר אף אחד לא נשאר.. כל אחד התפזר לביתו
ורק אני, רק אני נשארתי איתך, תמיד אני אהיה איתך
לנצח אני לא אעזוב אותך אח יקר …
אני צריכה אותך איתי
שתחבק אותי חזק, שתבטיח לי שהכל יהיה בסדר
עידני שלי, איך ממשיכים הלאה? מה עושים? מה אומרים?
פתחתי את הדלת וראיתי את החיילים שבאו לבשר את הנורא מכל
והבנתי שאתה בין מלאכים..
איך אני אוכל להמשיך לחיות שאתה כבר לא יכול..
איך אוכל להמשיך עם זה שכבר לא תקרא לי 'קטנה שלי'
איך אפשר להתמודד עם זה שאנחנו שייכים למשפחת השכול..
מה עידן, תגיד לי
איך אפשר להבין את זה שאתה לא חוזר יותר ?
שאתה בשמיים ולעולם לא אראה את החיוך שלך יותר
שהחדר שלך ישאר ריק משמחת חיים לנצח
המחשב שלך לעולם לא ידלק שוב
הבגדים שלך ישארו עם אותו ריח לתמיד..
הנעליים שלך לא יתלכלכו יותר
שיותר לא אקרא לך אחי..
איך אוכל לשכוח מאותם רגעים שהיית חוזר הביתה מהצבא והבית היה מיד מתמלא באושר ושמחה
איך אוכל בלי לשמוע את הצחוק המיוחד שלך?
למה פרח שגדל וגדל לפתע נובל ונעלם.. כמו כוכב בשמיים הוא נופל .
עידני שלי, תשמור עלי מלמעלה, תחזק אותי, את מאיה ואת אבא
אל תיתן לנו ליפול, אל תשאיר אותנו לבד
תדע שתמיד אבל תמיד אשאר הקטנה שלך ♥
' יובלי…' שמעתי מישהו קורא בשמי
זה היה לידור.. החבר הכי טוב שלו
הוא התכופף עם הנשק שלו וחיבק אותי
היה לו את הריח של עידן, כל כך רציתי שישאר שלא יעזוב אותי
והנה גם הוא הלך, הוא הבטיח שלעולם לא יעזוב אותי לבד ..
הוא היה הרוס, העיניים שלו היו אדומות בטירוף
ראו עליו שהוא עייף וכל תנועה שלו נעשתה בכובד רב
ישבתי בשילוב רגליים מול החלקת אדמה שלו..
' לידור.. איך ממשיכים? ' אמרתי והתחלתי שוב לבכות
הוא קירב אותי אליו וחיבק אותי שוב
' אני לא יודע, באמת שלא יודע '
הוא ניגב את לי את הדמעות
' אל תבכי ' הוא אמר כשהוא בעצמו בוכה ' הוא בטח צוחק עלינו עכשיו '
' הוא לא אוהב שבוכים.. ' אמרתי
' הוא לא אהב לראות אותך בוכה, הוא אהב אותך מאוד קטנטונת שלו
תמיד הוא דיבר עלייך, ראו בעיניים שלו כמה שהוא אוהב ומעריץ אותך.. את הקטנה שלו! '
' הוא הגיבור שלי ' אמרתי בחצי חיוך מאולץ
' טוב יאלה בואי ' הוא קם והושיט לי את ידו
' לאן? ' שאלתי
קמתי הולכתי איתו
נכנסנו לתוך בית קפה, גלידרייה כזו.. כולם הסתכלו עלי
לא סבלתי את המבטים האלה, את המבטי רחמים האלה
' שבי ' הוא אמר והתכרבלתי בתוך עצמי
לא רציתי להיות פה, רציתי רק להיות לבד עם עצמי
בלי כל האנשים האלה.. בלי כל המבטים האלה
' קר לך? ' הנהנתי בראש לחיוב
הוא הוריד ממנו את המעיל הצבאי שלו והביא לי
' את רוצה משהו? '
' לא.. '
' בטוחה? '
' כן לידור.. '
הוא הלך לקנות לעצמו, אף אחד לא הוריד את המבטים שלהם ממני
' זאת לא אחות של החייל שנפטר ? ' שמעתי לחשושים
רציתי כל כך לקחת תרגליים שלי ולברוח, רציתי להיעלם מהעולם הזה
לא הבנתי מה אני עושה פה
הורדתי את המעיל והנחתי אותו על הכיסא
יצאתי מהחנות ופשוט התחלתי לרוץ ולרוץ לא רציתי להיות בין כל האנשים האלה יותר
מי אלה בכלל? מה הם רוצים? לא איבדתי אף אחד.. הוא עדיין פה, הוא איתי, בשישי הוא יחזור כרגיל הביתה
זה סתם סיוט… בסופו של דבר מצאתי את עצמי שוב עומדת ומתנשפת מולו, הקבר שלו
נופלת על ברכיי ושוב בוכה רוצה להאמין שכל זה טעות אחת גדולה
משפשפת את עיניי שוב ושוב
אבל כלום לא השתנה, וזה נשאר אותה מציאות כמו שהייתה לפני כמה שניות ..
' ידעתי שאני אמצא אותך פה.. '


תגובות (4)

וואו,ריגשת.
הלב שלי התכווץ כשקראתי את זה.
באמת שעצוב לי שזה סיפור החיים שלך,אני מקווה שעכשיו את מרגישה יותר טוב,
למרות שאני יודעת שאובדן לא נעלם אף פעם.הכאב תמיד שם.
את כותבת נהדר,הצלחת לרגש אותי ברמות מטורפות(ברחו לי כמה דמעות)!
תהיי בטוחה שאני אשלים את שאר הפרקים.הסיפור שלך נגע בי.
תמשיכי לכתוב!=]
והיי,נכון שלפעמים יש מעט תגובות…אבל יש מי שקורא גם בלי להגיב.
וחוצמזה,את כותבת בשביל לפרוק וזה מה שהכי חשוב כאן-הרבה יותר מתגובות:)

05/01/2013 16:13

לילוש תודה רבה על התגובה שלך ועל דברייך שנאמרו שם !
הכל עובר בסופו של דבר, גם החיים עצמם :)
מה שכן מאוד קשה לי לכתוב ולפרסם את זה, זה מאוד לא פשוט בשבילי
ואני רוצה להרגיש שבאמת יש "טעם" להתגבר על הקושי הזה ולפרסם אותו ולדעת שזה נוגע ומרגש אחרים ולדעת שקוראים אותו :) תמיד זה עושה תחושה יותר נעימה
שיהיה לך שבוע מצוין עם בשורות טובות בע'ה!

05/01/2013 16:27

צודקת,באמת לא קל לפרסם דבר כזה…
ובאמת,כל הכבוד על ההתגברות והאומץ!אני שמחה שיצא לי לקרוא את זה!
והנה,השגת לך קוראת חדשה:)
שבוע טוב גמלך,ובשורות טובות-כמובן!

05/01/2013 16:33

וואו ממש ריגשת, התכווצתי. את מ ו כ ר חה להמשיך

06/01/2013 07:03
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך