תהיה חבר [גרסה חדשנית ליפה ולחיה]

13/05/2020 110 צפיות אין תגובות

זה היה בוקר יפיפה, אמילי לא יכלה לישון בלילה מרוב התרגשות. היום היא תלך לבית ספר החדש. היא הרגישה כאילו פעם ראשונה מאז לפני שנתיים העולם מחייך אליה, כאילו סוף כל סוף תהיה לסבתה ולה סיבה לשמוח!!
ההורים של אמילי מתו לפני שנתיים, כשהיא הייתה בת 10. עכשיו היא בת 12 ועדיין עצובה.
אמילי הייתה יחסית קטנה כאשר הוריה מתו וזה הסב לה עצב רב.
סבתא שלה גידלה אותה. גם היא הייתה עצובה מאוד ולא ניסתה לעודד את אמילי, הסבתא כבר ידעה שזה אבוד.
בכל מקרה, אמילי התלבשה יפה, שמה בושם, קלעה לעצמה צמה יפה והתכוננה לצאת ליום הראשון בבית הספר!
אמילי בחנה את עצמה אל מול המראה, עורה השחום החמיא לעיניה הירוקות כמו צמחייה בג’ונגל, שיערה הגולש נח על כתפייה. קשה היה לתאר מה המבט שלה הביע, זה היה שילוב של ריקנות ושמחה.
היא המשיכה להביט במראה, אמילי הזכירה לעצמה את אמא שלה, הן היו כל כך דומות! “אני מתגעגעת” היא לחשה כשדמעה זולגת מעיינה הימנית.
“בהצלחה ילדה יפה שלי” אמרה לה סבתא שלה וחיבקה אותה, חיבוק חם ומלא אהבה! אבל משהו בחיבוק הזה הלחיץ את אמילי, כאילו עכשיו הן נפרדות לנצח, ממש כמו שקרה לה עם הוריה.
היא עלתה במדרגות אל הקומה השנייה, הסתכלה בשעון ו… “אוי לא, אני מאחרת!!!” היא התקדמה בהליכה מהירה לעבר כיתתה. היא פתחה בשקט את הדלת, נראה שכל הילדים כבר עבדו בחוברת ואף אחד לא התייחס אליה. “סליחה” היא קראה בביישנות לעבר המורה “זאת כיתה ו\1?” היא שאלה.
“אכן” ענתה המורה במבט בוחן. אף תלמיד לא הפנה את ראשו אליה. “את בטח אמילי רונר, נכון?”
“כן” ענתה אמילי
“יופי, קראי לי גברת רז בבקשה” המורה אמרה “ילדים” היא אמרה “ילדים” אמרה ומחאה כף כאילו היא רוצה למחוץ יתוש. התלמידים הביטו בגברת רז בגלגול עיניים מרשים, אחר כך הם הסתכלו על אמילי כאילו היא נפלה מהירח.
“מי זאת?” שאלה ילדה אדמונית עם שיער מקורזל.
“אמילי, קוראים לי אמילי” היא אמרה, “לא אהבתי את הבגדים…” אמרה בגועל הילדה האדמונית עם השיער המקורזל.
“זה היה מיותר ביותר העלמה מירולוף” אמרה גברת רז. שני הביטה בהן בגלגול עיניים ואז לחשה משהו באזנה של שכנתה והצביעה על אמילי. “טוב” פתחה גברת רז “את יכולה לשבת ליד עילאי”. אמילי התיישבה לידה.
השיעור נמשך כמו נצח, מחשבותייה של אמילי נדדו הרחק הרחק, אל עיר דמיונית בה הכל אפשרי ושם ההורים שלה חיים.
בהפסקה היא תכננה לצאת ולהכיר חברים חדשים כמו כל ילד חדש אבל מישהו חסם את דרכה “לאן את חושבת שאת הולכת?!” שאל התלמיד שחסם אותה.
הוא היה בעל שיער אדמוני ועיניים כמו של אמילי. “להפסקה, כלומר להכיר חברים, אתה יודע…” היא אמרה, הוא פרץ בצחוק ו’חבריו’ צחקו גם הם, אבל הם צחקו צחוק מאולץ. “סליחה?!” התעצבנה אמילי.
“סולח” הוא ענה באדישות וחטף את התיק שלה מהמקום בו ישבה. הוא העיף ספר אחר ספר בניסיון למצוא משהו יקר ערך “דרך אגב, אני תום ואני לא מציע לך להתעסק איתי”.
ואז הוא מצא אותו, את הקמע שהביא לה אביה, הקמע בעל ערך רגשי ביותר עבור אמילי. “תראו תראו” לעג תום
“לא” היא צרחה בתקווה שגברת רז תופיעה משום מקום “בבקשה,זה היה של אבא שלי!! זה קסום!…-”
“נה נה נה.. נראה כמה זה שווה…” הוא הפך את הקמע וזה התנפץ על הרצפה “אוי, כמה מצער” הוא העמיד פניי בוכה.
אמילי בכתה דמעות ‘היא לא עומדת לעבור על זה בשתיקה’ חשבה לעצמה הדמעות הפכו לאש בעיניה והעצב הפך לכעס “אני מטילה עליך קללה” היא לחשה.
“מה?” הוא שאל בלעג אבל היה שמץ של רצינות בקולו
“אני מטילה עליך קללה” היא חזרה על זה בקול רם יותר למרות שמבטה היה אל הרצפה שעליה היא ישבה “שלאן שלא תלך, כולם ישנאו אותך וייגעלו ממך ותהיה ללעג ולסבל מבחינת כולם!, ממש כמו שאני רואה אותך עכשיו!” היא הרימה את מבטה והביטה בעניו “אבל” המשיכה “רק שלושת הערכים: חמלה, אהבה ותודה, הם אלו שיוכלו לשחרר אותך מהקללה הנוראה!!” היא סיימה והלכה משם. כל חבריו צחקו צחוק אמיתי על הילדה המסכנה. אבל הוא נשאר המום ועדיין בהה באותו מקום בו ישבה.
מה שתום לא הבין זה שהקמע באמת היה קסום, הוא כישף את הקללה של אמילי כדי שתהיה אמיתית.
זה אמנם לא כל כך הגיוני, אבל הסיפור הבא יגרום לזה להראות כך:
אביה של אמילי הסתיר סוד. הסוד היה שפעם, שעבר ברחוב הוא ראה איש זקן נפול על המדרכה ואף אחד לא מתייחס אליו “היי! תתעורר” הוא ניער אותו בעדינות, אביה של אמילי טפח על גבו של האיש בזהירות ואז בדק אם הוא נושם, הזקן בא בימים התעורר לאט והתבונן בקמע שהוחזק בידי מצילו.
הקשיש לחש משהו אל תוך הקמע שגרם לו לזהור, הודה למצילו ושב לדרכו.
לאחר שבוע, תום, התלמיד שהציק לאמילי קודם הלך כרגיל לבית הספר, אמילי לא הייתה שם… כפי שחשב הכריזה המורה לפני ההפסקה “שמעו תלמידיי! יש לנו בשורה מאוד מאוד מצערת: אמילי, חברתנו לכיתה עברה בית ספר, ואני ארד עד לשורש העניין” היא אמרה בטון דרמטי ואז הוסיפה “צאו להפסקה, מיד!!” תום הביט בה בגלגול עיניים. “אה, ותום” היא אמרה בלי להוריד את עיניה מהעיתון שקראה, הוא נעצר מחשש שמה, עלתה עליו “אתה יכול למלא לי מים?! ותעשה את זה מהר!” נזפה בו כאילו הוא משרתה והושיטה לו את הכוס בלי לשאת אליו עיניים.
“ברור” ענה בעצלנות, הוא ידע שאין לו באמת אפשרות בחירה, אבל איך זה שהמורה מתנהגת אליו ככה. היא בדרך כלל לא התייחסה אליו כמו משרת! כן, היא כן בקשה ממנו למלא מים, אבל לא בצורה ובטון האלו!. ואם כבר, לפחות היא הייתה נושאת אליו עיניים!.
תום היה ילד עשיר. מצטיין בלימודים בצורה יוצאת דופן וחש איום, מפני כל ילד שמתחיל לעלות על כישרונו.
זה בהחלט מסביר את “פרשת אמילי”!.
הוא יצא מהכיתה עם הבקבוק בידו, כולם פינו לו את המעבר, אבל לא מתוך כבוד אלא סלידה. הוא התחיל לחשוש שמה, הקללה שהוטלה עליו כבר התגשמה.
אחרי שהוא מילא את הבקבוק והחזיר למורה הוא הלך לשחק עם חברו הטוב ירין. הוא הסתובב בכל בית הספר עד שמצא אותו. למרות חיוכו החביב של ירין, עדיין קיננה בו התחושה שחברו הטוב ביותר בורח ממנו…
בוקר למחרת אמילי עברה בית ספר, לבית ספר שבו יהיה לה שם נקי.
כול השבוע היה לה שם כיף[; היא הכירה חברים, הצטיינה בלימודים והכי חשוב לא הייתה בבית הספר “מלכת כיתה”. היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר, טוב… עד ש… עד שילד חדש הגיע לכיתה. אבל זה לא היה סתם ילד… זה היה תום. לקח לה קצת זמן לזהות אותו, במיוחד בגלל מראהו השונה.
“תום” היא פנתה אליו כאילו היא מבקשת סליחה על ההערה
“מה?” הוא שאל, כאילו הוא לא יודע שהוא מגעיל, מכוער ומחריד
“אתה נראה מוזר” היא אמרה “אה, שמת לב?!” הוא בלעג “מה את אומרת על המראה; לא משנה כמה אני מתייפה בבוקר , תמיד בבית ספר חושבים שאני מכוער” הוא נאנח.
“מה?! לא… אני דווקא אהבתי… רואים אותך בדיוק איך שאתה אמור להראות: מכוער שמנצל אנשים!” היא אמרה ספק כעס ספק צחוק.
כךעבר אותו שבוע ארוך ומשעמם שבו ילדים הציקו לו, צחקו עליו, עיצבנו אותו ועוד…
יום אחרי יום. זה נורא כאב לאמילי לראות את הסבל שנגרם לו. אך היא כל הזמן הזכירה לעצמה כמה זה מגיע לו, עד ליום אחד שהיא פשוט לא יכלה לעמוד מנגד ולראות את ההתעללות הזאתי “די!!” היא צעקה על הילדים שהציקו לו. הילדים הלכו משם, הם פחדו מן המבט החודר שלה
“מה קרה פה?” הוא שאל, מופתע שבפעם הראשונה מזה חצי שנה משהו עוזר לו.
היא המשיכה להזהיר תלמידים שאם יציקו לו הם יחטפו על זה. והוא היה אסיר תודה על זה. הקללה התחילה לרדת וכבר פחות ילדים שנאו אותו.
“תום” אמילי קראה לו בתחילת ההפסקה.
“כן” אמר לה, אבל כשהסתובב אליה הוא הבין שהיא בוכה “מה קרה?”
“סבתא שלי גוססת” היא בכתה “היא האדם היחיד שנשאר מהמשפחה שלי שיכול לגדל אותי!! אם היא תמות אני אלך לבית יתומים, לא תהיה לי משפחה וחיי יהרסו!”
תום לא ידע מה לעשות, הוא ממש ריחם עליה “זה בסדר” הוא אמר בניסיון לעודד אבל ידע שזה לא יעזור. לראשונה מזה זמן רב הוא הרגיש חמלה והקללה ירדה עוד קצת אבל לא היה לו אכפת, הוא היה חייב לעזור לאמילי!
הוא חקר בכל ספרי הרפואה המודרנית והישנה, חיפש בכל הזמן הפנוי שהיה לו משהו כדי להציל את סבתה של אמילי. לבסוף הוא מצא.הייתה תרופה אחת סודית ביותר שכמעט אף רופא לא ידע עליה. הוא רקח את התרופה ורץ אל בית החולים.
“ילד ילד” אמר הרופא אך תום לא שמע. הוא נכנס לחדר של סבתא של אמילי.
אמילי הייתה שם בדיוק בביקור האחרון “היא יכולה לשתות?” הוא שאל.
“אבל ילד” הרופא ניסה להתווכח אבל תום עצר בעדו “היא יכולה לשתות” הוא חזר על דבריו שוב.
הרופא הבין שהוא לא יכול להתווכח ואמר “לא, אנחנו צריכים להזריק לה, למה?”
“חקרתי קצת ומצאתי את התרופה, הוא הראה את הבקבוק, אמילי והרופא הביטו בבקבוק בשקיקה
“נו” תום האיץ בהם
“בסדר” הרופא אמר והזריק לה. תום ראה את המבט הספקני של הרופא ואת המבט המודאג של אמילי אבל בכל זאת הוא היה לגמרי בטוח בעצמו וזה כנראה מה ששכנע אותם.
“אמילי” אמרה סבתה בקול צלול
“סבתא” אמילי התרגשה “את חיה, היא חיה!!!” היא אמרה בהתרגשות. היא לא חשבה פעמים ונשקה ללחיו. תום הסמיק עד שורשי שערותיו. הוא לא האמין שהוא באמת עשה את זה.
כמובן שהקללה כבר התפוגגה, אבל זה לא שינה לו. כי מהיום הוא אדם אחר לגמרי; אדם שמתחשב בזולת, חבר אמיתי ובן אדם בעל ערכים חשובים באמת ולא אדם שצוחק על אחרים.

תהיה חבר [גרסה חדשנית ליפה ולחיה]
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך