מַרְנַפְתח מסתכל במראה

"מַרְנַפְתח מסתכל במראה"

א.

בעיר קטנה בשם תִמנע,
הרחק במדבר על יד הערבה,
לפני בערך… 5056 שנה,
חי ילד בשם מַרְנַפְתַח.

משפחתו התקשטה באבנים ירקרקות,
אותם היו מוצאים בנְקרי המְערות.
האבנים שימשו לכל מיני קישוטים,
כעיטור לכּתר, לשרשרת או לעגילים,
אבל בתמנע…כל אחד קישט אחרים!

למה? למה לא התקשטו בעצמם, אתם שואלים,
שאלה מצוינת, שאלה של חכמים.
הסיבה היא כי הם מעולם
לא ראו כיצד הם נראים.
אין מראות על הקירות…
מדובר בלפני 5056 שנים.
הם מעולם לא בהו בעצמם בּרְאי
או ראו כיצד הם לבושים,
לא צחצחו שיניים, הסתרקו מולו
או ציירו עליו ציורים.
מרנפתח גם כן לא ידע כיצד הוא נראָה,
אם הוא שמן או רזה, גבוה או ממוצע.
הוא לא ידע מה הצבע של עיניו,
האם ירוק, כחול, אולי כסף או זהב.

בכל מקרה, לא חָסַר להם הרבֵּה,
חסֵר לאדם רק כאשר הוא מצפֵּה,
אך אנשי תמנע לא ציפו לראות את עצמם,
משום שהנחושת טרם התגלתה בעולם.

יום אחד, כשמרנפתח ביקר את אביו
בחנות האבנים הטובות,
הוא הסתובב בין המדפים
כשאביו סימן לו לחכות.
הוא טייל מצד לצד
ואסף אבנים ירקרקות,
אך 'הופס' הוא החליק
והאבנים התפזרו .

מרנפתח לא רצה שאבא יגלה
ואסף אותם מהר,
אך התחיל להזיע כשהבחין
שאחד מהם חסר.
הוא חיפש בכל החנות מקצה לקצה,
עד שבזווית עיניו התגלה מחזה,
אבן קטנה התגלגלה אל תוך האש,
ולא תאמינו מה באותו רגע התרחש.

האבן שינתה צורה וקיבלה צבע מבריק,
אך את אביו, שראה את המתחולל,
כל הסיפור ממש לא הצחיק.
הוא שלח את מרנפתח הביתה,
מבלי לשמוע מילה,
אך מרנפתח לקח אתו את האבן,
ותנחשו מה הוא גילה.

האבן החדשה, שנקראה מעתה נחושת,
הייתה מבריקה כל כך
שהוא ראה בה צבעים משונים,
כמו חוּם וירוק וכל צבעי הסביבה,
ולפתע אף ראה בה פָּנים!
"של מי הפּנים הללו"? שאל מרנפתח
ועשה פרצוף חושב…
ולאחר כמה רגעים התחיל לשים לב
שבכל תזוזה שלו פני האבן משתנים,
"וואו"! הוא צעק כשסוף סוף הבין.

"אלו הפנים שלי"! קרא מרנפתח,
אך התקשה להאמין,
אז הוא התחיל לעשות
פרצופים משונים.
הוא הוציא את הלשון
ופזל את עיניו,
חיטט באפּו,
וניפח את לְחיָיָו.
ולבסוף הבין שאין ספק…
אלו הם פניו.

הוא התגנב לחנות של אבא
כשאף אחד לא ראה,
והחליט שיהיה הראשון
להמציא את המראָה.
הוא אסף אלף שלוש מאות ו-30 אבנים,
התחיל מדורה וזרק אותם בִפְנים.
הם שינו צורה וצבע והתגבשו לגוש אחד,
אך כשאביו גילה, שוב לא שמח במיוחד.

אך הפעם מרנפתח לא ויתר בקלות,
הפנה את אביו למראה ושאל
"של מי זו הדמות?"…
אביו נדהם לגלות שזהו הוא בעצמו,
חייך ושמח על הגילוי של בנו.

ב.

מרנפתח ואביו התחילו לשווק מראות בכל תמנע העתיקה,
ולמרבה הפלא, לא כולם קיבלו זאת בשמחה.
חלק התפלאו ואהבו את שְרָאוּ,
אך אחרים, את המראָה, ממש לא סבלוּ.

בכל אחת מהקבוצות היו אנשים דומים,
בכל הגדלים ובכל הגבהים,
בכל אחת מהקבוצות היו אנשים משונים
בכל הצבעים ובגילאים שונים.
אז מה מפריד ביניהם?…את זה הוא לא הצליח להבין.

"מה גורם לאנשים לאהוב
את איך שהם נראים?"
שאל מרנפתח את סבתא
שהייתה באה בימים.
סבתא סיפרה שכאשר הייתה ילדה,
הבאר בתמנע התמלא,
בצורה כמעט מלאה.
אנשים ראו את עצמם
בּבּבואה של המים,
והדבר הסֵב מבוכָה,
שכן, לא כל אחד אהב
את אשר הוא ראה.
זְקָן העיר אז אמר, היא זכרה,
שמעשיו של אדם ניבטים בּרְאי.
'מַעשַי', הוא אמר,
'מעָצבים את מי שאני'.

'כל מעשה טוב ודבר-אמת שאני דובר
מציף בְפָני כּמִן אור זוהר.
אך ההפך הוא במעשה רע ודבר-שקר
היוצא מפּי,
הוא יגרום לי
פחות לאהוב
להסתכל בּרְאי".

ג.

לפתע, סבתא עצרה את נאומה
בשל איזה רעש וקולות מהומה
שנשמעו מהרחוב מחוץ לביתהּ
והשניים קמו מהר לראות מה קרה.

מהחלון הם ראו קבוצה של אנשים
שוברים מראות לאלפי רסיסים!
מרנפתח חשב לרגע על מה שסבתא אמרה,
אזר אומץ רב ויצא אל לב המהומה.
"אנא הפסיקו"! הוא ביקש, בקול תחנונים.
"הרי בסך הכול את עצמכם אתם רואים, ממה אתם מְפחדים?
אם תיטיבו את מעשיכם ישתנו פני הדברים
בכך תהינו להסתכל על עצמכם בפּנים".
שקט שרר ברחוב לאחר הנאום הכבּיר,
אז קם אדם אחד גְבה קומה והתקרב אל מרנפתח הזעיר.
שֹערו היה פזור, בגדיו קרועים, פניו זועפות, ובמבט מאשים
הוא הסתכל למרנפתח בעיניים ושאל "אתה באמת מאמין?!"

"אתה באמת מאמין במה שאתה אומר או שאתה סתם מתבדח,
כי על חזות כמו שלי קצת קשה להתווכח."
מרנפתח לא פחד והביט בו בשחור שבעיניים,
ואז חייך כשראה את פניו משתקפות באישון שבעין.

"תראה"! אמר מרנפתח והצביע על עינו,
ופתאום השתנו פני האדם העומד מולו.
שם, בעיני מרנפתח הוא ראה את עצמו,
אבל שם…הוא מצא חן בעיני חברו.