שון וימי ההולדת האבודים-חלק א’

30/09/2011 1031 צפיות תגובה אחת

השעה הייתה רבע לאייפוד בשכונת פריסבי השקטה, כאשר משאית הובלות ענקית עצרה בחריקת בלמים אל מול הבית הכי אפרורי ומיושן בשכונה. שון, שהיה עסוק באותה השעה בחדרו עם חברו הטוב רובי במשחק המחשב “הנמלט חוזר שנית”, הרים את ראשו והציץ אל מבעד החלון המשקיף אל מול הבית השומם והמוזנח אשר עמד לא הרחק מביתו.
“אני לא מאמין”! קרא שון, “זה לא יכול להיות! סוף סוף מישהו מעז לגור בבית הישן והמפחיד הזה”. מרוב התרגשות, חטיף השוקולד שקיבל במסיבת יום ההולדת של רובי בבית הספר כמעט ונתקע בגרונו.
“וואו, מענין מי האנשים האלה”, הוסיף רובי בפליאה. “הרי אף אחד לא רצה לגור שם ובמשך שנים הבית הזה היה נטוש”.
שון ורובי המשיכו לבהות בשני הסבלים שהחלו לרדת מהמשאית ולשאת דברים לכיוון הבית: טלויזיה ישנה, כורסא צבעונית קרועה, מיטה חומה חסרת חיים ושני שולחנות דהוים מעץ.
“האנשים האלה נראים ממש עניים”, אמר רובי.
לפתע, הבחין שון באישה זקנה אשר יושבת בקדמת המשאית. הוא הביט לעברה והיא, אשר הרגישה במבטו,סובבה ראשה לעברו. שון יכל להישבע כי הרגיש את מבטה חודר אל עיניו וסורק את גופו, נכנס ישר לנשמתו, אבל הוא לא רצה לומר דבר על כך לרובי כדי שחברו הטוב ביותר בעולם חס וחלילה לא יחשוב עליו שהוא איזה פחדן שחושש מאישה זקנה. לפתע, מספר דפים שהיו על הספריה של שון התחילו להתעופף בחדר מאחורי שון ורובי, אבל הם אפילו לא שמו לב לכך.
“תראה אותה! בטח הסבתא” אמר שון.
שניהם בחנו את האישה הזקנה שהיו לה פנים צרות וקמוטות מאוד, שיער אפרורי ואסוף ברישול. היא לבשה שמלה שחורה ארוכה וכמעט נראתה כמו אישה זקנה רגילה לגמרי אלמלא המבט המפחיד הזה שניבט מתוך עיניה הקטנות.
הסבלים החסונים המשיכו להכניס לבית הגדול גם מקרר חבוט, כמה כסאות מטבח מתקלפים ושלוש קופסאות קרטון סגורות. כמה דקות מאוחר יותר, פתח אחד הסבלים את דלת המשאית והוריד את האישה הזקנה בזהירות למטה. הזקנה אפילו לא הודתה לו והמשיכה ללכת הישר לביתה, שעונה על מקלה החום והמוארך, עליו היו חרוטות צורות של נחשים ארוכים.
“מה, זהו? רק הזקנה הזאת גרה כאן לבדה?” שאל שון בפליאה.
“איזה מוזר! מה היא צריכה כזה בית גדול רק לעצמה?” הוסיף רובי.
“אולי בשביל הנכדים שלה שיבואו לבקר אותה בסופי שבוע.” השיב לו שון.
“יכול להיות”. אמר רובי.
“תגיד, בכל זאת, לא שמת לב שיש בה משהו…” התחיל שון לומר בהיסוס.
“מפחיד?!” אמרו שניהם באותה נשימה.
“חשבתי שרק אני חושב ככה” אמר שון.
“גם אני מרגיש את זה, אולי היא בכלל מכשפה!” אמר רובי.
“מכשפה?! אני חושב שאכלת יותר מידי ממתקים היום במסיבת יום ההולדת שלך בבית הספר היום או שאתה קורא יותר מידי אגדות או רואה יותר מידי סרטים על אגדות!”, אמר שון. “רובי, בעולם האמיתי אין מכשפות, רק אנשים ממש רעים כמו גנבים ורוצחים, למשל”.
“אתה ממש טועה!” אמר לו רובי. מכשפות שורדות את כל הימים וכל הזמנים ויש להם כוחות שאתה אפילו לא יכול לדמיין לעצמך. אתה תראה שבשכונה הזאת יתחילו לקרות בקרוב דברים רעים!” אמר רובי בהחלטיות.
“מאין אתה כל כך בטוח? אתה ממש מדבר שטויות! אני אומר לך שוב, מכשפות יש רק באגדות, בסינדרלה וכאלה, והן רוכבות על מטאטא בשמים!” אמר לו שון.
“חכה ותראה, אמר רובי, אתה עוד תראה שצדקתי!” בינתיים, בוא אלי הביתה, אמא שלי מכינה לי מסיבת הפתעה ליום ההולדת.”
שון הביט בו בפליאה. “אבל אם זו מסיבת הפתעה אז איך אתה יודע עליה?” שאל.
“כי בכל שנה אמא שלי עושה את עצמה ששכחה את יום ההולדת שלי, אבל בעצם היא מכינה לי מסיבת הפתעה ואז אתה אומר לי שנלך אלי לשחק, כאילו אתה לא יודע במה מדובר, ואז אני נכנס הביתה וכולם צועקים “הפתעה” ואז אני מתנהג כאילו אני הכי מופתע בעולם וכולם שמחים!” אמר רובי.
“אני לא יודע על מה אתה מדבר, אבל קדימה, בוא נלך אליך, שמעתי שיש לך משחק מחשב חדש”, חייך אליו שון. “ואתה יודע מה, אמא שלך באמת עושה לך מסיבות יום הולדת יפות, אני כל כך אוהב ימי הולדת! אני כבר לא יכול לחכות ליום ההולדת שלי בחודש הבא, סוף סוף אהיה בן תשע ויש לי הרגשה שאני אקבל מתנות נהדרות ואמא שלי, כמו תמיד, דבר ראשון על הבוקר, תאפה לי את עוגת המוס שוקולד הכי טעימה ומיוחדת שלה ותיתן לי לטעום קצת מהקצפת, ובבית הספר כל החברים ישירו לי “יום הולדת שמח” והמורה שירה תברך אותי ברכות יפות בכיתה” אמר שון וחיוך של אושר על פניו.
“עוד לא ראיתי ילד שאוהב כל כך ימי הולדת כמוך”, אמר לו רובי והביט בשיערו הבוהק והיפה של שון. שון היה הילד הכי יפה בכיתה ד’1 בבית ספר עליות ואפילו בכל השכבה: הייתה לו רעמת שיער בלונדינית, עור שזוף ועיני חתול ירוקות יפיפיות. הוא תמיד אמר שאנשים ברחוב תמיד דיברו איתו ברוסית למרות שאימו בכלל מארגנטינה. כל הבנות בכיתה העריצו את שון ורצו שיבקש מהן חברות, אבל הוא בכלל בחר בילדה מכיתה ד’2 ואפילו נישק אותה בלחי ביום העצמאות ורובי צילם את זה בטלפון נייד שלו. שון דמה מאוד לאמא שלו שהייתה רופאת ילדים וכשהוא היה חולה היא זו שנתנה לו את האישור מחלה לבית הספר. בכלל, שון היה ילד חכם וחרוץ, אבל מה שהוא הכי היה זה הילד הכי מקובל בכיתה, אם לא בשכבה כולה. הוא תמיד היה החזק וה”מחליט” של הכיתה, כפי שקראו לו: הוא זה שמחליט מי משחק היום כדורגל בהפסקה ומי לא, או מי עשה עבירה במשחק או לאיזה סרט יוצאים בכיתה, וכולם תמיד הקשיבו לו ועשו מה שהוא אומר, בעיקר במשחקי הכדורגל. אחרי הכול זה היה ידוע בכל בית הספר ששכבת ד’ היא “כיתת כדורגל”, כזאת שבכל הפסקה הבנים ישר ירדו למגרש ושיחקו משחק ממש רציני כמו בליגה. מידי פעם, מספר ילדים “העזו” להתלונן למורה ששון משחק חזק מידי, דוחף חזק מידי ועושה יותר מידי גליצ’ים, אבל אף אחד לא העז לומר לו זאת ישר בפנים כי כולם די פחדו ממנו.

רובי היה חברו הטוב של שון והם תמיד הסתובבו ביחד לכל מקום. רובי, שהיה נמוך יחסית לשון, היה בעל גוף רזה מאוד, שפתיים גדולות ועיניים ירוקות יפות, הוא תמיד הלך עם טרנינגים מחוררים מרוב נפילות במשחקי הכדורגל והוא נראה ממש העתק קטן של אבא שלו שהעריץ מאוד את מכבי חיפה ואפילו הכין הרצאה על הקבוצה בשיעור חברה בבית הספר: הוא הכין מצגת של תמונות מיום הולדתו בה אבא שלו לקח אותו למשחק אימון של מכבי חיפה והוא הצטלם עם כל השחקנים והמאמן.

כשרובי ושון לא היו בחוגים, הם תמיד הלכו לבית אחד של השני וכל הבנים בכיתה שניסו לקבוע עם שון תמיד גילו שהוא די עסוק עם רובי והתאכזבו על כך. מידי פעם, לבנים בכיתה שקינאו בשון נמאס מזה שהוא זה שמחליט על הכול כל הזמן, ואז ההורים שלהם התלוננו למורה שירה על כך, אבל שירה מעולם לא התערבה כי שון מעולם לא עשה שום דבר רע לאחרים, חוץ מפעם אחת בכיתה ג’ שהנהיג חרם על אמיר שהוא או לפחות כך הוא חושב, הילד הכי חכם בכיתה שמוציא את הציונים הכי גבוהים והמורות אוהבות אותו הכי מכל הילדים בכיתה כי הוא תמיד משתתף הרבה בשיעורים ויש לו תשובה לכל שאלה ודעה על כל דבר, וגם אם אין לו דעה של ממש הוא מחכה שהמורה תשמע את כל התשובות של התלמידים בכיתה ורק אז הוא עונה בכוונה ההיפך מכולם וכל הילדים כועסים על זה שהוא עושה את זה כדי להראות הכי מיוחד והכי חכם מכולם.

השנה, המורה החדשה של הכיתה שירה התערבה בחרם ואמרה לשון שהוא צריך להיות מנהיג חיובי בכיתה והוא יכול לעשות הרבה דברים חיוביים בשביל ילדים, אז הוא הפסיק את החרם על אמיר ושיתף אותו בחבורת הכדורגל שכללה שחקנים שונים שהבולטים שבהם נדב השמנמן שתמיד התלונן על כל דבר, עמית הבדרן של החבורה ומיכאל הרזה והחלש שניסה בכל מחיר לשחק איתם אבל תמיד ברח מהכדור או שהכדור ברח ממנו ולפעמים הרביצו לו בפעילויות בצופים.

“יש משהו מיוחד שביקשת ליום ההולדת התשיעי שלך? שאל רובי.
“לא ביקשתי, יותר נכון רמזתי שאני רוצה אופני הרים חדשות ותדע לך, זה לא עסק זול בכלל.” אמר שון. “אבל חוץ מזה אני רוצה כבר להרגיש מה זה להיות מבוגר”,
“בזה אני לא יכול לעזור לך”, אמר רובי בחיוך, “אבל אתן לך משהו מיוחד ליום ההולדת, מבטיח!” אמר לו רובי.

הימים עברו, השבועות חלפו ובכל יום שון ורובי סיגלו לעצמם הרגל לבהות אל מול ביתה של הזקנה מיד כאשר חזרו מבית הספר. הם רק חיכו לרגע בו מישהו יבקר אותה, בו היא תצא החוצה לטייל, אך זה מעולם לא קרה, היא רק הסתובבה בביתה הגדול מחדר אל חדר. לאחר שלושה ימים בהם רובי ושון לא ראו את הזקנה כלל מסתובבת בבית, הם התחילו לחשוש שהיא מתה. אך שהתכוונו לספר להורים של שון על כך, היא לפתע הציצה דרך החלון וראתה אותם מביטים לכיוון ביתה. היא הסתכלה עליהם בכעס, טרקה את החלון והסיטה את הוילון.
“אמרתי לך”, אמר רובי בגאווה, “מדובר במכשפה. היא לא לעולם לא יוצאת מהבית אפילו לא לקניות, אף פעם אין ריח של בישולים מביתה, אין לה אורחים, או חברים או קרובי משפחה.”
“אולי היא פשוט בודדה ומסכנה, חשבת על זה?” השיב לו שון. “אתה יודע מה? יש לי רעיון.
“איזה סוג של רעיון?” שאל רובי בחשש. “בפעם האחרונה שהיה לך רעיון, כל כיתת מדעים כמעט נשרפה בבית הספר”.
“אל תדאג, זה לא משהו עם חומרים כימיים, פשוט תקשורת אנושית פשוטה”, אמר שון.
“נשמע מענין, תמשיך” אמר רובי.
שון אהב לראות את רובי מסתקרן מדבריו ופשוט שתק לכמה שניות.
“קדימה, למה אתה לא מספר?” שאל רובי.
“רציתי לעשות עצירה דרמטית, שיהיה יותר מעניין”, אמר שון.
“בסדר, אז אני מאוד מסוקרן עכשיו, בבקשה תמשיך”, אמר רובי.
“מה שאני מציע, זה שנקפוץ לבקר את הזקנה, נדבר איתה קצת, אולי היא תזמין אותנו לכוס תה, ואתה תראה שהיא סתם אישה רגילה”. אמר שון.
“סליחה?!” נבהל רובי, “אתה – כאילו – רציני עכשיו? לבקר את הזקנה המפחידה הזאת שתיתן לנו לאכול רעל עכברים ולשתות חומצת ערפדים? לא, תודה, ממש בא לי להמשיך לחיות, לפחות עוד כמה שנים טובות, להזכירך, אני לא מזמן חגגתי את יום ההולדת שלי ולא מתחשק לי שזו תהיה יום ההולדת האחרונה בחיי! האישה הזאת יכולה להיות אחת כזו שאוכלת ילדים או חלקים של ילדים וחוץ מזה יש לך יום הולדת מחר וחבל שלא תחיה כדי לחגוג אותה!”.
“רובי, בחיי, אתה כזה צ’יקן ליטל!” אמר לו שון. אני לא מאמין! אתה מפחד מאישה זקנה ובודדה? אני חשבתי שאתה, אחד מהמובילים של שכבת ד’ בכדורגל בבית הספר, תהיה סופר דופר אמיץ!”
“אני אמיץ ועוד איך!”, ענה לו רובי בכעס, “אני פשוט לא טיפש! היא רק נראית אישה זקנה, אבל היא יצור לא מהעולם הזה!”
“אתה יודע מה? אם אתה כל כך מפחד, אז אני אלך”! עמד שון מולו בחזה נפוח.
“לבד? השתגעת? מה אמא שלך תגיד על זה כשהיא תגלה?” אמר רובי.
“אין שום סיבה שאמא שלי תגלה, היא עובדת משמרת ערב היום במרפאה, וגם אם כן, אז אני פשוט אומר לה שרציתי לעזור לאישה הזקנה ולראות אם היא צריכה שאני אקנה לה מצרכים או משהו כזה”.
“אתה עוד תצטער על זה, אתה לא יודע לקראת מה אתה הולך”, אמר לו רובי.
שון התקדם לעבר הדלת בהפגנתיות, לא מתייחס לדבריו של רובי.
“אתה מתכוון ממש ללכת עכשיו? ברגע זה?” שאל רובי בדאגה.
“ועוד איך! היום אני אתן לך שיעור באומץ לב וגם שיעור במציאות וככה תדע אחת ולתמיד שאין דבר כזה מכשפות בעולם האמיתי!” אמר שון בעוד הדלת נטרקת מאחוריו. רובי נשאר מודאג ולבד בחדרו של שון.
לאחר מספר רגעים רובי החל לחפש דבר מה, חיטט במגרות ובארון הבגדים המבולגן של שון, עד שלפתע מצא משקפת טלסקופית באחת ממגרות הספרים. הוא קנה את המשקפת הזו לשון ביום הולדתו הקודמת בשנה שעברה, אז עוד היו בחוג לאסטרונומיה יחד ואהבו להביט על הכוכבים. רובי לקח את המשקפת לידיו והביט דרכה לעבר ביתה של הזקנה. בהתחלה לא הצליח לראות כמעט דבר אז הוא החל לנקות את העיניות של המשקפת. הוא הביט שוב דרך המשקפת והפעם ראה בבירור את ביתה. לאחר מספר שניות ראה את שון חוצה את הכביש והולך אל כיוון ביתה של הזקנה. ליבו של רובי פעם בחוזקה.
לאחר מספר רגעים, הוא ראה את שון נוקש על דלת הזקנה נקישה קצרה, אך אף אחד לא הגיע לכיוון הדלת.
שון נקש נקישה נוספת ולפתע הדלת נפתחה לרווחה, אך אף אחד לא היה שם כדי לקבל את פניו. צמרמורת עברה בגופו של שון והוא הביט לאחור. הוא יכול היה לראות את רובי מביט אליו דרך המשקפת ומנפנף לו ידו לשלום. רובי נפנף לו בחזרה וסימן לו לחזור, אך שון סימן לו בחזרה שהכול בסדר, למרות שהוא הרגיש בתוך ליבו שמשהו היה ממש לא בסדר.
שון אשר עמד דקה ארוכה שנראתה כמו נצח על מפתן דלתה של הזקנה עדיין לא נכנס פנימה.
“שלום! סליחה? יש כאן מישהו?” קרא שון לעבר פנים הבית אך לא שמע אף תשובה. למרות שפחד חמק לליבו, שון ידע כי מאוחר מידי לסגת, הרי רק לפני כמה דקות הוא קרא לחברו הטוב פחדן ועכשיו הוא חייב להראות לו שהוא עצמו אמיץ.

שון החל לצעוד בהיסוס אל תוך הבית, משאיר את הדלת הפתוחה מאחוריו. אך בצעד השלישי שעשה, נטרקה הדלת מאליה והוא קפץ בבהלה.
“יש כאן מישהו? גברת? את בבית?” קרא שון בקול.
למרות שזו היתה שעת צהריים קיצית, הבית עצמו היה חשוך כמעט לגמרי. שון החל לצעוד במסדרון הארוך על גבי שטיח כתמתם המעוטר בנחשים ארוכים ולשונם הארסית מבצבצת החוצה. הוא החל לחפש מתג אור, אך לא מצא כזה. הוא הגיע לפתחו של הסלון ובצידי קירותיו היו קורי עכביש גדולים. באמצע הסלון עמד שטיח נוסף עם ציורים של נחשים ולצידו כורסא רקומה גדולה ומולה עמדה טלוויזיה ישנה על גבי דלפק מיושן. הטלויזיה היתה דלוקה אך מקולקלת עם מסך מרצד ובלי קול. בסלון היו שני חלונות גדולים עם תריסים, אך כל השלבים של התריסים היו סגורים, חוץ מאחד בסוף שהיה פתוח ממש ממש מעט. היה גם ריח מוזר בבית, ריח של עובש ושל אבק ועוד משהו שלא יכל לזהות.
“איזו אישה מסכנה, אף אחד לא עוזר לה לנקות את הבית הגדול הזה”, חשב שון.
“שון היקר, איך אתה מעז להיכנס לבית שלי”!? נשמע קול גבוה וצורמני מאחוריו.
שון הסתובב בבהלה וראה את הזקנה מחזיקה מטאטא גדול שגם עליו היו מוטבעים ציורים של נחשים ארסיים.
“סליחה גברתי, אני לא התכוונתי להפריע לך בניקיון הבית”. קולו של שון רעד, והוא לא הצליח להוציא מילה נוספת מפיו. הזקנה נראתה כועסת מאוד ועכשיו הוא יכול היה לראות שכל עין שלה בצבע אחר! עין ימין שלה בצבע ירוק ועין שמאל שלה בצבע אפור.
“אני שואלת שוב, שון, מה אתה עושה כאן? וחוץ מזה, אני ממש לא אוהבת לנקות, אני אוהבת לכלוך, זה כל היופי בחיים” אמרה הזקנה.
“איך את יודעת את השם שלי?” שאל אחוז אימה.
הזקנה החלה להתקרב אליו, צעד ועוד צעד ושון המבוהל החל לרוץ לעבר הדלת. הוא ניסה לפתוח את הדלת, אך לזוועתו היא היתה נעולה אך לא היה מפתח במנעול.
“אוי ואבוי, אני לכוד בבית המפחיד הזה”, חשב שון בליבו.
כשהסתובב ראה את הזקנה ממש מולו, צמודה אל פניו כל כך עד שיכל להריח את הבל פיה העבש.
“סליחה גברתי, אני הגעתי לכאן בטעות, טעיתי במספר הבית, בבקשה תפתחי לי את הדלת” ביקש שון שהרגיש שכל האומץ שלו ברח בזה הרגע מהמכנסיים.
לפתע, הזקנה התחילה לצחוק צחוק רם ומרושע ושון הבחין שהיו לה רק שתי שיניים קדמיות בפה והן היו שחורות ורקובות. בין השיניים זחלו תולעים אפרפרים והיא לפתע תפסה אחד מהם עם לשונה ובלעה אותו בשקיקה כאילו היה זה מעדן בארוחת מלכים.
שון המפוחד והמבוהל התחיל לצעוק ולדפוק בדלת.
“רובי, הצילו! תוציא אותי מכאן, בבקשה, תוציא אותי מהבית הזה!” צעק שון.
אבל רובי שהמשיך להשקיף על הבית בדאגה לא יכול לשמוע את צעקותיו של שון אל מבעד לדלת.
“מה אתה חושב? שאני נותנת לאורחים שלי ללכת כל כך מהר”? אמרה האישה הזקנה. “הרי יש לי כל כך מעט אורחים, ועוד יותר מעט ילדים אורחים!” לפתע, הזקנה הכתה במקל שלה על הרצפה ובאחת הוא הפך לנחש פיתון מתפתל.
“את באמת מכשפה!” זעק שון, “בבקשה, קחי את זה מכאן, אני מפחד מנחשים”. התחנן.
“אל תדאג ילד, הנחש הזה לא יעשה לך כלום”. אמרה הזקנה והרימה את הנחש הגדול על כתפיה.
“תן לי רגע להסתכל עליך ילד”. הזקנה הביטה הישר לתוך עיניו של שון והתחילה לקרוא את מחשבותיו.
“חשבת שאתה כל כך אמיץ וגיבור גדול, אז תדע לך שגיבורים גדולים יש באגדות ולא בחיים האמיתיים, כן? “חשבת שאין דבר כזה מכשפות בעולם”. אמרה לו.
“איך את יודעת מה אני חושב? שאל שון.
“עוד לא הבנת?! אני יודעת הכול על כל אחד ואחת מהשכונה המשעממת הזאת. חיכיתי לך שתבוא כי אני לא אוהבת ילדים “גיבורים” כמוך. אני הייתי פה עוד לפני שהסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא שלך נולדה. בעצם, לפני הסבתא הזאת גם”. אני שייכת לדור העשירי של מכשפות ואני גאה בכך ואני לא אוהבת שפוגעים במורשת שלי ובשם הטוב שלי, כלומר, בשם הרע שלי, אני מתכוונת. בוא אחרי”.

המכשפה ונחש הפיתון הענק שעל כתפיה המשיכה לצעוד אל עבר חדר נוסף בבית והצביעה על קיר ענק בו היו תלויות שורות-שורות של תמונות ישנות של מכשפות, אחת יותר מכוערת ומפחידה מהאחרת.
“הבט, זו אמי וזאת סבתי וזאת סבתא רבא שלי… כולן מכשפות מסורות שעשו ימים כלילות בכשפים ובלחשים”.
“הבנתי. אני מאוד מצטער ומודה שיש דבר כזה מכשפות בעולם. אני יכול עכשיו ללכת?” אמר שון.
“ממש לא, מכשפות אף פעם לא מסתפקות בדיבורים”. אמרה המכשפה.
“לא?” שאל שון בדאגה ואגלי זיעה החלו להופיע על מצחו.
“לא. ולכן, אני צריכה להטיל עליך קללה כמיטב המסורת המכשפית. תבין, יש לי מוניטין לשמור, בכל זאת”.
“בבקשה לא! את עומדת להרוג אותי? לשפד אותי? לאכול אותי חי?” שאל שון.
“לא, עם ילדים אנחנו המכשפות יותר עדינות. אני פשוט הולכת להטיל עליך קללה.”
“איזה מן קללה?” שאל שון בחשש.
“אני הולכת להסתכל לך ישר בעיניים ולראות מה הדבר שאתה הכי אוהב בעולם”.
עיניה של המכשפה התמקדו בתוך עיניו המפוחדות של שון.
“אני רואה שאתה אוהב הרבה דברים: אתה אוהב ממתקים, אתה אוהב כדורגל, טיולי אופניים, אתה אוהב משחקי מחשב”. אמרה המכשפה שהביטה ישירות לתוך עיניו הירוקות היפות של שון.
היא עצרה לרגע והתקרבה עוד יותר אל תוך עיניו.
“אבל יש דבר אחד שאתה אוהב הכי בעולם, נכון שון?”.
“למה את מתכוונת?” שאל.
“למה אני מתכוונת?! באמת, אל תראה כל כך תמים! ימי הולדת, כמובן. ולכן, מהיום לא יחגגו לך את יום ההולדת לעולם! כולם ישכחו את יום ההולדת שלך! וזו הקללה שלי! אז אברה קדברה ושאר מילות קסם בשפה לא מובנת!!!”
“אבל אני אוהב לחגוג את יום ההולדת שלי, תמיד קונים לי דברים יפים ולוקחים אותי למקומות מיוחדים”. אמר שון.
“חבל לך על הזמן ילד, הקללה כבר הוטלה, אז צא החוצה עכשיו, מייד, הדלת נשארת פתוחה רק לדקה אחת ואם לא תספיק לצאת, תישאר כלוא בביתי לעולם.” אמרה המכשפה ברוע והצביעה אל כיוון הדלת.
“לא, בבקשה לא! מחר יש לי יום הולדת, מחר אני בן תשע!” צעק שון והתחיל לרוץ אל עבר הדלת שנפתחה מאליה. הוא יצא החוצה והדלת נטרקה מאחוריו בחוזקה. ליבו של שון פעם בחוזקה וידיו רעדו. הוא החל לרוץ לכיוון ביתו, נכנס פנימה ועלה לחדרו במהרה.
“רובי, רובי, אתה לא מאמין, אתה צדקת!” שון צעק לעבר רובי אשר ישב בשקט ופתר תרגיל בחילוק ארוך בחוברת החשבון.
“על מה אתה מדבר? שאל רובי, “מה קרה לך? למה אתה ככה מתרגש ומזיע?”
“הזקנה הזאת, היא באמת מכשפה והיא הטילה עלי קללה נוראית!” אמר שון.
“מכשפה? אין לי מושג על מה אתה מדבר! זו בסך הכול אישה זקנה שגרה מעבר לרחוב. ועכשיו, אל תפריע לי, אני חייב לסיים את שיעורי הבית לפני חוג הכדוריד”.
“אוי לא! היא כישפה אותך גם! אחז שון בראשו.”תגיד, רובי, אתה זוכר את יום ההולדת שלי, נכון?”
“את יום ההולדת שלך? בוודאי שאני זוכר. יום ההולדת שלך היא מחר!” אמר רובי.
“מחר! נכון! אתה באמת זוכר! מחר אני בן תשע! הקללה שלה לא עובדת!”, התחיל לצחוק שון “זאת סתם מכשפה סוג ב’ או אפילו סוג ג’ או ד’! היא אפילו לא יודעת לכשף ולעשות קסמים ולחשים! ” אמר שון בשמחה.
************************
השעה היתה מחוג וחצי כאשר השעון המעורר של שון צפצף בבוקר שלמחרת. הוא קם וחיוך על פניו, צחצח במהרה את שיניו, לבש את חולצת בית הספר וירד אל עבר המטבח, שם עמדה אימו והכינה לו את הסנדביץ לארוחת העשר כבכל יום.
“מוזר”, חשב בליבו, “איפה הביצים, הקמח והשוקולד הבלגי המריר?”
“אמא, בוקר טוב!” חייך לעברה שון.
“בוקר טוב חמוד, הנה הסנדביץ שלך, עם חביתה, ממש כמו שאתה אוהב!”
“כן, ומה עוד? שאל שון.
“אה כן, הנה השקית שוקו והחטיף ביסלי שאתה אוכל פעם בשבוע”.
“כן, ומה עוד?” המשיך שון לשאול.
“עוד? זה לא מספיק? אתה תהיה עוד רעב, אתה מסיים היום ברבע לאחת, לא?” שאלה אמו המופתעת.
“לא, אבל אמא, את לא זוכרת מה התאריך היום? שאל שון.
“היום זה התאריך החמישי לחודש ידיים, אמרה אימו.
“נכון, ומה יש בחמישי לחודש ידיים?” המשיך לשאול שון והתחיל להרגיש קצת מודאג.
“אל תגיד לי שיש לכם טיול שנתי היום?” זה אמור להיות רק בשבוע הבא.
“לא, זה לא הטיול השנתי”. אמר שון.
“יום הורים? אבל אתה לא אמרת לי כלום בקשר לזה.”
“לא, אין שום יום הורים בינתיים”.
“טכס בבית ספר? אתה מופיע במשהו? קיבלת תפקיד ראשי?” אמרה בשמחה.
“לא! אמא! היום, בתאריך החמישי לידיים, זה היום ההולדת שלי!” אמר שון.
“מה פתאום?! אתה התבלבלת לגמרי! מחר זה יום ההולדת שלך! אמרה אמא.
“לא, את טועה, היום זה יום ההולדת שלי! בדיוק היום!” כעס שון.
“הקללה של המכשפה עבדה ובאמת אף אחד לא זוכר את יום ההולדת שלי”, חשב בליבו. “רגע, נזכר לפתע, רובי אמר שיום ההולדת שלי הוא מחר, הוא בטח זוכר”, חשב שון.
שון הוציא את הטלפון הנייד שלו מתיקו וחייג לרובי.
“רובי, בוקר טוב, זה אני שון”.
“בוקר טוב. אתה כבר בדרך לבית הספר?” שאל רובי.
“עדיין לא. רובי, אתה זוכר את התאריך של היום, נכון? ” שאל שון.
“נדמה לי שהיום זה החמישי לידיים. למה? יש משחק כדוריד היום או מה?” שאל רובי.
“איך זה יכול להיות? אתמול אמרת שאתה זוכר!” אמר שון באכזבה.
“זוכר מה?” שאל רובי.
“שהיום זה יום ההולדת שלי!”, השיב שון.
רובי פרץ בצחוק גדול. “מה פתאום? יום ההולדת שלך זה מחר! “
“אבל אתמול אמרת לי שזה מחר, כלומר, היום, כלומר…” אמר שון באכזבה.
“אתה נשמע לי ממש מבולבל, קמת על צד שמאל או משהו? יום ההולדת שלך זה מחר נקודה! טוב, בכל אופן, אני הגעתי לכיתה, בוא כבר שלא תאחר.” אמר רובי וניתק את השיחה.

כרבע שעה לאחר תחילת הלימודים נכנס שון לכיתה. שירה המחנכת שהיתה עסוקה בקריאת סיפור חדש בנושא ל”ג בעומר הביטה בו בכעס.
“מדוע אחרת כל כך שון?” שאלה שירה.
“רגע, אולי שירה יודעת, היא תמיד זוכרת את ימי ההולדת של התלמידים בכיתה וכותבת לנו ברכות יפות.” חשב שון בליבו.
” שירה, איחרתי כי זה היום יום ההולדת שלי, ואף אחד לא זוכר! ” אמר שון בעצב.
“מה פתאום?! השיבה שירה, “יום ההולדת שלך היא מחר, נכון ילדים?”
כל הילדים בכיתה הנהנו ופרצו בצחוק. גם שירה חייכה ורובי כמעט והתפקע מצחוק. פניו של שון התמלאו בדמעות אך הוא הצליח להחזיק אותן בתוך עיניו ככה שהם נשארו רטובות כאלה.
“לא מתאים לך להיות כזה מבולבל, בוא תשב”, אמרה שירה לשון.

במשך כל היום שון היה מצוברח וכשהגיע הביתה אחר הצהריים הבית היה ריק, ובערב כשהוריו הגיעו, עדיין לא הייתה שום עוגת מוס השוקולד שכל כך אהב, גם לא היו תשעה נרות ועוד אחד לשנה הבאה, אף אחד לא בירך אותו ולא נתן לו מתנות יפות, גם לא את האופניים החדשות שכל כך חיכה לקבל. שון הלך לישון בעצב ובקושי אכל ארוחת ערב.

ביום המחרת, בדיוק בשעה קליפות וחצי, צפצף השעון המעורר של שון. כשפקח את עיניו ירד הישר למטבח, מקווה ומצפה שאולי באמת חל בלבול והיום יחגגו לו את יום ההולדת סוף סוף. אך לצערו, אמו שוב ענתה לו שמחר היא יום ההולדת שלו. בבית הספר, גם רובי ושאר החברים שלו אמרו לו שמחר היא יום ההולדת שלו וכך גם ענתה לו שירה המחנכת הטובה. ככה עברו להם הימים ובכל יום אמרו לשון שיום ההולדת שלו היא מחר. וכך, לבסוף אף אחד לא חגג את יום הולדתו התשיעי של שון.

חלפו להם החודשים, גם חודש רגליים וחודש ציפורניים וחודש ריסים וחודש אף, וכך חלפה לה שנה עד ששוב הגיע התאריך החמישי לידיים שזה התאריך בו שון היה אמור לחגוג את יום הולדתו העשירי. שון, אשר ציפה בקוצר רוח ליום הולדתו זה, לא האמין ששוב אף אחד לא זכר וכולם המשיכו לומר לו שיום הולדתו חל מחר. ושוב חלפה לה השנה בלי מתנות יפות ובלי ברכות מיוחדות ובלי חגיגות ואף אחד לא ברך, גם לא אמא ולא אבא ולא החבר הכי טוב רובי ולא המורה שירה, ואף אחד אפילו לא ידע שהוא לא זכר ושון נשאר עצוב. כך גם היה בדיוק ביום הולדתו האחת עשרה עשרה, וכך עברו להן שלוש שנים ללא אף חגיגת יום הולדת, אפילו לא “מזל טוב” קטן, לא בלון, לא כרטיס ברכה, כלום, ממש כלום, ומשנה לשנה, שון הרגיש עצוב יותר וכועס יותר, במיוחד כאשר הוא חגג את ימי ההולדת של חבריו ושל משפחתו, נתן מתנות, כתב ברכות, שר שירים ורק הוא נותר ללא יום הולדת מיוחדת משל עצמו.

ואז, בחודש עיניים, בדיוק יום לפני יום הולדתו השתים עשרה של שון, הוא החליט לעשות מעשה, “הגיע הזמן שאני והמכשפה נדבר, לא ייתכן שאני לא אחגוג גם את יום הולדת השתים עשרה שלי, לא יתכן שגם היא תלך לי לאיבוד!”, חשב בליבו ויצא שוב לעבר ביתה של המכשפה הזדונית.

*************************
שון אפילו לא היה צריך להקיש בדלת שנפתחה מאליה ברגע שעמד מולה.
וזה לא ששון לא פחד, הוא אפילו פחד מאוד אבל היתה לו מטרה אחת: להסיר את הקללה הנוראית שהוטלה עליו ולחגוג את יום הולדתו הקרב ובא.
“בבקשה תיכנס למשכני הצנוע” אמרה המכשפה בעוד מתקרבת לשון, שעונה על מקלה ומחייכת אליו את חיוכה הממזרי.
“אני באתי כדי…” התחיל לומר שון.
“אתה לא צריך לומר לי מדוע באת, אני מכשפה, זוכר?” אמרה ברשעות. היא התחילה לצעוד לעבר סלון ביתה ושון צעד אחריה בצעדים מהוססים.
“אנא ממך, ביקש שון, הסירי ממני את הקללה הארורה הזו, כבר שלוש שנים שלא חוגגים לי את יום ההולדת ומחר אני כבר בן שתים עשרה!”
המכשפה צחקקה את צחוקה הרע והנידה את ראשה לשלילה.
“אתה כזה חוצפן! אחרי שקראת לי מכשפה סוג ג’ יש לך עוד בקשות אלי ואתה מצפה שאני אבוא לקראתך?”
“אני ממש מצטער שפקפקתי בכוחות שלך, את המכשפה הכי טובה, כלומר, רעה בעולם, יותר מכל מכשפה בכל אגדה”, השיב שון.
“אפילו יותר מהאמא החורגת של שלגיה?!” שאלה.
“בוודאי, היא ממש חובבנית לידך!” אמר שון.
“אתה יודע מה? אני מוכנה להסיר מעליך את הקללה רק בתנאי אחד” אמרה המכשפה ועיניו של שון נאורו כמו שני פנסים בלילה אפל.
“מה התנאי”? שאל בסקרנות.
“בוא, תעלה איתי למעלה ותראה בעצמך”, המכשפה סימנה לו ללכת אל עבר המדרגות מעץ שהובילו לקומה השניה בביתה האפל. היא החלה לעלות בגרם המדרגות החורק ושון אחריה, שניהם צועדים בדממה אל עבר חדר נוסף בביתה הגדול של המכשפה. החדר היה מלא בבקבוקים, בשיקויים וספרי כישוף ישנים ומאובקים. המכשפה לקחה לידיה ספר גדול ועתיק בכריכת עור ישנה שהיה כתוב עליו “ספר הכישופים”.

“הספר הזה מספר את קורותיה של ממלכת “עד עצם היום הזה” בה נולדתי וחייתי מאות שנים עד שיצאתי לפנסיה וחיפשתי הרפתקאות חדשות, אבל מי יודע אולי יום אחד אחזור אל הממלכה, בינתיים די נוח לי כאן בשכונת פריסבי. בכל אופן, בספר יש שלושה עשר פרקים, שנים עשר כמו גילך ועוד אחד לשנה הבאה”,אמרה המכשפה, “בכל פרק מקומות ויצורים שונים, רוחות, מפלצות ודרכים מפותלות שאותן אף בן אנוש מעולם לא הצליח לעבור. אם תצליח להגיע לסוף הפרק השלושה עשר והאחרון, אסיר מעליך את הקללה ותשוב לחגוג את יום ההולדת הקרב שלך מחר, ובכלל תוכל לחגוג בכל שנה, ממש כמו שאתה כל כך אוהב”.
“ואם לא אצליח”? שאל שון בחשש.
“אם לא, אז לא תחגוג שום יום הולדת עוד לעולם, אם אתה מבין למה אני מתכוונת”.
“כן, אני חושב שאני מבין ואני מסכים!” אמר שון באומץ.
“אז קדימה, אברא קדברא, ושאר לחשושים בשפת ג’יבריש, שון, היכנס אל הפרק הראשון עכשיו!” ציוותה המכשפה בציפורניה החדות והמטונפות.
לפתע, הוריקן גדול החל לצאת מהספר אל אמצע החדר ושון נשאב ישר לתוכו בעוצמה, הישר אך תוך הלא נודע.

*************************

השעה היתה ערב וחצי כאשר שון קפץ אל תוך תמונת הארמון המוזהב אשר הופיעה בפרק הראשון בספר הכישופים. שון מצא עצמו עומד באמצע הארמון המפואר כאשר לפתע רגל ימין החלה מדגדגת לו וגם יד שמאל, אך כשניסה לגרד את גופו הבחין כי הוא לבוש בשריון מכסף מכף רגל ועד ראש.
“אביר, קדימה, צא אל החצר, הסוס ממתין לך”. שמע שון קול גברי מאחוריו. שון הביט אל כל הצדדים וראה משרתים הממהרים לכל עבר. הם נראו לחוצים ועצבניים.
“סליחה? שאל שון. אתה מדבר אלי?” שון הסתובב אל האביר שעמד מולו.
“לא שמעת? הגיעה ידיעה נוראית לארמון המבשרת שהמפלצת דוזינדה תוקפת והורגת את שוכני ממלכת “עד עצם היום הזה” שלנו”, אמר האביר בהתרגשות.
“אני? אביר? חשב לעצמו שון. איזה יופי, ממש כמו באגדות!” חשב לעצמו.
“איך אמרת שקוראים למפלצת הזו?” שאל שון.
“אין לנו זמן לבזבז, דוזינדה הרשעית החלה במסע ההרס שלה”, המשיך האביר בחוסר סבלנות “היא כבר הרסה בתים והרגה אנשים רבים בממלכת “עד עצם היום הזה”. הסוס שלך כבר בחוץ יחד עם כל האבירים האחרים, קדימה!”
האביר ושון יצאו אל מחוץ לארמון. שון הנדהם גילה לנגד עניו לפחות כמאה אבירים לוחמים ממתינים על סוסים חזקים וחסונים, כולם עוטים על פניהם מסכות ברזל ושריונים מוכספים לכל אורך גופם. בצד, עמד סוס אחד אפור ומיותם.
“קדימה, הכונו”! צעק לפתע המפקד אשר עמד בראש גדוד האבירים.
שון, אשר מעולם לא עלה על סוס ובטח שלא דהר עליו לא ידע מה לעשות, הוא פשוט הביט לכל הצדדים בפחד.
“קדימה, חבר, אתה לא מפחד פתאום נכון?” פנה אליו המפקד. אתה מעכב את כל הגדוד!
“אבל, אדוני, אני לא…”, התחיל שון לומר,
“אנחנו לא צריכים פחדנים פה” אמר לו המפקד בזלזול, “זה הולך להיות קרב רציני”.
“אני לא פחדן המפקד!” השיב לו שון ובלי לחשוב בכלל, קפץ במהרה על הסוס ועטה את מסכת הברזל הכבדה על פניו, רק מעט משערו הבלונדיני ועיניו הירוקות בצבצו מתוך המסכה.
המפקד ציווה: “חיילים! קדימה! לקרב! עליכם להרוג את דוזינדה!”
שון ושאר האבירים החלו דוהרים על סוסם במהרה. כשהגיעו לכיכר העיר, שון ראה את היצור הענק הזה ונשמתו נעתקה. אחד ליד השני התייצבו האבירים אל מול המפלצת דוזינדה אשר דמתה למן לדינוזאור ענק. היא שאגה בזעם וגופה גדול המימדים נטף נוזל צהבהב. האבירים הרכובים על סוסים התחילו להלחם בה, אך כל מי שנגע בה נדבק אליה ונשאר כלוא על עור גופה לעולם. עיניה של דוזינדה היו אדומות כדם ובפיה הענק שיניים חדות כתער. לפתע, המפלצת התקרבה לשון והוא שלף מנדנו את חרבו שהיתה משובצת בשלושה יהלומים. הוא ניסה לפגוע בגופה של המפלצת, אך לשווא: החרב נדבקה לגופה ולא הצליחה לחדור אליה כלל ועיקר.

לאחר מכן, דוזינדה פנתה אל אבירים אחרים אשר הרגיזו אותה עם סוסם שהחלו להתפרע. היא שאגה לעברם ושון התחיל לבחון את דוזינדה, חושב בליבו כיצד יוכל להכניע את היצור. לפתע הבחין שהמקום היחיד שלא יכל להדבק אליו בגופה הוא פיה הענק. הוא החל לטפס על עץ גדול שעמד ממש מאחוריה והחל לקרוא בשמה: “דוזינדה המכוערת, בואי לכאן, את כל כך מגעילה וטיפשה!”
דוזינדה הרימה את ראשה אל על לכיוונו של שון ושאגה בזעם. באותו הרגע, שון קפץ לפיה והחדיר אליו ענף עץ רחב ודוזינדה החלה להשתנק ולהחנק. לאחר כמה דקות בהן ניסתה להחזיר לעצמה את נשימתה ללא הצלחה, היא נפלה ארצה וגופה החל להתפורר לחתיכות קטנטנות. אט אט החלו מאות אנשים אשר נדבקו אליה במשך השנים, החלו להתקלף מגופה וליפול ארצה מאובקים ועייפים.
כל האבירים ותושבי המקום מחאו כפיים לשון המופתע. המפקד ראה את שון וסימן לו בידו לגשת אליו.
“כל הכבוד לך אביר!” החמיא לו הבחור במסכה.
“תודה רבה לך המפקד”, ענה לו שון שעדיין היה המום מניצחונו בקרב עם המפלצת הנוראית.
“אתה יכול לקרוא לי הנסיך שראם”, אמר.
“אתה הוא נסיך הממלכה? שאל שון.
“בוודאי, מה אתה לא מזהה אותי? שאל בפליאה.
“לא עם המסכה…” צחקק שון במבוכה.
“אתה צודק. הנסיך הרים את המסכה וגילה את פניו שהיו נאות ביותר.
“ועכשיו אתה מזהה?” שאל הנסיך.
“כן, בוודאי הוד מלכותו” אמר שון וקד קידה מלכותית כמו שראה בסרטים.
“אתה ממש גיבור, חייל, תאמר לי את שמך”.
“שמי שון, אדוני, כלומר, שון האביר”.
“ובכן שון”, אמר הנסיך, אני מזמין אותך ללון בארמון כל זמן שתרצה”, אמר לו הנסיך תוכל לאכול כל מה שיתחשק לך והמשרתים בארמון ידאגו לכל מה שתצטרך.”
“תודה רבה אדוני הנסיך, זה מאוד נחמד מצידך, אבל אני באמת לא עשיתי שום דבר מיוחד…” אמר שון.
“שום דבר מיוחד?” התפלא הנסיך, “אתה הצלת את הממלכה שלנו מהמפלצת הנוראית ביותר שמטרידה אותנו כבר שנים. תוכל להביא גם את משפחתך ללון אם תחפוץ בכך,” אמר הנסיך.
“המשפחה שלי? האמת היא שהם די רחוקים מכאן”, אמר שון.
“איזה מסירות! התפעל הנסיך. עזבת את משפחתך כדי להלחם בצבא שלי! אם כך, תוכל להישאר בארמוני לתמיד!
“תודה רבה אדוני, אני מעריך את זה מאוד!” אמר שון בשמחה.
הנסיך עטה שוב את המסכה על פניו והחל לדהור על סוסו. שון המרוצה גם כן סימן לסוסו בכדי לשוב לארמון, כשלפתע ראה כי במקום שבו נעלמה המפלצת יושבת על האדמה נערה יפיפיה בעלת שיער שחור ארוך ועיניים חומות גדולות, שמלתה הלבנה מאובקת כמו גם פניה העדינות.
“תודה לך”, אמרה הנערה.
“בשמחה, אך מי את”? שאל שון.
“שמי מרי, לפני שנים רבות המפלצת דוזינדה הרגה את משפחתי ואני נדבקתי לגופה ועכשיו בזכותך סוף סוף השתחררתי ממנה”.
שון נפעם מיופיה של הנערה. הם התחילו לדבר ושון סיפר לה את אשר ארע לו באותו יום ארור בו הטילה עליו המכשפה את קללתה הנוראית.
“אני אעזור לך לעבור את הפרקים בספר, אתה הצלת את חיי ואני אלך איתך לאן שתלך”. אמרה מרי, “אל תדאג, אתה תחגוג את יום ההולדת הבא שלך”.
“תודה רבה” אמר לה שון והם צעדו יחד לכיוון הארמון, כאשר לפתע הוריקן גדול הופיע בשמים. שון אחז בידה של מרי והם נשאבו יחד לפרק השני בספר הכישופים, אשר בתמונתו הופיע בור עמוק ושחור.
*************************
השעה היתה שמש ורבע כאשר נחת שון הישר לפרק השני בספר הכישופים. קרני האור ראשונות של בוקר פקחו את עיניו של שון אשר מצא עצמו עמוק בתוך תמונת הבור החשוך. הוא הביט מעלה, מחפש את פתח הבור, אך לשווא, הוא אינו נראה באופק. לפתע נזכר במרי שהצטרפה אליו בפרק הראשון. הוא הביט לכל הצדדים בדאגה.
“מרי, היכן את? צעק שון ושמע את ההד שלו בבור.
“אני כאן למעלה!” שמע את קולה. עליך לטפס אלי. אני אלך לחפש חבל!”
שון נאחז בצידי הבור והחל לטפס אט אט במעלה הבור, נאחז בשוליים המחודדים שיצאו מכל צדדיו כמו מדרגות. לאחר מספר ניסיונות שם לב שככל שהוא מנסה לטפס מעלה, כך היציאה מהבור נראית לו רחוקה יותר. לאחר מספר דקות הוא הבחין בקרן אור מבצבצת ממעלה הבור ובסופה פתח הבור. הוא המשיך לטפס מעלה אך לאחר מספר צעדים הבחין לפתע כי קרן האור מבצבצת מהכיוון ההפוך – מתחתית הבור. הוא כבר לא היה כל כך בטוח היכן תחילת הבור והיכן סופו. כאשר החל לרדת מטה בבור, קרן האור המתעתעת הפציעה מכיוונו השני של הבור. שון שהחל לאבד אט אט את כוחותיו הבחין כי בתוך השתקפות הקרן ישנו חבל ארוך. אך החבל היה חמקמק ונע ממקום למקום. שון החל בניסיונותיו לתפוס את החבל.
אך היכן נמצאת הנקודה בה יכול לאחוז בחבל? והאם חבל זה הוא אמיתי או שמא יציר דמיונו? הוא ירד מספר צעדים מטה ועלה מספר צעדים מעלה אך לא הצליח לתפוס את החבל אשר התחמק פעם אחר פעם ממגע ידו: כשהגיע לצד שמאל, החבל זז לצד ימין וכשהגיע לצד ימין, החבל זז לצד שמאל.
לאחר מספר דקות שוב שמע קול את קולה של מרי. “שון, אתה בסדר? צעקה לעברו מרי. ” אני לא מצליחה לראות אותך.” קולה של מרי עזר לו להבחין במיקום פתח הבור.
“אני בסדר, מנסה לצאת מכאן”, צעק לעברה שון.
“אני זורקת לך חבל שנתנו לי המקומיים” אמרה לו מרי.
“בסדר, קדימה” אמר שון.
מרי זרקה לעברו את החבל ושון תפס אותו. הוא בחן את החבל בזהירות ופניו נפלו.
“זה קצר מידי, אני לא אוכל להגיע עם זה למעלה”, אמר למרי.
“מצטערת, זה החבל הכי ארוך שיכלתי למצוא”! ענתה לו מרי המאוכזבת.
שון החליט להניח את רגליו בין שני צידי הבור. זיעה החלה ניגרת מפניו ורגליו החלו לרעוד מהמאמץ הרב. לפתע שוב הופיעה קרן האור ובתוכה החבל. כשהגיע לאמצעיתו של הבור, הביט למטה, אם יקפוץ ולא יתפוס את החבל, יפול הישר אל תחתית הבור וסיכוייו לשרוד קלושים.
“זה הכול או כלום”, אמר, ובאחת, קפץ שון ואחז בחבל החמקמק בחוזקה. הוא החל לטפס בעזרתו מעלה מעלה עד שהגיע לקצה הבור. כשהגיע וכולו מזיע ומתנשף, מרי נתנה לו חיבוק גדול.
“חשבתי שלא אראה אותך שוב”, אמרה לו מרי בחום.
שון שהביט סביבו ונגלה לעיניו מחזה מדהים.

****************
כשיצא מן הבור בשעה פלפל ועשרים, נגלה אל מול עיניו פלא ירוק: כרי דשא רחבים ורעננים, עצי- עד ירוקים מכל עבר, פרחים בשלל מינים וצבעים, נהרות תכולים וציפורים מצייצות מכל עבר.
“יש כאן הרבה פירות, אני הולכת לחפש לנו משהו טעים”, אמרה מרי.
“בסדר, אבל אל תתרחקי יותר מידי”, אמר לה שון.
שון אשר הרגיש כי הצמא מתחיל לשרוף את גרונו, ניגש לאחד מהנהרות והחל ללגום בשקיקה מן המים. לאחר מספר שניות חש כי טעם רע ממלא את פיו, הוא הביט בידיו וראה כי שהמים שנראו כה זכים וטהורים הפכו באחת לדם אדום וסמיך. שון המבוהל ניגב את ידיו בשולי חולצתו, כשלפתע שמע קול מאחוריו.
“תזהר ילד, כאן שום דבר אינו כפי שהוא נראה”, אמר הקול הצורמני.
שון הביט סביבו בסקרנות, אך לא ראה נפש חיה.
“אני כאן, ממש מתחתיך”, המשיך לומר הקול.
שון הביט מטה וליד קצות רגליו הבחין בגמד קטן בעל חוטם מחודד וזוג עיניים גדולות אשר צבען זהוב. שון הושיט את כף ידו מטה והגמד קיפץ אל תוכה.
“נעים מאוד, אני טוטון, ואתה?” אמר היצור שעמד בראש מורם ומלא גאווה.
“אני שון, וואו, פעם ראשונה שאני רואה גמד אמיתי”, אמר.
“תמיד יש פעם ראשונה! אמר טוטון. “אבל כאן אנחנו לא קוראים לעצמנו גמדים”.
“סליחה, לא התכוונתי להעליב”, אמר שון, “אז מה בדיוק אתה?
“חכה רגע, כבר אני אומר לך” , אמר טוטון. היצור הקטן חיטט בכיסו והוציא מתוכו עיתון קטנטן בשם “חדשות גדולות” – עיתון לקטני מימדים”.
הנה, אתה רואה, אני יצור “קטן מימדים”, זה המינוח הנכון.
“הבנתי, או.קי. טוטון, בכל אופן אתה נראה לי יצור נחמד.” אמר שון בעוד מרי מתקרבת אליהם בידיים מלאות בענבים סגלגלים רעננים.
“תכיר, זוהי מרי ידידתי מהפרק הקודם”. אמר שון.
מרי הביטה ביצור הקטן בפליאה. “הביאי לי את ידך”, ביקש טוטון והוא נישק את כף ידה בשפתותיו הדקות. “איזו ידידה מהממת יש לך!” התלהב טוטון “אך לא כדאי לך לאכול מהענבים האלה”, אמר.
“מדוע?” שאלה מרי.
“מה, אתם לא יודעים? ברגע שתאכלו אותם תהפכו לעצים! אני רואה שאתם ממש לא מתמצאים פה!” אמר טוטון.
“אכן כך! אני חושב שאנו זקוקים לעזרתך טוטון היקר” אמר שון.
“בשמחה, אבל קודם כול אני רעב, הכריז לפתע טוטון. “אני רואה שיש לך תיק גדול. האם במקרה יש לך מעט אוכל?” שאל.
שון פתח את תיקו. הוא כבר לא זכר האם הספיק להביא עימו דבר מה כאשר נפגש עם המכשפה. שון המשיך לפשפש בתיקו ומצא שם חתיכת לחם. הוא משמש מעט את הלחם והושיט אותו לטוטון.
“אתה יכול לאכול, זה עדיין טרי” , אמר לו שון.
טוטון החל לנגוס בחתיכת הלחם ונהנה ממנה עד מאוד.
“תודה לך, שון, אני מקווה שאוכל גם לעזור לך. תבין, אני כבר לא צעיר ובזמן האחרון אני נוטה לשכוח את הכיוון לבית שלי, וכך אני כבר משוטט ימים ביער. בכל אופן, מה אתה מחפש בספר הכישופים? כסף? זהב?” שאל טוטון בסקרנות.
“ממש לא. אני פשוט מחפש לצאת מהספר הזה בחיים.” ענה שון.
“לצאת מהספר בחיים? טוטון החל להתגלגל מצחוק, “אף אורח עוד לא יצא מהספר הזה חי, וזו לא הפעם הראשונה שיש לנו כאן אורחים”. השיב טוטון.
“בכל זאת, האם תוכל לעזור לי? שאל שון.
“אני מכיר היטב את ספר הכישופים, אני ומשפחתי חיים בתוכו כבר כמה דורות, אשמח לסייע לך, אבל הדרך בכלל לא קלה כאן בספר הכישופים, אתה חושב שאתה מסוגל לעשות זאת?” שאל טוטון.
“אין לי ברירה, אני רוצה לחגוג את יום הולדתי הקרב ובא.” ענה שון.
“אני מבין אותך, גם אני מאוד אוהב ימי הולדת, אבל תזכור שהכי חשוב זה שתהיה לך תושיה.
” מה זה תושיה?” שאלה מרי.
“תושיה זה אומר לנסות שוב ושוב עד שמצליחים, גם כשהמצב נראה אבוד”, אמר טוטון.
“אני אעשה הכי טוב שאני יכול” אמר לו שון לבסוף.
“זה מספיק טוב בשבילי” אמר שון והשלושה החלו לצעוד לעבר הלילה האפל.
“למה התכוונת כשאמרת ששום דבר אינו כפי שהוא נראה?” שאלה מרי.
“כאן בפרק השני כל דבר שנראה בעיניך יפה ונוצץ הוא בעצם אשליה. למשל, המים ששתית קודם הם בעצם רעל ואין לך עוד הרבה זמן לחיות, אמר טוטון.
“רעל? ורק עכשיו אתה אומר לי?! פניו של שון החלו להתעוות בבהלה. גם מרי התחילה להילחץ.
“תירגעו ילדים, אין לכם מה לדאוג.יש כאן בקרבת מקום עשב ירוק ומר, שון, אם תאכל מן העשב הזה תוכל להינצל” פסק טוטון.
“ואיפה בדיוק נמצא העשב המר הזה? שאלה מרי.
“העשב המר נמצא מתחתיו של עץ הדרגון, אבל עליך להזהר לא לגעת בענפי העץ שמא יתפסו אותך וילעסו אותך למוות.” אמר טוטון.

בעוד היער ממשיך להאפיל בצינת הלילה, שון וטוטון המשיכו לשוטט ביער עד אשר ימצאו את עץ הדרגון. לפתע, שון הרגיש שסחרחורת תוקפת אותו ומרי אחזה בו. היא הוציא בקבוק מים מתיקה ונתנה לו לשתות.
“הוא הולך ונחלש, חייבים לתת לו לאכול מן העשב המר”, אמרה מרי בדאגה.
“הנה, זה עוד מספר צעדים! אמר טוטון והתחיל למשוך בחולצתו של שון.
“הרעל מתחיל להשפיע עלי, אני מרגיש”, אמר שון, אני לא בטוח עוד כמה זמן אצליח להחזיק מעמד”.
“אל תדאג חברי, אנחנו ממש קרובים”, אמר לו טוטון.
שון , מרי וטוטון החלו להתקרב לעץ הדרגון התמיר ובעל ענפים מוכספים. השניים החלו ללקט את העשבים סביב העץ, כשלפתע שמע שון רחש מאחוריו. מרוב פחד נאחז שון בעץ. אט אט, ענפיו המוכספים החלו להיפתח וחריצי שיניים בקעו מתוכם. השיניים המוכספות החלו לאחוז בשון ולנגוס בגופו.
“שון, האכל את הענפים בעשב המר מיד! זה יעורר בהם בחילה וכך והם יעזבו אותך”, צעק טוטון לעבר שון.
שון החל לדחוף לפיהם המחודד של הענפים את העשב המר, אך הענפים המשיכו בשלהם וניסו לנגוס בגופו הרזה של שון.
“הכנס לפיהם עוד עשב ועוד”, פקד טוטון על שון.
שון המשיך לעשות כך עד שהענפים החלו לירוק אותו החוצה עד שלבסוף הפילו אותו ארצה.
שון וטוטון התחילו לרוץ כשבידיהם נותר מעט מעשבי היער המרים. בעודם הולכים, שון החל שוב לחוש ברע, הוא הרגיש שחום גופו עולה ומצחו החל להזיע.
“קדימה, תלעס את העשב! פקד טוטון על שון, במהרה, יש לנו מספיק עשב מר כדי להציל אותך”,
שון לעס את העשב המר וחש כי כוחותיו חוזרים אליו.
“תודה לך, אמר שון לטוטון, הצלת את חיי”. הוא לחץ את ידו הקטנה.
לפתע, הוריקן גדול החל מגיע מהשמים האפורים. שון אחז בידו של טוטון ומרי והם התעופפו ביחד, הישר אל תוך הפרק שלישי בספר הכישופים.

*************************
השעה היתה סנדל וארבעים כאשר שון, מרי וטוטון שלבו ידיים וקפצו לפרק הבא בספר הכישופים. הם מצאו עצמם נוחתים הישר על גדות נהר ארוך ותכול שהופיע בתמונת הפרק השלישי.
“כדי לצאת מהפרק בחיים עלינו ראשית לעבור את הנהר זה. שמו של נהר זה הוא הנהר המגעגע או משהו כזה”, אמר טוטון.
“מגעגע? זה נשמע מוזר!” אמרה מרי.
“את צודקת אני לא ממש בטוח שאני זוכר נכון, אמרתי לכם, אני כבר לא צעיר”.
“אולי זה יכול להיות “הנהר המתעתע?” הציע שון.
“יכול להיות, שון, כי מה שרואים בו הוא לא אמיתי” אמר טוטון במבוכה. “בכל אופן, עלינו לאסוף מספיק עצים כדי לבנות רפסודה שתהיה חזקה מספיק לשייט שלנו בנהר”.
“איזה כיף! אני אוהב לשוט! אמרה מרי.
“אבל עליך לזכור יקירה כלל חשוב לפני שאנחנו שטים בנהר, אמר טוטון. “אסור לנו להביט בהשתקפות שלנו במים שמא נאבד את שפיות דעתנו ונשתגע לגמרי!

שון וימי ההולדת האבודים-חלק א’
דרג את הסיפור

תגובות (1)

קראתי את זה זה מאוד יפה אבל למה זה נעצר אני במתח!

01/10/2011 06:58
71 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך