עולם המים

לטי הייתה עייפה עד כדי דמעות אבל המקדחות לא נתנו לה לישון. היה תשע בבוקר ואברהם נכנס בלי לדפוק, מסתבר שכל קומת הקרקע הוצפה אתמול. 'זה כאילו משהו התפצוץ בתיקרה למטה או-בריצפה שלך' הוא חייך, לטי גם, אבל זה רק היה רפלקס.
בהתחלה חשבה לנסות להישאר במיטה אבל אז הסופה הגיע בדמות רעש ואבק כמו ערפל.
'רגע. העציצים שלי וה.. הספרים' היא לחשה בעיניים טרוטות: הלבן היה כמו אנטי-שלג, חם ועבה, באמצע אוגוסט ונתפס במהירות.
'אל תדאגי! אל תדאגי!' דני הופיע ברישרוש וכמו קוסם הוא פרש שקיות זבל מעל טרריום טרופי ועציץ סחלב מת (שבאשמתה) והמשיך אל כל השאר. היא לא אהבה את זה, אבל העייפות גרמה למציאות להראות חלומית מידי, כמו סיוט.
זה היה יכול להיות מצחיק.
היא ריחפה מהחדר אל המדרגות (לקומה התחתונה) בידיוק כשהם התחילו לקדוח בזעקות באנשי שגרמו לה להצתמרר ולרצות כלכך להיות בכל מקום אחר מלבד המקום הזה ברגע הזה בידיוק.
'פאק. פאק. פא- – ' היא מלמלה עד שרגליה טבלו פתאום בקור 'מה לעזזאל- -'
העולם היה מים.
ברובו לפחות. שלושת המדרגות התחתונות כוסו לגמרי, שולחן הקפה דמה לרפסודה, הפוטוס הזהוב שצף על פני המים לאצה ופינת הישיבה עם הכריות הרקומות ללגונה אליפטית.
לטי השתנקה, גם אם כל הלילה העולם בכה זה היה יותר מידי. היא רצתה לבכות גם.
היא ניסתה למשוך את טייץ הכוכבים שלה מעל הברכיים. קיללה. התייאשה וירדה אל המים. השטיח הפרסי דיגדג את כפות רגלייה ממתחת ומבעד לאדוות שיצרה הוא נראה כאלמוגים כהים, חיים.
לטי מצמצה ובמקום לצבוט את עצמה היא רכנה מעט והעבירה יד במים. בעדינות.
'אברהם! אברהם!' היא צעקה אבל שום תשובה לא באה, צרחות המקדחים התנגשו בקולה ושרטו באוזניה והיא החליטה להתקדם. בזהירות.
קרני שמש מלאות אבק כמו ניצוצות התנפצו מהחלונות אל פני המים והתפוצצו לאלפי כיוונים שונים עם כל פסיעה, מכים אותה ואת המראות והתמונות שעל הקירות בסנוורים. זה היה יפה. יפה מידי. ולרגע היא הבחינה בקצה העין בקשת נצבעת על הקיר.
'וואו' היא לחשה על הסלון והמטבח; זה נראה כמו קסם.
היא השיטה יד ותפסה נעל בית ורודה צפה כמו סירה ובקבוק ריק, שפתיה התקערו והיא שחררה אותם מאחוריה ומצאה את עצמה רצה קדימה המים ניתזים לפניה, מרטיבים אותה לגמרי עד טבורה 'פאק' היא הרימה דף אחד ואז עוד אחד ועוד אחד ועוד- עד שהיא מצאה את עצמה עומדת באמצע המטבח, עם דפים צפים סביבה כמו חבצלות; כמו דפי תרגול במתמטיקה וכימיה הרוסים 'פאק!'
היא שמטה את הדפים שאספה ושוב פעם רצתה להיות, ברגע הזה, רק לא במקום הזה
(עכשיו. עכשיו. עכשיו)
אז היא הלכה להכין קפה.
מתקדמת אל השיש ומחניקה פיהוק. הקומקום היה מת. ולפתוח את דלת המקרר לא היה אפשרי. היא גנחה, טיפסה אל השיש, נידנדה את רגליה וכירסמה חבילת עוגיות שמישהו השאיר שם (דני כניראה). העטיפה היתה לחה. עיניה התערפלו בקצוות ופתאום העייפות היתה נוראית מידי. חזקה מידי. פועמת בראשה. פניה שהשתקפו אליה מדלת המיקרו נראו כמו מסיכה סוריאליסטית עם עיניים ריקות.
הקדיחות הדהדו מרחוק. חנוקות. והיא הייתה נרדמת רק שפתאום השקט סביב נשמע כמו רעש לבן והרעש הלבן כמו גשם.
'גשם?' לטי זינקה מהשיש רק כדי להרטב עד מתחת לאוזניה. פני המים עלו, היא הבחינה ומחשבה נוראית חלפה בראשה כשהחלה להתקדם אל מקור הרעש הלבן, אל חדר השירות שנמצא הישר מתחת לחדרה.
'המטומטמים לא חשבו לנתק את המים' היא לחששה אבל אז קפאה במקומה.
זה היה מפל. שוצף וגועש וחזק ברעש של גשם ומעל מכונות הכביסה.
'מה לעזזא- ' זה לא היה הגיוני 'אברהם! דני!' היא צרחה פעמיים. שום תשובה לא באה. זה לא הפתיעה אותה. היא חשקה את שינייה והחלה ללכת נגד הזרם אל המשטח הלבן שהיה בעצם הארונית שעליה תמיד קיפלו את הכביסה. לטי טיפסה עליו, בגדיה הכבידו עלייה ולרגע זעיר חשבה להתפשט.
ביד אחת מושענת על הקיר לתמיכה, היא נעמדה והביטה אל המפל שהיה עכשיו ממש לשמאלה.
זה היה נראה כאילו הוא נובע מנקודת המפגש של הקיר עם התיקרה, נופל אל המכונות ומהן נופל שוב אל הריצפה.
'זה סיוט' היא החליטה 'זה בטח צינור שבור' אבל היא הייתה מוכרחה לבדוק כי הכל היה מוזר מידי ורטוב והלב שלה רעד וזיכרון הקשת על הקיר והדפים הצפים גרם גם לעינייה להתרטב. היא שלחה ידיים אל גג מכונת הכביסה מתחת למים הנופלים ומשכה את עצמה, ברכיה נחבטו ונשימתה נעצרה אבל בכל זאת היא המשיכה. המפל הכה בחזה וידייה התאדקו על שולי המכונה, היא נשענה קדימה, גופה רועד ממאמץ, רק נגיעה אחת במקום שבו הקיר והתקרה מתנשקים. היא הרימה יד אחת מהמכונה ומתחה אותה לפנים, פותחת אותה כמו כוכב ים. עוד קצת. עוד מילימטר. עוד קצת. אצבעותיה כמו התארכו והיא חייכה ונשענה קדימה.
ואז היא עפה. אחורה.
המים הודפים אותה, ונופלים עלייה ונמצאים בכל מקום. הלמטה והלמעלה נעלמו ונדמה היה לה שהיא מסתחררת במערבולת, דגים דמויי חולצות וקונכיות דמויות ברגים חולפים על פניה. 'היי, הינה הגופיה הכתומה!' היא חשבה על דג ליצן ששחה לפניה, כי היא חיפשה אותה שנים, אבל אז גבה נחבט במשהו וההדף גרם לגופה להדהד ולראייתה לדעוך ולראותייה לצרוח והיא רק רצתה, רק רצתה, היא רק רצתה- – –
'לטי! לטי!' היא פתחה את עיניה, אברהם עמד מעליה, מעורפל בקצוות ומודאג. היא מצמצה. ראשה פעם וגופה סירב להענות לתזוזתיה
'אברה-' היא התחילה אבל קולה נסדק וקרס על עצמו
'מאמי, מאמי' אברהם התיישב לידה קולו עדין ורך כענן 'את בסדר מאמי?'
'מה- – '
'צעקת ובאתי ו- – לא. לא. תשארי לשכב לרגע ניראלי' הוא הניח יד על כתפה וחייך. היא חייכה גם אבל זה היה רק רפלקס. היא הייתה מבולבלת מידי.
'אני… אני חושבת שחלמתי חלום… כן, המ- המים אני, אני נפלתי- – '
'אבל מאמי' אברהם קטע אותה 'את באמת נפלת'
'אני- מה!' היא הביטה בו, ראייתה התערפלה שוב אבל הפעם כשמצמצה נדמה היה שהעולם מתארך ומצר- ואברהם איתו.
'אברהם, אברהם' היא לחשה והושיטה יד זויתית מידי, כהה מידי. היא ניסתה למצמץ שוב.
'לטי, מאמי, את בסדר?' הוא אמר ורק אז היא שמה לב שעיניה דומעות והיא פשוט לא ידע כבר אם זה מציאות או סיוט
(ואם יש בכלל הבדל)