לביא

04/05/2021 238 צפיות 4 תגובות

לביא עזב את בית הוריו כבר בגיל 36, הוא עוד לא מצא עבודה מסודרת או אישה שיוכל לגור איתה וללדת ילדים, אבל משהו בער בו בקרביים, קול פנימי אמר לו לעשות את הצעד הזה, אמר לו “קח תיק עם בגדים וצא אל העולם הגדול, צא אל תל אביב”. לביא הקשיב לקול הזה, הכל התרחש עמוק בתוך חודש יוני הלוהט, כהשמש היכתה על הקרקע וייבשה עשבים שוטים והותירה את שטחי האדמה הבודדים שנשארו בהרצליה ללא צמחיה, חושפים קרקע כתומה ומושכת. ממש אז הוא לקח תיק ודחס את בגדיו, הוסיף שקיות ניילון לנעלים, התעלם מנזיפות הוריו. הם טענו שזו טעות, ואיך לא יטעו? אנשים למודי ניסיון שכאלה, שיודעים דבר או שניים על החיים. הם אמרו לו בשיחה אחת ממש לקראת מועד העזיבה לאן תלך? איפה תאכל? וכביסה? אתה יודע לעשות כביסה? הם לא התביישו להגיד לו הכל יישר בפנים, לבסוף גם צעקו ממש לפני שטרק את הדלת שיחדלו לממן אותו, הוא נותר ללא תגובה, יצא מהדלת, טרק אותה בפניהם והתחיל דרך חדשה….
עכשיו הוא כבר יושב בבית קפה מתחת לביתו בשכונת פלורנטין כשהוא תשוש מהים, לכן מחליט לשתות קפה, כדי להתעורר קצת, אז הוא מזמין מהבריסטה הפוך גדול מחוזק וצוחק איתו, אומר לו שהיה בים והוא חייב להתעורר, הבריסטה לא מגיב, אפילו שוכח את גינוני הנימוסים הבסיסים ביותר של להסתכל בעיניים, ובעודו עייף מהעבודה ותשוש מאנשים תלושים, מביא לו את הקפה. לביא מתיישב בחוץ כך שיוכל לראות את העוברים ושבים שממהרים בחולצות מכופתרות לאן שהוא, צועדים בלי לחוש את צעדיהם, שוכחים להסתכל ימינה ושמאלה, שוכחים להתרשם מהנוף. לידו ישבה עלמת חן אחת שמתקתקת במהירות על הלפטופ, כל כך יפה ועדינה, והיא אפילו לא הבחינה בלביא ולא בטוח שאם הייתה מבחינה הייתה עושה משהו בעיניין.לביא שהוא דיי ביישן אמר לעצמו מכאן לא תגיע הישועה.
ללביא אין עבודה והכסף אוזל, עד כדי כך הוא אוזל שהוא מתחיל להרגיש את דחק ההישרדות נוגס בו מצווה עליו לאכול פחות בשר, פחות פירות ים, יתרה מזאת מאלץ אותו לכווץ עוד ועוד את משחת השיניים עד שאצבעותיו מתהדקות סביב השפורפרת. עכשיו זה וודאי והוא מבין זאת בבהירות, אם לא ימצא עבודה, יחזור להוריו בהרצליה בבושת פנים חמורה כבר אחרי חודש אחד, ויותר מכך, יוכיח לעצמו פעם נוספת שאין הוא עומד במילותיו. אך אלו צרות שבוודאי לא ניתן לפתור ברגע זה הוא חושב, ובטוח שלא בישיבה בבית קפה, לכן הוא מנער את עצמו, אולי גם שוטף פנים, מתקשר לניר ושואל אותו אם רוצה להפגש, ניר מסרב בנימוס במילים “איזה? אין לי זמן לנשום”, וכך גם אמרה יעל שזה מובן כי היא בהתמחות לעריכת דין.
לביא, עצמו מעולם לא למד, הוא החליט לגדל שיער ארוך שחור ולבלות בים עד שיימצא מה הוא אוהב לעשות ויעשה רק אותו. יעשה אותו כל כך טוב את המקצוע הזה, יסלול לעצמו דרך בטוחה לאושר והצלחה, שם של כבוד שיביא לו שובל ארוך של עלמות מגונדרות, שיתחננו ויזעקו לתפוס אותו לחיקם, כזאת מציאה הוא הולך להיות, והוא עוד יזכור לניר שלא רצה לשבת איתו בבית הקפה, ויזכיר לעצמו לעשות לו כן. לביא שותה שלוק אחרון וודאי מהקפה ועולה הביתה, מייד מוזג לעצמו קצת ויסקי ומנגן מוסיקה בנגן התקליטים עד שנרדם לצלילי המוזיקה.
כשהתעורר ההווה הכה בפרצופו פעם נוספת. ושלא במפתיע הוא הלביש על עצמו בגד ים והלך לים, כדי לשכוח מהצרות. כשהגיע נכנס למים ונשכב על הגב, נתן למחשבות לנדוד ולשמש של הבוקר ללטף את עורו השחום והיום, דווקא היום הרגיש איך הזרמים שמתחת חזקים מבדרך כלל, “זה מתעתע” אמר לעצמו והוסיף “ביום שמשי שכזה לא אמורים להיות זרמים”, אך הם לקחו אותו צפונה ופנימה אל הים כמו משאבה, הוא הסתכל לסוכת המציל וראה כיצד היא מתרחקת ממנו אט אט, מלבד לכך היא גם מושבתת, הוא לבדו בים הגדול ונשאב פנימה בשעת בוקר מוקדמת. זה כלל לא הפחיד אותו אפילו נעם לו, הוא נהנה מהרגעים הקטנים האלה שמקפיצים לו את האדרנלין בדם, לפעמים היה עושה דברים כאלה בכוונה, נכנס בסערות הכי גדולות ונותן לים לנער אותו קצת. הוא למד להכיר אותו היטב, למד את ההרגשה שגלים נופלים עליו וקוברים אותו, סוחטים אותו, הוא אוהב את המים המלוחים שחודרים לוושת ויוצאים מהאף ובעיקר נהנה מהמשחק הזה של המיקום, המיקום הכי חשוב ברגע שאתה בסערה כיוון שלא חשוב כמה שחיין חזק ושרירי אתה, לא תצא בחיים בלי לדעת את המסלול של הזרמים וכאן צריך להפעיל שכל וקור רוח וזה מה שאהב במיוחד בעצמו, את קור הרוח במאני טיים שם הוא פורח. הים עוד לא ניצח אותו וכבר 36 שנים שהוא מנסה ועכשיו לביא שוב נסחף אבל זה בקטנה, הוא עדיין שכוב על הגב ללא בהלה, מתרכז בזרם, הוא מדמיין את כיוון הסחיפה ומתזמן את הנקודה הספציפית שבה יחתור באינטנסיביות לזרם נגדי שיפלוט אותו החוצה. בעוד כשלושים מטרים הוא מעריך אולי 10 דק, זמן מושלם לתנומה קטנה. לפתע הוא שומע קול מעומם שמגיע מאחור, הוא מרים את ראשו עובר לציפה על הבטן מחפש מאיפה מגיע הקול, הוא סורק לכל עבר ומבחין בבחור עב כרס בשנות השישים לחייו שוחה כנגד הזרם, נראה שיעשה כך גם בשארית כוחו, הוא לא מתקדם, רק נשאר במקום ובקרוב מאוד יתחיל לבלוע מים, שניות לאחר מכן יאבד את כוחו לצוף ויבלע עוד מים עד שיאבד הכרה. הבחור רחוק 10 דקות מאיבוד ההכרה. לביא מתבונן בו ואומד את המרחק ביניהם. הוא מגיע למסקנה שהוא כחמישים מטר דרומית, הוא מחשב בשנית ומסיק שאין לו הרבה ברירות. אם ישקיע את כל כוחו בשחייה כנגד הזרם יאחר את מועד ההתעלפות של עב הכרס הזה, שבמוחו קרא לו שמואל, על כן הוא נאלץ לנקוט בתוכנית השנייה. הוא שוחה לעומק, מעשה שנראה מוזר להרבה אנשים, במיוחד לכל הצופים מהחוף שמפחדים להכנס וזו הגדולה של המעשה, כיוון שהוא נשאב לעומק במהירות ובצלילה עמוקה נכנס אל זרם שהוביל אותו היישר אל כיוונו של שמואל, תוך שתי דקות בלבד הוא כבר הגיע אליו, לפת אותו בשתי ידיו וסחב אותו לעומק הים. שמואל כבר היה תשוש ועל סף איבוד ההכרה, אך לביא לימד אותו איך לצוף, הוא תמך בו בכל שריריו והכווין אותם לחוף המתוק והזהוב. כשהגיעו ציפו להם עשרות הצופים המודאגים, ההצגה נגמרה אמר לביא בחיוך והביט בשמואל מסדיר נשימה בשכיבת אפרקדן על הקרקע. אחרי שהתאושש דיבר עם לביא וסיפר לו ששמו כלל לא שמואל אלה שלדון והוא בקושי מדבר עברית, אז הם עברו לאנגלית ובאנגלית אמר שלדון ללביא שהוא חב לו את חייו, אך כיוון שאוהב את החיים הוא מציע לו הצעה חלופית, מיליון דולר, ובמזומן.
לביא סירב בכל תוקף, וחזר לים.

לביא
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (4)

ובכן, עומר:
השורה התחתונה שחותמת את הסיפור, הייתה שווה את הקריאה. פאנץ’ חזק.

הסיפור ארוך. זה לא טוב, ולא רע. זה אומר שצריך להחזיק את הקורא ולעניין אותו בכל שורה מחדש.
כשהוא כתוב ברצף אחד ארוך, זה מפחיד, ולא נעים לעין. נסה לפרק לפסקאות, ולהוסיף שורות רווח ביניהן.

תחילת ציטוט יש למקם בתחילת שורה. הסדר חשוב לקורא כדי לדעת מתי דמות מסוימת מדברת, ומתי דמות אחרת.
מספרים יש לכתוב במילים, לא בספרות.

הסיפור מזגזג בין זמן עבר לזמן הווה. שניהם נכונים, אך לא ביחד. בחר איזה מתאים לך יותר, והתמד בו.

העברית והפיסוק טובים, אך פה ושם אפשר לנסח משפט בצורה יותר נכונה. לא משהו שפוגע בזרימת הקריאה.

בקיצור, אני מחכה לסיפורים נוספים פרי מקלד־עטך.
ועוד משהו: כדאי להגיב על סיפוריהם של שאר הכותבים. כך נוכל לבנות קהילה של כותבים שמסייעים זה לזה להשתפר.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

06/05/2021 17:43

תודה על הערות הבונות, למדתי מהן.
אגיב בקרוב על סיפורים של אחרים, לגמרי אוהב את הפורמט.

09/05/2021 13:50

עומר, שלום.
אהבתי את הסיפור, יש בו קלילות והומור, ומבחינה סגנונית הוא מרגיש המשך של סיפורך הקודם. אני אוהב את ההתאמה בין מה שהרגיש לי כדמותו השטוחה של לביא לאותו הומור קליל. אני חושב שגם הבחירה לשלב הומור לא שיפוטי, היא מעולה. מקום אחד שחשבתי שזה טיפה התפספס היא דווקא השורה הראשונה שרשמת “כבר בגיל 36”. הכבר נשמע קצת סרקסטי. אם למשל הוריו היו אומרים לו שהוא רק בן 36, זה היה משתלב לטעמי ברוח הטקסט. אבל אפילו לי זה נשמע קטנוני.

כתוב טוב, תמשיך להעלות סיפורים.

10/05/2021 05:26

תודה גיד!

10/05/2021 12:33
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך