יובל יבנאלי השני
תישנו על זה, ובשבת תקומו ותבואו לשדרה.

ההפגנות ברוטשילד

תישנו על זה, ובשבת תקומו ותבואו לשדרה.

אני אוהב את ההפגנות בשדרה.
אנשים שאכפת להם ומבקשים לשנות. רוצים שיהיה כאן טוב יותר.
באותה שעה, באבן גבירול ודיזינגוף ואפילו ברוטשילד, הברים מלאים בצעירים. נדמה שהם חושבים כמונו, ובכל זאת הם יושבים כשאנחנו עוברים על פניהם. מה עובר עליהם ?
ואיפה תנועות הנוער ?

אני אוהב אנשים תמימים שמאמינים בטוב. השדרה מלאה בהם.
אנשים המחפשים משהו שאיבדו בארץ הזאת. משהו שאיבדו במולדת. שמתגעגעים. שבכל זאת מקווים.
נוגע ללב כשאיש ואישה בני שבעים או שמונים צועקים: “בושה, בושה, בושה… בושה”. לא בשביל עצמם הם צועקים. הם כבר בטוב וברע, באפשרי ובבלתי אפשרי, אבל מה יהיה על המדינה שלהם.

והצעירים בברים… נמצאים אבל לא באמת שייכים. קצת נוכחים, קצת נפקדים. לא תמימים אבל גם לא כואבים.
ותנועות הנוער.
היכן איבדנו אותם ?
אולי הם הקורבן האמיתי על מזבח המרחב הציבורי המושחת ?
והקרבן על מזבח הסיאוב ש: “אומר לרע טוב ולטוב רע, שם חושך לאור ואור לחושך”, ושהוא גרוע בהרבה מן השחיתות.
אולי הצעירים שלנו הם השה לעולה.

אני אוהב את הפשטות שיש ברוטשילד. את האחווה. את הספונטניות.
בכל הפגנה יש משהו “עדרי”, אבל כאן, בלי ארגון מלמעלה בלי רכבות ואוטובוסים, כאילו כל אחד ראה לבד והרגיש לבד… ובא מעצמו.
גפרור אחד ניצת והצית להבה.

יש בהפגנה הזו הרבה עצב, אבל גם לא מעט שימחה.
מעל לכל – יש בה חיים. יותר חיים מכל מה שנמצא בברים במסיבות ובקולנוע, או בבית מול הטלוויזיה.
כן, אני בא להפגנה הזו משום שיש בה חיים. ובמקום שיש חיים – אני עצמי מתמלא בתחושות בקולות ובמראות. מתמלא חיים.
ויש להפגנה הזו רוח נכונה וניגון טוב. ניגון שהוא רק בעד – בעד ההגינות.

אני אוהב את ההפגנה הזו בזכות ה”בכל זאת”, בזכות ההתעקשות על התקווה,
ועל האהבה הישנה.

ההפגנות ברוטשילד
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך