Nataliyad
היוש מלא זמן לא הייתי פה , אבל אני מנסה להתחיל מחדש, לגבי הסיפורים הקודמים אני לא בטוחה אם אני אמשיך אותם . התחלתי את זה , ואני מקווה שתהנו ממנו.

רק רציתי להיות יפה , הקדמה.

Nataliyad 13/04/2016 653 צפיות 6 תגובות
היוש מלא זמן לא הייתי פה , אבל אני מנסה להתחיל מחדש, לגבי הסיפורים הקודמים אני לא בטוחה אם אני אמשיך אותם . התחלתי את זה , ואני מקווה שתהנו ממנו.

זהו מכתב מילדה שרק רצתה להיות יפה .
בהתחלה לא הייתי ממש שמנה , כאילו היה לי כמה קילוגרמים להוריד אבל לא הייתי ממש שמנה.
רציתי להיות דומה להן , לבנות הדקיקות האיילה , הבנות שאוכלות רק מה שמותר , ובעיקר רציתי להיות כמוה , כמו ” סתווית” , היא הייתה כול כך יפה ותמיד היה לה כול כך מלא מרץ וביטחון .
רציתי להיות כמוה ,
יפה .

ניסיתי באמת שניסיתי , ניסיתי דיאטה , ספורט ,סירופים מגעילים עד שבסוף הרעבתי את עצמי .
מה לעשות רציתי להיות יפה ,
להיות כמוה .
בהתחלה הורדתי יפה ובקצב מהיר ככה שהייתי ממש שמחה , אבל בשלב כול שהו התחלתי לרדת לאט יותר אז התחלתי לעשות ספורט , שתתי מלא כי לשתות זה מרזה בשלב כול שהו , וגם כי זה הדבר היחיד שהרשתי לעצמי להכניס לפה , מידי פעם אכלתי פרוסה דלת קלוריות רק כדי להכניס לגופי משהו שייתן לי אנרגיה אבל מיד הצטערתי על זה והורדתי הכול בשרתים .
מה לעשות רק רציתי להיות יפה .

תליתי בחדר שלי מלא תמונות של דוגמניות שאני אוהבת כדי שזה ידרבן אותי ,כול לילה כשנשכבתי לישון והסתכלתי על כולן ואמרתי לעצמי יום אחד אני יהיה כמוכן .
וזה עזר, בחודש הראשון הורדתי חמש קילו ואחריו הורדתי עוד ארבע ואחריו הורדתי עוד שש וזה היה שבוע ממש טוב כי הצלחתי להתגבר ולא אכלתי כלום חוץ ממסטיקים ומים .
זה היה קשה אבל הצלחתי .
ככה זה נמשך , כול מי שהציק לי על המשקל עכשיו עודד אותי להמשיך , ואמר לי שאני יורדת ממש יפה, לא הציקו לי יותר , זה היה שונה וכיף .
אמא הייתה קצת יותר לחוצה היא רצתה שאני אוריד את הקצב כי זה יכול להיות מסוכן .
בשלב מסוים כששקלתי כבר חמישים והייתי מטר ששים וחמש , אמא כבר נלחצה , היא התחילה לחשוש אבל היא לא הבינה שרציתי להוריד רק עוד קצת מהצלוליטיס בירכיים ועוד קצת מהבטן להוריד וזהו אני מפסיקה .
אבל לא היא לא הייתה מוכנה לשמוע , היא הכריחה אותי לשבת ולאכול מולה וישבה איתי עוד חצי שעה כדי לוודא שאני לא מקיאה , זה היה נורא , כול העבודה הקשה שלי ירדה לטמיון , כול כך כעסתי עליה , איך היא יכולה להחליט בשבילי דבר כזה , זה הגוף שלי ואני יודעת מה אני עושה.
אפילו צעקתי עליה פעם דברים מאוד חריפים והיא מיד פרצה בבכי ונכנסה לחדרה , כזאת אמא שלי , עדינה.
הצטערתי על מה שאמרתי אבל לפחות הייתי יכולה לברוח לשירותים ולהקיא את הכול מהר.
וככה זה נמשך ירדתי וירדתי , אהבתי את מה שראיתי אבל כול פעם רציתי עוד , אולי עוד קצת רווח בין הרגלים , ואולי להוריד עוד קצת מהירכיים כי הם עדין גדולות ואז זהו אני באמת מפסיקה .

עכשיו במקום וואו כמה רזית אנשים התחילו לקרוא לי בשמות גנאי אחרים , מקל בית שימוש , וואו איזה אנורקסית מסריחה את ,עוד שנייה את נרקבת , את צריכה טיפול מהר ימכוערת , מי ירצה אותך. כאילה,
ועוד .
אני לא הבנתי , באמת שלא הבנתי מה הם רוצים ממני , קודם הם מציקים לי כי אני שמנה ועכשיו הם מציקים לי כי אני רזה,
מה נסגר איתם מה הם רוצים ממני , ואז הבנתי , נפל לי האסימון , לצערי זה היה קצת מאוחר .
ואני אגיד לכם מה .
זה לא באמת משנה מה אנשים אומרים כי הם ימשיכו לדבר , וזה לא משנה כמה הם ידברו הם גם ימשיכו וייהנו מזה , תמיד יהיה להם על מה לדבר , זה כמו הסיפור הזה על האבא הבן והחמור , לא משנה מתי או מה הם עשו תמיד היה לאנשים מה להגיד.
כשהם לא ישבו על החמור אמרו להם שהם פרירים שיש להם חמור והם לא משתמשים בו , ואז כשהאב הושיב את בנו על החמור אמרו איזה בושות הבן יושב על החמור והאבא צועד בשמש , ואז כשהם התחלפו , אותו הדבר למה האב יושב על החמור ואבן צועד , אז הם ניסו משהו אחר שניהם התיישבו על החמור , ותנחשו או לא , כול הפרצופים של העוברים ושבים לידם , החמיצו פנים , מה שניכם יושבים על החמור , זה ממש התעללות.
באותו הרגע הם הבינו מה שאני רק עכשיו מבינה , מה שאני מבינה בעודי שוכבת בבית חולים עם חצי מהמכשירים שיש בבית חולים מחוברים אלי , הצפצוף השקט והחלש מידי פעם מצפצף , אני בקושי שומעת אותו עיני סגורות, אין לי אפילו כוח לפקוח אותם, אני מרגישה את הצינור שמחובר לי הישר לקיבה מידי פעם מטפטף לשם אוכל למרות שזה לא מש נראה ככה , אני מנסה לנשום אבל גם הנשימה לא באחריותי אני רק שוכבת לא עושה כלום אפילו עיניים אני לא פוקחת , פשוט חצי מתה , חסרת כוחות.
די !!
אני וויתרתי , אין לי כוח לכול המוסכמות של החברה , אני שמה עליהם זין.
שיעשו מה שהם רוצים ואיך שהם רוצם ועזבו אותי לנפשי .
אחרי כמה ימים שלא היה לי כוח לעשות כלום , ושכבתי כמו גופה על המיטה , בדיוק כשהרגשתי איך הגוף שלי מתחיל להתנוון, אז מצאתי את הכוח לפקוח את העיניים ולהביט על פניה השלווים של אמא שלי , היא ישנה ראשה היה מונח על המיטה ורגליה מקופלות על הכיסא ממש כמו שהיא תמיד עושה, אבא בדיוק נכנס דרך הדלת הלבנה הביט בי ונשימה עצורה יצאה מפיו .
רק אז הבנתי כמה הדאגתי אותם , מה עשיתי כול הזמן הזה, איך עשיתי את זה , איך יכולתי לעשות את זה להורים שלי , למי שאוהב אותי כול כך .
למה הייתי צריכה את זה , מה בגלל שרציתי להיות כמוה , אני בחיים לא יהיה כמוה , זה בחיים לא יקרא אני לא כיולה להראות כמו אנשים אחרים , אף אחד לא יכול להראות כמו אנשים אחרים .
כול הזמן הזה הדאגתי את מי שאוהב אותי לחינם , זה לא היה שווה את זה , נפלתי,
ונפלתי חזק.
אבא נכנס וניגש אלי נגב את הדמעות החמות שירדו על פני , ” את רוצה שאני אקרא לרופא שיבדוק אותך ” הוא שאל , הנהנתי מצפה כבר להיפתר מהצינור המעצבן שמחובר לי לקנה הנשימה ומונע ממני לדבר, רציתי להגיד להם שאני מצטערת על כול הזמן הזה, על כול הדאגות שהכנסתי אותם אליהן .
כמה דקות אחרי זה הרופא נכנס עם אבא , היה לרופא חיוך גדול על הפנים, חיוך חם ואוהב אפילו מעודד.
הוא ניגש אלי בדק את האיברים החיוניים שלי והחליט שאפשר לנתק אותי מהצינור , ” אמה אני הולך להוציא את הצינור מהגרון שלך , זה הולך להיות מעט לא נעים אבל אנחנו נתגבר” הוא קבע הנהנתי ונתתי לו לשלוף את הצינור החוצה, הוא צדק זה באמת לא היה נעים נלחמתי עם הדחק להקיא החוצה את כול מה שמכניסים לי לגוף, השתעלתי ובלעתי את רוקי , דבר שלא עשיתי מלא זמן .
הרופא הושיב את המיטה ככה שאני אוכל לראות את החדר הקטן שאני נמצאת בו , הוא לא היה כול כך מיוחד , אבל הוא היה מושלם , לא עמוס ולא ריק , רוב הדברים שהיו בחדר היו מחוברים אלי .
” אמה , את רוצה אולי משהו מיוחד מהבית ” אמא שאלה מצד החדר היה לה פס שינה על צד פניה שנח על המיטה .
” כן” עניתי בקול צרוד מעט משועשעת .
” מה ” היא שאלה חוששת.
“אני רוצה את הצנצנת של העדשים ששי לי בתוך הארון מוחבאת מאחורי כמה בגדים ” אמרתי עם חיוך ממזרי .
את המבט שהיה על הפנים של אמא אני לא אוכל לתאר במילים, היא הבינה שזהו זה נגמר הסיוט נגמר ,
אבל עכשיו מתחיל סיוט אחר .
צריך להתחיל לאכול , ולאכול כמו שצריך.

רק רציתי להיות יפה , הקדמה.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (6)

ממש יפה. מרגש ועם כתיבה יפה.

13/04/2016 10:11

    אהבתי מאוד. מדרגת חמש..

    13/04/2016 11:05

תודה לשניכם , ממש נחמד לראות שגם מגיבים ולא רק קוראים :*

13/04/2016 11:06

מדהים…ממש מרגש, אהבתי.
מחכה להמשך :)

13/04/2016 18:09

זה אמיתי? אני מקווה שלא. בכל מקרה, מחכה להמשך… (כששמים פסיקים, לא צריך רווח משני צידי הפסיק. לא ככה: “לאכול , ולאכול” אלא ככה: “לאכול, ולאכול”)

13/04/2016 18:45

לא זה לא אמיתי .. ותודה לכולם .

13/04/2016 23:20
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך