שון וימי ההולדת האבודים-חלק ב’

01/10/2011 867 צפיות 2 תגובות

כל המביט בהשתקפותו במים אלה רואה דברים שאינם קיימים באמת, אך הוא עדיין מאמין בנכונותם”. אמר טוטון.
“בסדר גמור” אמר שון. השלושה התחילו בחיפושם אחרי עצים. לאחר מספר שעות, בה עבדו השלושה במרץ הרפסודה היתה כבר מוכנה לשוט. שון, מרי וטוטון קיפצו על הרפסודה והבחינו כי המים היו רגועים ותכולים.
“בעוד כמה זמן נגיע לצידו השני של הנהר?” שאל שון.
“לפחות שתי יממות. אבל אל תדאגו, מצאתי בדרך מעט פירות טריים ורעננים שישביעו את רעבוננו”, אמר טוטון.
“מצוין, כבר התחלנו להיות רעבים”, אמר שון.
לאחר מספר רגעים, שון הבחין בלהקת דגי אמנון אפרפרים המקפצים סביב הרפסודה במים. שון שימים לא אכל ארוחה דשנה, החל לחשוק בדגים השמנמנים. הוא החל לפשפש בתיקו עד שמצא רשת ישנה ומרופטת. הוא השליך אותה למים והחל לנסות לתפוס את הדגים. חלק מהדגים הצליחו להימלט וחלקם נתפס ברשת.
בעוד שון מעלה את הרשת מלאת הדגים לרפסודה, הבחין כי השתקפותו ניבטת אליו מבעד למים הצלולים. הוא הבחין כי שערו הפך פרא ועיניו טרוטות ועייפות מחוסר שינה ומדאגה. בעודו הוא מביט בעצמו, הופיעה לצד השתקפותו גם השתקפותה של המפלצת דוזינדה ופיה רושף אש מתוך המים.
“שוב את? צעק! חשבתי שחיסלתי אותך בפרק הקודם!” הזדעק שון.
“הזהרו! דוזינדה המפלצת כאן”! זעק שון לטוטון ומרי. לכו לאחור, אני אלחם במפלצת הארורה ואחסל אותה כמו בפעם הקודמת.”.
“שון, ביקשתי ממך לא להביט בהשתקפותך”! אמר טוטון. “זהו רק דמיונך המתעתע בך, אל תאמין למה שאתה רואה”.
“אל תדבר שטויות טוטון, אתה לא מכיר את המפלצת הזאת! היא מאוד מסוכנת”.
דמותה של דוזינדה התחילה לגדול אל מול עיניו המשתאות של שון.
“שון הרע, אני אהרוג אותך לפני שתספיק לגעת בי בכלל!” שמע שון את קולה של המפלצת האיומה.
“לא ידעתי שאת גם מדברת חתיכת מכוערת, אני תיכף קופץ אליך והורג אותך לעד!” צעק לעברה שון.
“אל תעשה זאת! צעקה מרי. זו לא דוזינדה האמיתית, אתה כבר הרגת אותה!”
“זו כן דוזינדה, אני חייב להרוג אותה!” השיב לה שון.
לאחר מספר שניות, שון קפץ אל המים והחל להיסחף בנהר. לתדהמתו, דמותה של דוזינדה נעלמה לפתע וצבע הנהר הפך אט אט אדום. טוטון ומרי נותרו על הרפסודה “תזהר שון, נסה להיאחז בכל אשר תוכל” צעקה מרי אל שון המבוהל.
במהרה, בגדיו של שון התמלאו בדם סמיך שהחל גם לחדור אל פיו. שניות לפני שטבע, הבחין בגזע עץ גדול לפניו. הוא התקרב אליו והצליח לתפוס אותו ולעלות עליו וטוטון ומרי כיוונו את שון אל היבשה באמצעות ידיהם. לאחר מספר דקות שון הצליח להגיע אל פיסת האדמה הקרובה אליו.
“יש לך מזל שלא טבעת. יכולת להיסחף בנהר בקלות” אמר טוטון.
“תודה לכם שהצלתם את חיי” השיב שון. “טוטון, אני מצטער שלא הקשבתי לך”. שון התנשף וניסה להחזיר לעצמו את נשימתו. לפתע, הוריקן ענק הופיע מהשמים, שון חסר הכוחות שילב ידיים עם חבריו טוטון ומרי והשלושה נסחפו אל תוך הפרק הרביעי בספר הכישופים.
*************************

השעה היתה ירח וחצי כאשר שון, מרי וטוטון שלבו ידיים עד אשר נחתו הישר לפרק הרביעי בספר הכישופים אשר בתמונתו הופיעה מערה ענקית.
החבורה צעדה אל עבר כניסת המערה. לפתע, טוטון משך במכנסיו של שון.
“חכה, אמר טוטון, יכול להיות שמדובר במערת הזמן”. אמר טוטון.
“מה זו מערת הזמן?” שאלה מרי.
“במערה הזו שוכן סוד אפל. לפני שנים רבות הגיעה למערה זו נערה צעירה עם אהובה. הם החליטו להימלט מהוריה העשירים שלא הסכימו לאשר חתונתם”, אמר טוטון.
“מדוע לא רצו שהם יתחתנו?” שאלה מרי.
“כי היא היתה מאוד עשירה והיא היה בחור פשוט ועני”, השיב טוטון. “מספרים כי הזוג המאוהב נכנס למערה זו והם צעירים, יפים ורעננים ויצאו קמוטים וחלושים”.
“עלינו לגלות האם אכן מדובר במערת הזמן לפני שנכנס אליה.” אמר שון.
“יש לי רעיון!”, אמר טוטון.

טוטון הביט סביבו ולאחר מספר רגעים התחיל ללכת לעבר פרח סגלגל וקטף אותו. הוא התקרב במהירות למערה, והשליך את הפרח אל פתח המערה.
“אנא הבא לי ענף”, ביקש טוטון משון.
שון מצא ענף עץ ארוך לא הרחק ממנו והראה אותו לטוטון. “זה בסדר?” שאל.
“בסדר גמור, עכשיו קח את הענף והוצא בעזרתו את הפרח בזהירות שכף ידך לא יכנס אל פתח המערה”. אמר טוטון
שון אחז בענף ואט אט משך בעזרתו את הפרח.
שון, מרי וטוטון הביטו בפרח נדהמים: הפרח הסגלגל שהיה נאה ורענן רק לפני דקות מספר, קמל והחל להתפורר.
“ועכשיו כיצד נעבור את המערה הזו?” שאל שון.
“זו אכן מערת הזמן… גרד טוטון בפדחתו. כדי לעבור אותה עלינו להתכסות בבד מיוחד העשוי מפשתן שיגן עלינו”.
“ומאיפה נשיג עכשיו את בד פשתן, כאשר אנחנו באמצע המערה?”, שאלה מרי בדאגה.
את הבד הזה אנחנו יכולים להשיג מגברת סודון בעלת דמעות הזהב. היא אורגת בגדים מיוחדים”, אמר טוטון.
“והיכן היא נמצאת? שאל שון.
“היא נמצאת לא הרחק מכאן, אך עליך לדעת שהגברת סודון הינה עקשנית מאוד ועליך לשכנע אותה בזהירות ובתבונה על מנת שהיא תעזור לך”, אמר טוטון.
“או.קי. בוא נתחיל לזוז”, אמר שון לטוטון ומרי, אבל טוטון המשיך לעמוד במקומו.
“מה לא בסדר?” שאל שון, “האם אתה עייף מהדרך”?
“לא… מלמל טוטון, פשוט אני קצת לא בדיוק יודע את הדרך…”
“שכחת את הדרך לבקתה של גברת סודון?” שאלה מרי בדאגה.
“כן, משהו כזה…” הנהן טוטון בראשו הקטן.
“לא נורא. בוא ננסה להיזכר. האם יש לך מושג לאיזה כיוון צריך ללכת?” שאל שון.
“זה צריך להיות לכיוון הגשרים הקורסים, לשם!” הצביע טוטון.
“בסדר, זו התחלה…” חייך שון לטוטון המובך.
שון, מרי וטוטון החלו לצעוד לכיוון הגשרים.
“הגשרים האלה בכלל לא נראים קורסים, הם נראים די יציבים”, אמר שון לטוטון, בעודם צועדים.
“לא נראים, אה? חייך טוטון בממזריות. “ברגע שתעלה על הגשר הזה הוא יפער בתוכו חור גדול ואתה תיפול הישר למים השחורים”.
טוטון ושון עברו מתחת לגשרים ולפתע הבחינה מרי שבמרחק לא רב מהם מבצבצת קרן אור.
“תראו! אמרה לשון וטוטון. אולי יש שם מישהו שיוכל לומר לנו את הדרך”, אמרה בשמחה.
השלושה המשיכו לצעוד עוד ועוד לכיוון האור עד שאל מול עיניהם נתגלתה בקתה קטנה העשויה מעץ.
“הזהרו, אמר טוטון, אנחנו לא יודעים מי גר שם”.
טוטון נקש שלוש נקישות בדלת והדלת נפתחה מאליה.
“הכנסו!” נשמע קול נשי וצרוד.
שון, מרי וטוטון נכנסו לבית החשוך והחלו להביט סביבם. לפתע הוצף הבית באור נרות. עשרות נרות נראו מכל עבר, השלושה לא יכלו לראות דבר מלבד נרות: לא כיסא, לא שולחן ואף לא קיר. לפתע נדמה היה לשון כאילו הוא נמצא עדיין בקרחת היער ולא בתוך בית מעץ.
לפתע הופיע בחדר אישה צעירה ושערה השחור והשופע גלש מראשה עד לכפות רגליה. היא לבשה אריג בצבע זהוב ושון לא יכול היה לראות דבר מלבד עיניה השחורות הגדולות.
“אני לא מאמין, הגענו לביתה של גברת סודון!” לחש טוטון לשון. “תזכור מה שאמרתי לך”.
“כיצד אוכל לעזור לכם” שאלה גברת סודון.
“גברתי, אנחנו עלינו להכנס למערת הזמן”, אמרה מרי.
“ואתם כמובן זקוקים לאריג הפשתן שלי. ולמה שאתן אותו לכם?” צחקקה.
טוטון הביט בשון וסימן לו שיתחיל לדבר.
“גברתי, אם לא אעבור את מערת הזמן לא אצליח להגיע לצאת מהפרק בחיים”, אמר שון.
“ומדוע שזה יעניין אותי בדיוק?” הגברת סודון החלה לצחוק והד צחוק כיבה מעט מן הנרות והחדר הפך למעט חשוך יותר.
“ככל שתצחיק אותה יותר, כך יותר נרות ידעכו ויכבו וכשיהיה חושך מוחלט הגברת סודון לבסוף תעלם”, לחש הטוטון לשון.
“אני עושה זאת כדי לחגוג את יום הולדתי. כבר מספר שנים שאף אחד לא זוכר לחגוג לי את יום ההולדת וזה לא הוגן”, אמר שון.
צחוקה של גברת סודון המשיך לרעום עד שכיבה נרות נוספים בחדר.
“אני מבקש ממך לעזור לי.” אמר שון
הגברת סודון המשיכה לצחוק את צחוקה המתגלגל ולצחוק ולצחוק, עד שנשאר רק נר אחד דולק בחדר האפל.
שון השתקק והביט סביבו.
“את בטח זוכרת את תאריך יום ההולדת שלך בנך. הרי את חוגגת לו מידי שנה, גם כשהוא לא כאן איתך”, אמר לפתע שון.
באחת צחוקה של הגברת סודון נדם.
“נכון, בני היה אביר אמיץ בממלכה, הוא נלחם במפלצות ויום אחד הוא פשוט לא חזר.
טוטון ושון הביטו אחד בשני בעצב.
גברת סודון נעלמה מן החדר ושבה לאחר מספר דקות ובידיה שלושה אריגי פשתן. היא הושיטה את שני האריגים לשון ולמרי ואריג קטן נוסף לטוטון.
שון וטוטון הודו לגברת סודון ולבשו את האריגים על בגדיהם.
“אני אחגוג לבני את יום ההולדת עד שהוא יחזור אלי! אמרה גברת סודון לשון.
“אני בטוח כי הוא יחזור אליך ואם אראה אותו בפרקים הבאים אעשה הכול כדי שהוא ישוב!” אמר לה שון.
השלושה יצאו מבקתת העץ של גברת סודון, נרגשים שהצליחו במשימתם, אך גם מלאי עצב על גורלה העצוב של גברת סודון ובנה.
“כיצד ידעת על בנה של גברת סודון?” שאל טוטון בתמיהה.
“הנר היחיד שנותר בחדר האיר על תמונתו של ילד קטן אשר הוכתמה בדמעות של זהב, השיב לו שון.

טוטון ושון שבו למערה הגדולה ואריגי הפשתן על גופם. הם החלו לצעוד בתוך המערה ולפתע, קור חד אחז בעצמותיהם.
“עלינו ללכת מהר ולא נקפא למוות”, אמר שון למרי וטוטון.
המערה היתה מלאה בשלדי אדם ובשלדי חיות מסכנות שתעו בדרכם. לפתע, אחד מנטיפי הקרח שכיסה את תקרת המערה זלג על גב שון וקרע את האריג. טוטון הביט באריג הפשתן של שון וראה כי נפער חור באריג.
“בוא נברח מכאן, צרח טוטון, “המערה מנסה להשמיד אותנו”!
שון וטוטון פתחו בריצה מהירה עד שלבסוף הצליחו לצאת מהמערה ללא פגע. לפתע, הופיע הוריקן ענק מהשמים וסחף את החבורה שלובת הידיים אל תמונת שביל ארוך שהופיעה בפרק החמישי בספר הכישופים.

*************************
השעה היתה רבע למקלדת כאשר שון, מרי וטוטון נחתו הישר לפרק החמישי בספר הכישופים אל תחילת שביל ארוך ומפותל.
“דרכנו עוד ארוכה, אמר טוטון לשון ולמרי בעודם מתנשפים.
“זהו שביל הפיתוי שעד היום אף בן אנוש לא הצליח מעולם לעבור אותו.” אמר טוטון.
“טוב שאתה מרגיע אותנו”, אמר שון בחיוך אל טוטון.

הלילה ירד. יללות זאבים רעבים חסרי מנוחה מילאו את חלל האוויר. טוטון, מרי ושון העייפים החליטו לנוח מעט בצד הדרך לפני שיתחילו לצעוד בשביל. הם התיישבו תחת עץ תפוחים גדול.
“מדוע קוראים לו שביל הפיתוי? שאלה מרי.
“באמת מה יכול להיות כל כך מפתה בשביל כזה אפרפר ומפותל?” הוסיף שון.
טוטון חייך את חיוכו הממזרי ואמר “שביל זה קורא את מחשבותיך וינסה לפתות אותך בדברים שאתה הכי רוצה! ולך אבירי היקר, אסור לך לעצור ולהתמהמה בו ולו פעם אחת! אם תעצור בשביל, אתה תגיע שוב לנקודת ההתחלה”.

לאחר שנת לילה טובה, שון, מרי וטוטון החלו לצעוד בשביל העפר הארוך. הדרך היתה ארוכה ומעייפת והשמש הקופחת על ראשם של השניים רק הגבירה את תשישותם. בלי שיכל לשלוט על כך, שון התחיל לחשוב על מסיבת יום ההולדת האחרונה שחגגו לו בגיל שמונה, אז היה כל כך מאושר.

לפתע, הביט שון אל השביל וליבו החל לפעום בחוזקה: אל מול עיניו נתגלו עשרות אופניים חדשים ובוהקים בכל מיני צורות, צבעים וגדלים: מבחר גדול של אופני הרים ואופני כביש, חלק אופניים עם עשרים ואחד הילוכים וחלק עם עשרים וארבעה הילוכים, עם בולמי זעזועים ומעצורי דיסק. שון הביט כמכושף באופניים הנוצצים.
“מה אתה רואה?” שאל טוטון ופניו הפכו מודאגות.
“עשרות אופניים יפים וחדשים בדיוק כמו שרציתי ליום הולדת העשר שלי”, אמר שון כמהופנט עם חיוך גדול על פניו.
“זה לא באמת קיים, עליך להתעלם מהם!” פקד טוטון. “תזכור, שכאן בממלכת ה”עד עצם היום הזה” שום דבר הוא אינו כפי שהוא נראה”.
שון החל להתקרב לאופניים “רק סיבוב אחד, מבטיח, טוטון” רק סיבוב אחד על האופניים וכך נגיע מהר יותר לסוף השביל!”
“בשום פנים ואופן לא! הזדעקה מרי. “שון, שים לב, אין כאן כלום בשביל!”
“נכון, עלי לזכור, זה שביל הפיתוי”, אמר שון לעצמו והמשיך לצעוד, מנסה להתעלם בכל כוחו מהאופניים שנסעו מעצמם אחריו בשביל.
“אתה לא מבין, אמר טוטון, “אתה רק מדמיין את כל זה, זה לא באמת קיים”.
צעדיו של שון, שמדי פעם הגניב מבט לאחור לאופניים, הפכו לאיטיים יותר ויותר, עד שכמעט עצר במקומו.
“אסור לך לעצור!” ניסה לשכנע אותו בכל כוחו טוטון “אחרת נצטרך ללכת את כל הדרך המעייפת הזאת מההתחלה”
“אבל הן כל כך יפות! אמר שון.
“תפסיק לחשוב על האופניים והן יעלמו כלא היו!” אמר טוטון לשון.
שון עצם את עיניו וניסה להסיח את דעתו מחבורת האופניים ולאחר מספר דקות, הן התפוגגו באוויר כמו בועות סבון.
“זהו, הן נעלמו סוף סוף”, אמר שון.
“כל הכבוד, אני גאה בך” אמרה לו מרי.
טוטון, מרי ושון המשיכו לצעוד בשביל, כששון לפתע החל לחוש ברעבונו ההולך וגדל, שכן משעות הבוקר לא נכנסה פת לחם אל פיו.
לפתע, בעוד שון וטוטון צועדים בשביל האפרפר, אל מול עיני שון נגלה מראה שלא ישכח לעולם: שולחן ארוך ומלא בעוגות יום הולדת מרהיבות: עוגות שוקולד, עוגות קצפת בנות שתים-שלוש קומות, עוגות מבצק סוכר מעוטרות מרציפנים, עוגות תפוז מרובעות, עוגות נוגט מצוירות, עוגות כדורגל מפוסלות, עוגות רכבת מלבניות, עוגות לבבות ועוד ועוד עוגות בכל הטעמים והצורות. קצף החל למלא את פיו של שון ההמום, הרעב והמוקסם, כשלפתע הבחין שבראש השולחן הארוך והמתוק עומדת טבחית שמנמנה בעלת פנים ורדרדות וחיוכה גדול כחתול מדושן. לידה עמדה עוגת המוס שוקולד, שנראתה בדיוק כמו זאת שאמא מכינה לו בכל יום הולדת.
“בוא, שב לשולחן, מכל טוב הכנתי לכבודך, שמעתי שמגיע לך מזל טוב!”, אמרה הטבחית המדושנת.
“כמה זמן לא שמעתי את המילים האלה: “מזל טוב”, חשב שון בליבו.
שון הביט על השולחן ופיו נתמלא בעוד ועוד ריר.
“מה אתה רואה עכשיו?” שאל טוטון.
“רק נגיסה אחת מהעוגה, לא יותר”, ביקש שון מטוטון אך טוטון הניד את ראשו לשלילה.
“המשך ללכת חברי הטוב, אם אתה תאכל מהעוגות האלה אתה תורעל ותמות על השביל. עוד קצת סבלנות, בקרוב נגיע לסוף, אז בינתיים תחשוב על משהו אחר.” פקד טוטון.
“על מה אחשוב”? שאל שון.
“תחשוב על אמא שלך ואבא שלך ורובי וכל החברים מבית ספר” אמרה מרי.
ואכן שון התחיל לחשוב על האנשים שהוא כל כך אוהב עד שהוא שכח בכלל מהעוגות בשביל אשר התפוגגו באוויר כלא היו.
החבורה המשיכה לצעוד עד הלילה ירד. רגליו של שון החלו לכאוב והוא חש כי עפעפיו נעצמים מאליהם. לפתע הבחין במיטה גדולה בעלת סדיני משי וכריות נוצות רכות ועליה מבחר של עשרות כרטיסי ברכה. על כרטיס אחד היה כתוב “מזל טוב מאמא” ועל השני “מזל טוב מאבא” ועל השלישי היה כתוב “מזל טוב מרובי” ועוד כרטיסי יום הולדת מכל החברים בכיתה, כרטיסים גדולים וצבעוניים ועליהם ציורים של בלונים ועוגות יום הולדת, סרטים מקושטים ודובונים גדולים וכיתובים כמו: “איחולים מהשמים” ו”אושר ואהבה” ו”יום הולדת מתוק לך” ו”יום הולדת שמח זו רק ההתחלה”, “ברכה לאחד והיחיד” ועוד ועוד איחולים לבביים.
“אני כל כך רוצה לקרוא את הברכות שכתבו בשבילי האנשים שאני אוהב, רק כרטיס אחד” אמר שון לטוטון.
“אין שום ברכות שון, קדימה, תחשוב על משהו אחר, אתה חזק ואמיץ ויכול לעשות זאת”, אמר טוטון.
“עוד כמה זמן נשאר עד שנגיע לסוף?” שאלה מרי.
“כבר עברנו כמחצית מהשביל, עודדו טוטון”, בואו המשיכו ללכת.
שון, מרי וטוטון המשיכו ללכת בשתיקה, שון חשב על דברים אחרים, הכל חוץ מאשר ימי הולדת, ואז כל כרטיסי הברכה התפוגגו כמו בועות סבון.

בעוד השלושה צועדים בשביל הארוך, גופו של שון החל להתגרד והוא התאווה למקלחת שתרענן את גופו ונפשו. לפתע ראה בשביל מפל ענק של מתנות העטופות עטיפות נוצצות! מתנות גדולות וקטנות עם עטיפות ורודות, אדומות וירוקות, מקושטים בסרטים נוצצים. המתנות ירדו לתחתית המפל ונערמו זו על זו.
“כמה זמן לא קיבלתי מתנות ליום הולדתי! איזה כיף” חשב בליבו ושכח מאזהרתו של טוטון. שון החל לצעוד במהירות לעבר המפל וטוטון החל לרדוף אחריו.
“מה עכשיו אתה רואה?” שאל טוטון ביאוש, אך שון לא השיב לו, הוא רק המשיך לרוץ בהתרגשות לכיוון מפל המתנות.
“עצור, בבקשה ממך”, ביקש טוטון ועמד אל מול שון, אך גופו היה קטן מידי בכדי לחסום את גופו ושון חלף על פניו. מרי החלה גם היא לרדוף אחרי שון אבל הוא היה הרבה יותר מהיר ממנה.
“תחשוב על כך שעליך לצאת מהפרק בחיים”, צעק לעברו טוטון, תחשוב על שתוכל לחגוג יום הולדת אמיתית שוב!”
שון שמע את דברי טוטון ונעצר במקומו. טוטון ומרי התקרבו אליו לפתע רוחות רבות החלו לנשב וגשם החל לרדת בשביל.
לפתע, נעלם מפל המתנות. שון הביט קדימה, מאוכזב.
“זהו, עברנו את השביל סוף סוף! אמר טוטון וליבו התמלא בתחושת הקלה.
“אבל נעלמו לי כל המתנות”, אמר שון.
“הן לא היו אמיתיות שון”, אמרה מרי.
לפתע הופיע ההוריקן וסחף את השלושה אל תוך הפרק השישי, אל תמונת חומה גדולה בספר הכישופים.

*************************
השעה היתה רמקול ועשרה כאשר שון, מרי וטוטון שלבו ידיים והגיעו אל מול תמונת חומה גדולה שהיתה בפתח הפרק השישי בספר הכישופים.
“לפני שנמשיך עלינו לישון קצת”, אמר טוטון.
שון, מרי וטוטון החליטו לנוח מכל המאורעות והתיישבו על פיסת דשא שהייתה רטובה מעט מטל הבוקר.
“היכן המשפחה שלך? שאל שון.
“כן. הם נמצאים אי שם ביער בפרק הקודם. האמת היא שאני מאוד מתגעגע לאשתי”, אמר טוטון והביט לשמיים.
“מה שמה של אשתך?” שאל שון.
“אישתי היא טובת לב וקוראים לה פשישו, אבל אני קורא לה פתילי”, אמר טוטון.
“ומדוע אתה קורא לה פתילי?”, שאל שון.
“מכיוון שיש לה פתיל קצר”, צחקק טוטון. “בכל פעם שאני ישן יותר מידי או שאני מביא תותים לא מספיק טריים, היא צועקת עלי… אבל אני לא צועק עליה בחזרה, אני בדרך כלל צוחק וזה רק מעצבן אותה יותר”, אמר טוטון.
שון, מרי וטוטון צחקו יחד עד שנרדמו.
השעה היתה פחד ועשרים בבוקר כשלפתע נשמעו קולות מכיוון החומה.
“זוהי חומת הספק”, אמר טוטון, אנחנו צריכים לעבור לצידה השני על מנת לעבור לפרק הבא בספר. היא תדבר אליך ואסור לך להקשיב לאף מילה שהיא אומרת, וגם לא להאמין לדבריה ולו לשנייה אחת. עליך להמשיך ולטפס על החומה ואם יתמלא ספק בליבך ולו הקטן ביותר, אבניה ידרדרו אותך מטה.
“אני מקווה שאוכל לעשות זאת, כי החומה נראית גבוהה מאוד”, אמר שון לטוטון.
“כאן, בספר הכישופים, אמר טוטון, יש שני סוגים של כוחות: כוחות שינסו למשוך אותך למטה ולהרוס אותך וכוחות שינסו להעלות אותך למעלה ולבנות אותך. כל הסוד הוא, לדעת למי להקשיב”.
שון, מרי וטוטון צעדו לעבר החומה הענקית שהיתה מכוסה בלבנים אפרפרות וישנות. שון קשר את גופו בחבל והחל לטפס אט אט במעלה החומה. אגלי זיעה ניבטו מעל מצחו בשל המאמץ הרב.
לאחר מספר דקות שמע שון קול מדבר אליו.
“בשביל מה אתה עושה זאת בכלל?” שאל הקול.
“מי מדבר”? שאל שון.
“אתה מטפס עלי ושואל אותי מי אני?” ענה הקול בכעס. “אתה יודע, ההורים שלך כבר שכחו אותך מזמן, הם לא רק שכחו את יום הולדתך, הם לא זוכרים שיש להם בן בכלל.” אמרה החומה.
“איני מאמין לך! זעק שון לחומה והמשיך לטפס אל על.
לפתע החומה נמלאה אור גדול והופיעה עליה מסך גדול. על המסך לפתע הופיעו הוריו כאשר הם חוגגים יום הולדת לרובי וקוראים לו “בננו היקר”. דמעות מילאו את עיניו של שון.
“זה איננו אלא תעתוע של הדמיון” זעק שון לחומה.
“אתה כל כך חלש וכל כך עייף, למה לך לטפס עלי? תצא כבר מהספר, תוותר”.
רוחו של שון החלה ליפול מרגע לרגע והיאוש החל לחלחל לליבו.
“הבט בעצמך, הנך חלש, מפוחד ותשוש, בטנך מקרקרת ולעולם לא תצליח לצאת מהפרק בחיים, הרי אף אחד לא הגיע הצליח לפניך, תצא עכשיו ותישאר לפחות בחיים”, אמרה החומה, אך שון המשיך לטפס בנחישות.
“אם תרד ממני, אני אדבר עם המכשפה ואבקש ממנה להסיר מעליך את הקללה”, המשיכה החומה העקשנית.
כעת, על החומה הופיעה תמונת הוריו, יושבים בסלון ביתם ופניהם שמחות.
“איזה כיף ששון כבר לא איתנו” אמרה אמו ואביו הנהן לאות הסכמה.
“אמא, אבא, אני כאן”. זעק שון אך הוריו לא יכלו לשמוע אותו.
דמעות החלו לבצבץ מזווית עיניו של שון. רגליו וידיו החלו להחלש אט אט, עד שכמעט ניתקו מהחומה.
“המשך לטפס ואל תקשיב לחומה השקרנית, צעק לעברו טוטון, “כמעט הגעת”!
שון הביט בפניו של טוטון והמשיך לטפס גבוה גבוה אל על עד אשר הגיע לקצה החומה.
לפתע, ראה שם שולחן גדול ובו אוכל רב: לחם, בשר, עוף, סלטים ומים צוננים. שון הרעב החל אוכל מהאוכל הרב ושם בתיקו לתת גם לחבריו. כשסיים, ירד למטה
מצידה השני של החומה ונתן לחבריו מן האוכל הטוב.
“כל הכבוד! חיבק טוטון את שון. עמדת בזה, אתה אדם מאוד אמיץ!
“אנחנו מאוד גאים בך” הוסיפה מרי.
לפתע, הוריקן גדול הגיח מהשמיים האפורים, מושך את השלושה מעלה מעלה אל תוך הפרק השביעי בספר הכישופים בו הופיעה תמונה עיירה חשוכה במיוחד.

*************************
השעה היתה קילומטר ושלושים כאשר שון, מרי וטוטון שלבו ידיים וצללו הישר אל תוך הפרק השביעי בספר הכישופים.
השלושה שהיו כבר שבעים מהארוחה הגדולה שאכלו בפרק הקודם, המשיכו לצעוד אל תוך העיירה המוזרה שהייתה ריקה מאדם.
“מדוע אין כאן אף אחד באזור?” שאל שון בפליאה.
“כן, לאן כולם נעלמו?” הוסיפה מרי.
“יש כאן הרבה אנשים, ממש כמוך. אמר טוטון.
“מה זאת אומרת כמוני?” שאל שון וסקרנותו גברה מרגע לרגע.
“עיירה זאת מלאה בבני אנוש אשר ניסו גם הם לצאת מתוך ספר הכישופים בחיים אך מתו בפרקים הקודמים והצללים שלהם נשארו כלואים כאן לעולם. לפני כן, עיירה זו הייתה העיר השמחה ביותר בממלכת ה”עד עצם היום הזה”, גרו בה חקלאים, בנאים ותופרות אשר התפרנסו מעמל ידם , אך כיום חגים בה הצללים שהם רוחות חסרות נשמה אשר ניזונים מנשמותיהם של עוברי אורח.
“זה ממש מפחיד”, אמרה מרי.
“לא מזמן , לספר הכישופים הגיעה חבורה של שודדים שניסו למצוא בממלכה כסף וזהב והאבירים הרגו אותם כבר בפרק הראשון.
“כיצד עלינו לצאת מכאן?” שאל שון.
“אנחנו זקוקים למפתח שיפתח לנו את הדלת לפרק הבא”. טוטון הצביע על טחנת קמח ישנה לא הרחוק מהמקום בו עמדו השלושה.
“ועלינו למהר, אם אנו רוצים לצאת מהפרק הזה בשלום! הצללים אינם יכולים לחיות באור יום והם מתעוררים בלילה, לכן עלינו לצאת מכאן לפני החשיכה.
שון, מרי וטוטון החלו לצעוד לכיוון טחנת הקמח, לאחר זמן מה הגיעו לפתח הטחנה ונכנסו פנימה.
“לאן עכשיו?” שאל שון.
“בוא נרד בגרם במדרגות לכיוון המזווה”, אמר טוטון.
במזווה הענק היו מאות שקים גדולים של קמח, שקים אשר היום מונחים בערימות זה על גבי זה.
“המפתח נמצא באחד מהשקים האלו”, אמר טוטון.
“מה!?” נחרדה מרי. “אתה באמת אומר לנו שאנחנו צריכים לבדוק כל אחד מהשקים הללו כדי למצוא מפתח אחד?”
“זה בדיוק מה שהוא אומר מרי”, אמר שון.
במהרה, השלושה החלו להפוך את שקי הקמח וכל בגדיהם ופניהם התמלאו באבק לבן. שק ועוד שק, וכעבור מספר שעות כל המזווה הפך להיות לבן כמו סיד. לפתע, צעקתו של שון הדהדה בחדר.
“אני חושב שמצאתי, הנה המפתח”, צעק שון בשמחה. מרי וטוטון החלו לצעוד
לעבר שון.
“זה בהחלט נראה כמו מה שאנחנו מחפשים, אבל יש לנו דרך לבדוק אם זהו המפתח באמת, אמר טוטון.
“מהי הדרך? שאלה מרי.
“אם המפתח יפתח את דלת המזווה הוא גם יפתח את הדלת לפרק הבא”, פסק טוטון.
השלושה מיהרו לכיוון דלת המזווה וכשהגיעו לפתחה, לפתע הבחין שון בצל חולף מעל לראשו.
טוטון הבחין בצל נוסף ולאחר מכן גם מרי ראתה עוד צל חג מסביב לחדר.
במהרה עשרות צללים החלו לחלוף מעל לראשם.
“אוי לא” צעקה מרי כשהביטה מבעד לחלון. “לא שמנו לב והלילה כבר ירד!”
“ברוכים הבאים לביתנו הקט” אמר צל גדול במיוחד.
“אנחנו שמחים שהגעתם לבקר אותנו” אמרה צלה בעלת גוף מלא.
“כן, אנחנו די רעבים” אמר צל נוסף, ובמהרה כל הצללים החלו להקיף את שון, מרי וטוטון.
“אני וטוטון נלחם בצללים ואת מרי קחי את המפתח ונסי בינתיים לפתוח את הדלת למזווה!”, אמר שון.
הצללים התחילו להרים שקים ולנסות להכניס לתוכם את טוטון ושון, אך שון הדף את השקים בזה אחר זה.
בינתיים, מרי רצה לכיוון הדלת והכניסה את המפתח אל תוך המנעול. אך ממש לפני שהצליחה לסובב אותו, צל גדול הגיע והעיף את המפתח הרחק ממנה.
“לא! זעקה מרי. “שון, טוטון, אני לא יודעת איפה המפתח!”
שון הביט סביבו ובעודו נלחם בצללים ראה את המפתח מבצבץ מתחת אחד לשקים.
“זה שם, מרי, ממש מתחת לשק! צעק אליה שון.
“ממש חכם מצדך!” השיבה לו מרי, “יש כאן רק מאה ומשהו שקים”.
“בואי לכיוון שלי ואראה לך”, אמר שון בעודו הודף שק נוסף אשר אחד הצללים זרק לכיוונו. מרי התקרבה לשון והבחינה במפתח. היא הרימה אותו ואחזה אותו בחוזקה.
“עכשיו אני לא אתן לאף אחד לקחת אותך ממני!” אמרה מרי. היא הגיעה לדלת והכניסה את המפתח למנעול, היא החלה לסובב אותו ואיזה פלא! הדלת נפתחה.
“מצאנו את המפתח לפרק הבא!” צעקה מרי ופתחה את הדלת לרווחה. שון וטוטון רצו לכיוון הדלת והחלו לרדת למטה בסולם במהירות ושון נעל מאחוריו את הדלת על מנת שהצללים לא ירדפו אחריהם.
“רד יותר מהר אמר טוטון לשון. שון החיש את צעדיו עד שהגיעו לאדמה. קרני השמש סימאו לרגע את עיניהם ולפתע נגלתה מולם הדלת לפרק הבא. הם הכניסו את המפתח למנעול ומצאו עצמם במקום ריק מכל אדם וחיה – במדבר אינסופי.
*************************
השעה היתה קטשופ וחצי כאשר אגלי חום התחילו לבצבץ על פניהם של שון, מרי וטוטון בעודם עומדים תחת השמש הקופחת של המדבר הזהוב ורחב הידיים.
“איך נצליח לחצות כזה מדבר ענק?” שאלה מרי.
“זה לא סתם מדבר, זהו מדבר המצורעים”, אמר טוטון. “אלו הם היצורים החולים והזקנים שלא מצליחים לשרוד בממלכת ה”עד עצם היום הזה”. בסוף כל פרק הם מושלכים לכאן במריצות גדולות. הם נזרקים עם מעט אוכל ומים לתוך גומחות קטנות בחול המשמשות להם כבתים, וכך הם שוהים שם בבדידות ובחוסר כול עד ליום מותם.
“מי הוא המלך של הממלכה הזו? איך הוא מרשה זאת?” שן הביט בטוטון בדאגה. “אני לא מאמין שככה מתייחסים לאנשים חולים וזקנים בממלכה שלכם”.
“זה מה שהחליט המלך זרמון, המלך המרושע של הממלכה, הוא חברה הטוב של המכשפה שהכניסה אותך לפה, אגב”, אמר טוטון.
“עלינו לעבור את מדבר זה על מנת להגיע לצאת מהפרק בחיים”, אמר שון.
“וזה לא יהיה קל בכלל. בבקרים מאוד חם כאן ובערבים מאוד קר”. אמר טוטון
“אבל אין לנו כמעט אוכל ומים” אמרה מרי בדאגה.
“אל תדאגי”, אמר לה שון. “אני לקחתי שישה בקבוקי מים מחומת הספק וגם מעט פירות וירקות, לחם וריבת תפוזים. נוכל לשרוד כאן לפחות עוד יומיים-שלושה עם הציוד הזה”.
וכך, לאחר שעות רבות של צעידה במדבר, תחת השמח הקופחת, הבחין שון באחת מהגומחות שסיפר עליהן הטוטון. סקרנותו גברה עליו והוא הציץ אל הגומחה. יד מלאה בשלפוחיות החלה למשוך בחולצתו. שון נאבק ביד עד שהצליח להשליך אותה מעליו. היד השתלשלה חזרה אל הבור ובמקומה צצו פניו של אדם זקן, רזה וחיוור, אשר פניו הצרות היו מלאות חורים מוגלתיים.
“אנא עזור לי איש יקר” אמר הזקן מוכה הגורל לשון.
“כיצד אני יכול לעזור לך?” שאל שון ברחמים.
“ימי בעולם זה ספורים, אנא, ספר לי מה יש מחוץ למדבר זה, כי זכרוני כבר מתעתע בי”., אמר הזקן.
שון סיפר לזקן החולה כי מחוץ למדבר יש חשיכה נוראית עם מפלצות ושדים מפחידים.
“אם כן, טוב עלי מותי”. אמר הזקן ופניו נפלו על האדמה החומה הלוהטת.
שון המשיך לצעוד והציץ לגומחה נוספת. לפתע שמע קול בכי קטוע.
הוא הביט אל תוך הגומחה וגילה בה ילדה קטנה ומפוחדת.
“אל תהרוג אותי בבקשה ממך”, אמרה הילדה.
“לא באתי לכאן להרוג אותך. היכן ההורים שלך?” שאל שון.
“הורי היו מאוד חולים ומתו כאן לפני מספר ימים, ועכשיו נשארתי כאן לבד”, אמרה הילדה.
“מה שמך?” שאל שון.
“אליזבטה” ענתה בהיסוס.
“אם כן אליזבטה, בואי איתי”. שון הושיט ידו לילדה המבוהלת.
“לאן אבוא איתך?” שאלה הילדה.
שון פתח את תיקו והושיט לאליזבטה את התפוח היפה ביותר שלקח עימו מחומת הספק.
אליזבטה נגסה בו וחיוך עלה על פניה.
“מעכשיו את נשארת איתי, אני אשמור עליך”, אמר שון והושיט את ידו לאליזבטה, עוזר לה לצאת החוצה מהגומחה המזוהמת.
טוטון ראה את שון והילדה ופניו נפלו מדאגה.
“איני חושב שזה רעיון כל כך טוב לקחת ילדה כה קטנה למסע זה” אמר טוטון לשון.
“אנחנו המשפחה היחידה שלה”, אמר שון ומרי הנהנה לאות הסכמה.
לפתע, הוריקן גדול החל להופיע בשמי המדבר.
“כל כך מהר? התפלא טוטון. כנראה, שביצעת את משימתך לפרק זה” אמר.
ההוריקן הגדול משך את החבורה מעלה לשמים: שון, טוטון, מרי ואליזבטה, שהיו כעת ארבעה, אל עבר הפרק הבא בספר הכישופים.
אליזבטה הקטנה נבהלה, “מה זה? לאן אתם לוקחים אותי”?!
“אנחנו לוקחים אותך למקום הרבה יותר טוב, תסמכי עלינו”, אמר לה שון.
“אני סומכת עליך”, ענתה לו אליזבטה ואחזה את ידיו בחוזקה.

*************************
השעה היתה עטלף ועשרים כאשר שון, טוטון, מרי והילדה אליזבטה שילבו ידיים וקפצו לפרק התשיעי בספר הכישופים הישר אל שפת ים שחור גדול. מסביב לים היו פגרי חיות רבות: לויתן ענק ודגים מכל הסוגים והמינים.
“זה הים השחור, שלמעשה פעם היה כחול ויפיפיה” אמר טוטון בצער. הוא קיבל את צבעו לאחר שהפיראטים החיים בקרבת הים זיהמו אותו וזרקו אליו לכלוך רב וכך הפכו אותו לים מלוכלך שלא שורד בו אף יצור חי אחד, כל חיות הים מתו לבסוף לאחר שלא יכלו לחיות בזוהמה אשר חנקה אותם”.
“כמה נורא! אמרה אליזבטה.
“כן, אני כל כך אוהבת להסתכל על הים התכול והרגוע במשך שעות ולחשוב על כל הדברים השמחים והעצובים שקורים לי” אמרה מרי.
לפתע, שון הבחין בספינה גדולה לא רחוק מהיבשה. על הספינה עמלו מספר אנשים מיוזעים ומזוקנים.
“אלו הם הפיראטים המרושעים, עלינו להיזהר מהם, כי כל אשר נפשם חפצה בו הינו זהב וכסף רב.” אמר טוטון.
“אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הם יכולים להעביר אותנו לצד השני של הים.” אמר שון. “אני מניח, שרק משם נוכל להגיע לפרק הבא בספר הכישופים”.
טוטון הנהן בראשו לחיוב.
“אם כן, אנחנו זקוקים להם, עלינו לנסות להכיר אותם ולהתחבב עליהם”, אמר שון. והחבורה החלה לשחות אל כיוון הספינה. אחד הפיראטים שקלט אותם מייד כיוון אליהם את נשקו ולאחריו כל שאר הפיראטים כיוונו אליהם את נשקם כאות אזהרה.
“מה לכם לחפש כאן? שאל פיראט מזוקן בעל חולצה אדומה קרועה, על ראשו כובע שחור ועל אוזניו תלוים עגילי כסף רבים.
“זהו הפיראט אלבו, מפקד הפיראטים” אמר טוטון.
“פנינו לשלום!”, צעק לו שון ומרי הוציאה מטפחת לבנה מכיסה ונפנפה בה לחבורת הפיראטים.
הפיראטים הורידו את נשקם מטה ואפשרו לחבורה המוזרה להתקרב אליהם.
“לאן מועדות פניכם? שאל טוטון את מפקד הפיראטים.
“אנחנו רק רוצים לחצות את הים השחור”, אמר שון.
“ומה בתרמילך? שאל אלבו את שון.
“נשאר לנו מעט אוכל ומים”, ענה שון.
חבורת הפיראטים חייכה אחד לשני, כולה מדושנת עונג ומרוצה מהשלל שמצאו.
“אם הנכם רוצים לעלות לספינתנו תנו לנו לאכול את מאכלכם!”. דרש אלבו.
“נשמח לתת לכם ממה שיש לנו, רק אם תשאירו לנו מעט אוכל בשבילינו למסע הארוך שלפנינו ובמיוחד, תפוח אחד לאליזבטה, היא בסך הכול ילדה בת שש” השיב שון.
אלבו הביט בחבורת הפיראטים והכריז:
“בסדר, עלו, עלו במהרה כי עלינו למצוא אוצר גדול”, אמר אלבו.
שון, טוטון, מרי ואליזבטה עלו לספינת העץ הישנה. על הספינה היו תיבות רבות ומלאות בתכשיטים יקרים, כלי כסף בוהקים ואונקיות זהב רבות.
“יש לכם כל כך הרבה זהב ואתם הולכים לחפש עוד אוצר?” שאל שון בפליאה.
“זה כלום. בסך הכול כמה מטבעות זהב. אנחנו רוצים יותר! הרבה יותר!” אמר אלבו. אנחנו שמענו כי האוצר הגדול באמת מחכה לנו בצידו השני של הים.”
“מהו אוצר זה?” שאלה אליזבטה.
“שמענו כי זה האוצר שיהפוך אותנו למאושרים באדם, אמר אלבו וחבורת הפיראטים הנהנו בראשה לאות הסכמה. “איננו יודעים כיצד הוא נראה ומה הוא מכיל, אך שמענו שהוא נמצא במקום מיוחד, במקום שהוא מחוץ לממלכת ה”עד עצם היום הזה”.”
“אוי ואבוי! אסור לחבורה לצאת מספר הכישופים ולהגיע לכדור הארץ!” חשב שון בליבו ושלח מבט מודאג לטוטון. הוא הבחין כי גם טוטון חשב על אותו הדבר בדיוק.
“מדוע השתתקם לפתע? שאל אלבו, האם אתם יודעים משהו שאני לא?” אמר בחשדנות.
שון וטוטון הנידו ראשם לשלילה.
“אל תנסו אפילו לתכנן לגנוב את האוצר שלנו, אם תעזו לגעת ולו במטבע אחד שלנו, נחסל אתכם מייד!”, איים אלבו ופנה עם מגפיו הגדולים לחרטום הספינה.

הלילה ירד. גשם רב החל לרדת ורוחות עזות איימו להטביע את הספינה הישנה והמקרטעת. אלבו והפיראטים היו נרגשים ומבוהלים עד מאוד. הם עלו לחרטום הספינה והחלו מהדקים את המפרשים בחוזקה. שון, טוטון, מרי ואליזבטה היו ספונים בתחתית הספינה כאשר לפתע אליזבטה נתקפה בחילה נוראית.
“עוד מעט הסערה תשכך”, הרגיעה אותה מרי.

לפתע אלבו נכנס לחדר ואמר:
“בוא, אשיר לנסיכה הקטנה שיר.” הוא התיישב לצידה של אליזבטה והחל לשיר לה שיר ערש עד שנרדמה. שון, מרי וטוטון נדהמו מרגישותו של הפיראט המזדקן.
************
הבוקר עלה, הרוחות רגעו ושמש החלה לחמם את הספינה. אלבו והפיראטים נרדמו תשושים במעלה הספינה ובגדיהם ספוגים במים.
“הנה יבשה! זעק שון באושר והעיר את כל יושבי הספינה.
אלבו פקח את עיניו וחיוך נסוך על פניו עתירי הזיפים.
“האוצר שלנו קרוב מתמיד”, אמר אלבו.
שון, טוטון, מרי ואליזבטה הודו לפיראט אלבו ולחבריו וירדו מהספינה. לאחר מספר דקות של צעידה הרגישו כי כפור גדול עוטף את גופם. עד מהרה הגיע ההוריקן והחל לשאוב אותם אל עבר הפרק הבא בספר הכישופים. אלבו ניסה גם כן להתקרב להוריקן אך לא הצליח להשאב פנימה ורק הביט בחבורה המוזר ה נעלמת לתוכו.
*************************
השעה היתה תיבה ורבע כאשר שון, מרי, אליזבטה וטוטון שלבו ידיים והגיעו לפרק העשירי בספר הכישופים הישר אל תוך תמונה של יער אפל וחשוך.
“עוד שלושה פרקים בלבד ואני סוף סוף אוכל לחגוג את יום הולדתי” חשב שון בליבו. שון, שהיה נרגש אך גם קצת תשוש מכל הרפתקאותיו, חש געגועים רבים למשפחתו וחבריו.
“איך זה שאנחנו לא עייפים? שאלה מרי. “הרי אנחנו כבר לא ישנו יומיים שלמים!”.
“בפרק הכישופים כל שעה היא שניה בעולם האמיתי, זה רק נדמה לנו שזמן רב עובר כאשר למעשה בעולם האמיתי הוא חולף מהר מאוד.
טוטון החל להביט סביבו כמו בלש מיומן.
“מדוע אתה שותק? שאלה מרי בדאגה.
“אנא תדברו בשקט, אמר טוטון ושפשף את עיניו שעדיין העייפות ניכרה בהן. “הקשיבו” אמר לפתע.
שון, מרי ואליזבטה כרו אוזניהם אך לא הצליחו לשמוע ולו קול בודד אחד.
“אנו נמצאים בדרך הלוחשים, אמר טוטון. הלוחשים הם רואים ובלתי נראים והדרך היחידה לדעת אם הם נמצאים סביבנו היא להקשיב ללחישות שלהם.
“מה הם לוחשים? שאלה אליזבטה.
“הם יודעים את כל הקסמים והלחשים של ספר הכישופים”, אמר טוטון, “הם יכולים לעזור לנו אך גם להמית אותנו”.
“אני עדיין לא שומע דבר, אמר שון. בוא נתקדם בדרכנו ונתמודד איתם כשתגיע השעה” הוסיף.
האוויר היה חם ולח. החבורה המשיכה לצעוד וכשרעבונם החל להציק להם
התיישבו על סלע לוהט ונגסו מעט מן הפירות שנותרו בתיקו של שון. לפתע טוטון החל לחוש ברע. פניו הזיעו וגופו רעד. שון ואליזבטה השכיבו אותו על הסלע והשקו אותו במים, אך מצבו של טוטון החמיר מרגע לרגע. חום גופו עלה במהירות ועל פניו וגופו הופיעו עוד ועוד נקודות סגולות גדולות.
“כשהייתי במדבר המצורעים ראיתי עוד איש אחד עם המחלה הזו”, אמרה אליזבטה”
בעודם מטפלים בטוטון, מרי שמעה לפתע לחש אשר חג סביבה.
“הקשיבו”! הוא ממש כאן! אמרה מרי.
אליזבטה ושון הביטו סביבם אך לא ראו נפש חיה. לפתע גם הם התחילו לשמוע קול לוחש אליהם. לעתים הקול נשמע קרוב כאילו עומד לבלוע אותם ולעתים רחוק כאילו הוא עומד להעלם.
אליזבטה אשר חשה כי המילים הנחלשות נצרבות בעורה וחודרות לגופה.
“חברינו בצרה ואנחנו זקוקים לעזרתכם”, אמר שון בקול רם.
הלוחשים הבלתי נראים החל למלמל קטעי מילים לא ברורות.
אליזבטה ושון נרעדו למשמע הרחשים המוזרים סביבם. הנקודות הסגולות החלו אט אט להעלם מגופו של טוטון והצבע שב לפניו החיוורות והעייפות.
“איזה יופי! הלוחשים הם יצורים טובים אחרי הכול!” שמחה מרי.
אליזבטה, מרי ושון חיבקו את טוטון והתכוננו להמשיך במסעם, אך לא יכלו להתקדם אפילו צעד אחד: מחסום בלתי נראה חסם את דרכם. הם ניסו בכל כוחה לדחוף את המחסום מכל צידיו, אך לשווא.
“אי אפשר לצאת מכאן! קרא שון ביאוש.
“כנראה שהחבר’ה האלה לא ממש טובים כמו שחשבת” אמר טוטון.
השעות נקפו וסבלנותם של החבורה אשר היתה ממוסמרת למקומה החלה לפקוע.
“עלינו לחשוב איך לצאת מכאן”, אמר שון, “אולי אם אצליח לטפס מעלה”.
שון החל לטפס במעלה המחסום הבלתי נראה אך החליק לאחר כמה צעדים.
לחשים זדוניים החלו למלא את חלל האוויר.
“הגיע שעתכם למות!”, אמר הלחש המרושע. לפתע הופיעו אורות בצבעים שונים וברקים ענקיים החלו למלא את השמיים השחורים והלחשים התגברו מרגע לרגע.
“אני יודע! אמר שון. “יש רק דרך אחת לעצור את הלוחשים”, אמר בהתרגשות.
“כשהייתי בגן, היה ילד מרושע שכל הזמן העליב אותי. זה מאוד הפריע לי עד שמצאתי “טריק” להתגבר על זה: בכל פעם שהתחיל לומר לי מילים לא יפות, החזקתי חזק את כפות ידי על אוזני וזמזמתי את השיר האהוב עלי. עכשיו, עלינו לעשות כך שקולנו יגבר על קול לחשיהם. אם לא נשמע אותם, הכשפים שלהם לא יוכלו לפגוע בנו”, אמר שון.
“מה היה השיר?” שאלה אליזבטה, אני הכי אוהבת לשיר”.
שון החל לשיר:
“כשהבוקר גשום וקר, עליך לזכור שאתה מאושר!
כשהלילה מפחיד ושחור, תזכור שאתה גיבור!
וכשאתה עייף ועצוב, תחייך קורטוב,
והכי חשוב, כן הכי חשוב:
שתמיד תדע שמחר השמש שוב בך תיגע!
והכי חשוב, כן הכי חשוב: שתמיד תדע שמחר השמש בך תיגע!

החבורה החלה לכסות את אוזניה בידיה ולזמזם עם שון. בתחילה הלחשים התגברו כמבקשים להלחם בשירת החבורה, אך אט אט קול הלוחשים נעלם ואף ההד הנורא שליווה אותם כבר לא נשמע עוד עד שלפתע המחסום נפרץ וסופת ההוריקן שאבה אותם אל תוך הפרק הבא בספר הכישופים.
*************************
השעה הייתה צמד חמד ושלוש דקות כאשר שון, מרי, אליזבטה וטוטון שלבו ידיים וקפצו לפרק האחד עשר בספר הכישופים הישר אל תוך תמונת שדה ירקרק ומוריק.
החבורה המשיכה לצעוד דרך היער הירוק ומסביבה החלו להופיע מפלי מים גדולים ופרחים בשלל גוונים וצבעים: כלניות, אירוסים וטוליפים סגלגלים נראו מכל עבר. ממפלי המים שתו בשקיקה כבשים צמריים ולבנים.
“איזה כבשים חמודות”, אמרה אליזבטה.
“תיזהרי אליזבטה החמודה”, אמר טוטון, בפרק זה של הספר חי זאב נורא.
“אך איני רואה כאן שום זאב”, אמרה אליזבטה.
“ישנן כבשים שהן רק נראות תמימות אך בעצם מדובר בזאב טורף” ענה טוטון.
“מדוע שזאב חזק ירצה להתחפש לכבשה חלשה?” תמה שון.
“כולם מפחדים מזאבים ואוהבים כבשים. הרבה יותר קל לזאב לבצע את זממו כשהוא נראה תמים וטוב”, אמר טוטון.
“אז איך אפשר לדעת מיהי כבשה אמיתית ומיהי כבשה מתחזה”? שאלה מרי המסוקרנת.
“הזאב אינו יכול להתחפש לאורך זמן”, ענה טוטון.
“אך בכל זאת איך נדע מי הוא הזאב מבלי לפגוע בכבשים האחרים?” שאלה אליזבטה.
“פשוט מאוד נטמין לזאב מלכודת”. אמר שון.
הכבשים סיימו ללגום מן המים והסבו מבטם אל החבורה. אט אט הן החלו להתקרב אליהם ולהקיף אותם במעגל.
“הרוג אותם, הרוג את כולם!” צעק טוטון המפוחד, אי אפשר לקחת סיכון כל כך גדול, עלינו להרוג את הזאב לפני שהוא יהרוג אותנו”.
אך שון נותר רגוע. הוא הוציא מתיקו המרופט תפוח רענן אחד וחתיכת בשר אחת והניח אותם באמצע המעגל. כל הכבשים פנו לתפוח ורק אחד מהם פנה לבשר. שון שלף מנדנו את חרבו וקילף מעל הכבש המתחזה את צמרו. גופו של זה החל לגדול ולהשתנות ובמהרה הפך לזאב אשר מתוך פיו נשלפו שינים חדות כסכין. שון נאבק בזאב עד שהרג את הזאב שנותר על האדמה ללא רוח חיים. הכבשים האמיתיות חזרו לשתות ממי המפל ואליזבטה הצטרפה אליהן. היא האכילה אותן בעשב וליטפה את צמרם הלבן.
“זאב אמיתי אינו מפספס הזדמנות לקבל את ליטרת דם שלו”, אמר שון וחיוך של גאווה ניסך על פניו. לפתע, ההוריקן שהופיע מתוך השמים הכחולים משך את החבורה הלאה אל הפרק השנים עשר בספר הכישופים.

*************************
השעה היתה רבע לקדימה כאשר שון, מרי, אליזבטה וטוטון שלבו ידיים וקפצו לפרק השנים עשר בספר הכישופים הישר אל תמונת נטיפי קרח ענקיים.
לא עבר זמן רב ועל ריסיה של אליזבטה החלו לבצבץ נקודות קרח ושפתיה החלו להכחיל. שון הוריד מעליו את השכמיה וכיסה את גופה הרועד.
“כפי ששמתם לב, אנו נמצאים בעיירת הכפור”, אמר טוטון וידיו הזעירות החלו לרעוד מקור. הוא הוציא זוג כפפות קטנות מתוך כיסו וכיסה את ידיו.
“מי חי כאן בקור הזה?” שאלה מרי.
“בממלכת הכפור חיים ענקי הקרח בעלי עיני הזכוכית”, השיב טוטון.
שון הביט סביבו וראה כי כל הענקים חופרים במרץ באדמה המושלגת.
“מדוע הם חופרים כל כך הרבה”? שאלה אליזבטה שהחלה להתחמם בעזרת שכמייתו העבה של שון.
“הם מחפשים את ליבם”, אמר טוטון בעצב. לפני שנים רבות עיירת הכפור היתה מלאה ביצורי זהב טובי לב ושמחים. המלך זרמון קינא בשמחתם והורה לעקור את ליבם והם הפכו לענקי קרח עצובים. מאז ועד עכשיו הלבבות הפועמים הללו מוחבאים בתוך בור עמוק ועלינו לחפור ולהוציא לפחות לב אחד פועם, רק כך נוכל לעבור את ממלכה זו בשלום ולא – נקפא למוות”.
החבורה המשיכה בדרכה על מפלסי השלג האינסופיים ובצידי הדרך מאות ענקי קרח רבים חפרו בדממה. שקט מסמר שיער התנשא באוויר. השמים היו אפורים והצבע היחיד הנראה לעין על אדמת העיירה היה לבן. אף אחד מענקי הקרח לא הביט בשני, אף אחד לא חייך או צחק ואף אחד לא ברך לשלום את חברו.
לפתע ענק קרח גדול התייצב אל מול שון הנפעם. הוא הביט בהם בסקרנות והושיט את ידו לגעת בשון.
“אל תיתן לו לגעת בך! צעק טוטון, אם הוא יגע בך אתה תהפוך להיות איש קרח כמוהו.
שון לקח כמה צעדים לאחור והם החלו לברוח. לאחר שמצאו עץ קפוא עטוף בנטיפי קרח, התחבאו מאחוריו. פתאום שמעו רעשים מוזרים מאחורי עץ שעמד לא הרחק מהם. טוטון ושון הציצו מהעץ וראו ענק קרח יושב על האדמה הקפואה ובוכה בכי מר.
“חשבתי שאמרת שאין להם רגשות”, אמרה אליזבטה לטוטון. טוטון המופתע שתק והביט על הענק בפליאה.
אליזבטה ניגשה אל הענק בצעדים קטנים, ללא פחד, רק עם סקרנות גדולה.
“שלום לך ענק נחמד”, אמרה בקולה המתוק והעדין. “אני אליזבטה ומה שמך?”
ענק הקרח הביט בה ולא אמר מילה. אליזבטה הבחינה שהוא אוחז בידו בתמונה ישנה ומרופטת.
“הראה לי את התמונה בבקשה”, ביקשה אליזבטה.
לאחר מספר שניות של היסוס, הושיט הענק את התמונה לאליזבטה. אליזבטה לקחה מידו את התמונה שבה היתה משפחה מוזהבת היושבת תחת עץ ירוק ורענן: ילד וילדה זהובים מכף רגל ועד ראש, לבושים בבגדים זהובים נוצצים. לצידם עמדו גבר ואישה מוזהבים אשר חייכו חיוכים רחבים. ענק הקרח הצביע על תמונת האיש המוזהב.
“זה אתה, נכון?” קראה אליזבטה בהתרגשות.
ענק הקרח הניד את ראשו לחיוב. הוא החל לחטט בחזהו ופתח חלק מגופו העליון. אליזבטה נרתעה מהמראה הנורא, עד שלפתע נגלה מולה מחזה מרהיב: בתוך גופו הקפוא שלה ענק פעם חצי לב.
“הרשעים האלה הצליחו לקחת רק חצי מליבך!” , אמרה אליזבטה, “ולכן נשארו בך רק מעט רגשות”.
לפתע, מעינו הימנית של ענק הקרח בצבצו דמעות שהחלו ליפול על פניו בעוד עינו השמאלית נשארה יבשה. הדמעות החמימות שזלגו מעינו הימנית חצבו מעין שביל בפני הקרח שלו. אליזבטה ליטפה את ידו הקרה.

בינתיים, שון, מרי וטוטון חיפשו במרץ את הבור על מנת להגיע ללבבות של ענקי הקרח.
“כיצד נמצא את הלבבות הפועמים במקום הקפוא והגדול הזה?” שאל שון בדאגה.
“במקום שבו יש לבבות פועמים יש חיים”, השיב טוטון. “עלינו לחפש את המקום בעיירה הקפואה בו נותרה חלקת חיים”.
החבורה המשיכה לצעוד בדרכים המושלגות כשלפתע עיניה של מרי צדו פרח אדמדם ק

שון וימי ההולדת האבודים-חלק ב’
דרג את הסיפור

תגובות (2)

ערב טוב לרחלי החביבה
לדעתי היית צריכה לפצל פרק זה אפילו ל- פרקים
אך קראתיו מתחילתו ועד סופו אהבתי מאד מאד
תמשיכי בבקשה
בקי♥♥♥♥

01/10/2011 12:11

היי רחלי
סליחה כי נשמט מספר הפרקים שלדעתי היית צריכה לפצל פרקזה והתכוונתי ל- 3 פרקים אך מעבר לזה מדהים = תמשיכי תודה בקי ♥♥♥♥

01/10/2011 12:13
69 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך