מר שטרן 2

גיא שמש 14/10/2018 148 צפיות אין תגובות

שמיים בוערים זה מראה שאולי יקרה ביום מן הימים. בינתיים איכשהו השמיים הצליחו להישאר כחולים. אולי לא כחול כמו שהיה פעם מזמן, אני לא יודע, אבל כחולים, לפחות תכלת. השמש עדיין חגה ובעצם הארץ חגה סביבה, לא שזה משנה. עננים ממלאים את השמיים, וגם גשם, ברד ושלג, ורוחות. לעתים רוחות חזקות מדי. מר שטרן הלך בכביש צדדי לעבר הגן הציבורי לחזות בפריחת הפרחים. הוא לא ידע מתי הם פורחים, אם בכלל, אבל החליט שלא יזיק לנסות. אנשים הביטו בו בחצי מבט, הוא נראה כל-כך מיותר ואפור, כמו אדם מחוק שאין לו שאיפות, רק לחיות את החיים הקטנים הבודדים שלו. הוא נראה קצת מת בפנים, והיו כאלה שתהו מה גורם לו עדיין לתקתק. הוא האט את צעדיו לפני הכניסה לגן, והלך יותר אטי כשהוא נכנס לגן הציבורי. הוא בחן כל שביל אספלט, כל ספסל וכל תל אדמה. לבסוף הוא החליט שהגן מוזנח, ואמנם מטפלים בו, אבל בקמצנות. ואז הוא פנה לערוגות הפרחים שהיו במשטחי אדמה עגולים גדולים במרכז הגן, ובחן את הפרחים. הפרחים היו קטנים וסגורים. כמו מוחים על חוסר טיפול הולם. האדמה הייתה יבשה, לא מאוד, אבל כן. אפשר היה אם רצה לחפון חופן אדמה ולתת לו להתפורר לאבק בין אצבעותיו. האדמה, שהקיפה את הגן והשבילים, הייתה מתה לגמרי, וניזונה רק מגשמים. שיחים צמחו פרא, קוצים ודרדרים. היו עצים עקומים נמוכים שכמו זעקו בפלצות בכאב. הוא הביט על ספסל לידו והחליט לא לשבת, במקום זאת הסתובב והתכוון ללכת, ואז ראה ילד קטן ורציני עומד ומביט בו. השעה הייתה שעת שקיעה או קצת אחריה, ולילד היה קורקינט פשוט בצבע צהוב חלוד, עם ידית הגה חשופה שחורה מתכתית על עמוד אדום מתקלף. “אתה בוכה,” אמר הילד. “מה?” הופתע מר שטרן. מר שטרן אחז במקלו בחוסר נוחות, הוא לבש בגדים בסגנון ישן, ונעליו היו מאובקות. “אתה בוכה,” אמר הילד. מר שטרן בחן רגע את הילד, “אני לא בוכה, ילד. איפה אימא שלך, איפה אבא?” “אני יודע לעשות שהפרחים יפרחו,” אמר הילד. מר שטרן הופתע, הוא לא האמין לו, “באמת? איך?” “אני יכול,” אמר הילד בכובד ראש. מר שטרן חייך בבוז, “אז תפריח את הפרחים, נראה אותך,” הילד שתק רגע ואז אמר – “בסדר,” הוא רכב על הקורקינט שלו, ומר שטרן הביט בו. ילדים מטורפים, הוא הרהר לעצמו ברוגז, אבל הילד רכב מהר יותר ומהר יותר והקיף את הגן במהירות הולכת וגדלה. “ילד, ילד, תיזהר, אתה יכול לשבור ת’ראש!” הילד לא ענה לו, הוא חג כמו שד סביב הגן, והילה משונה התפשטה בערוגות הפרחים. היא הייתה תכולה, אבל הלכה וקהתה לאט-לאט עד שהפכה כחולה. זה היה מראה מקסים ומשונה ביותר, מר שטרן הביט בזה אחוז כישוף. ההילה נעה על ערוגות הפרחים כמו ערפל והפרחים החלו להנץ בזה אחר זה, לאט-לאט, בוקעים ופורשים עלי כותרת לערב. מר שטרן היה אחוז פליאה. הוא הביט בילד, “איך עשית את זה?” אבל הילד לא ענה לו, הוא האט יותר ויותר עד שנעצר, הוא והקורקינט, ליד מר שטרן. “אתה שמח עכשיו?” שאל הילד. “איך עשית את זה?” הוא שאל, והסיט מבטו מהילד לפרחים, “זה נראה כמו כישוף…” הוא פנה שוב לילד, אבל הילד כבר לא היה שם. הוא נעלם, הוא והקורקינט, כאילו מעולם לא היה. “ילד?” הוא קרא בבעתה. השקט היה מחריש אוזניים, איש לא נראה סביבו, רק בבתים הלא רחוקים נראו אנשים נעים ליד החלונות ואורות נדלקים.

מר שטרן 2
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך