אבדתי!
הלכתי הביתה. התחיל לרדת גשם ולא היה לי מטריה.
הרחוב היה שומם ומפחיד. נשמעו יללות תנים.
פתאום נשמע קול בכי. בכי מוזר מאוד. “וויא, וויא, וויא”
כך נשמע הבכי. הבטתי בשעוני, השעה 3:30. צריך לחזור הביתה.
אבל לא יכולתי לעמוד בזה. הרגשתי שאני חייבת לעזור למי שבכה.
מצאתי מטריה בקצה הרחוב ומיד התחלתי ללכת בעקבות הקול.
בסופו של דבר הגעתי לערמת פחים. ראש מפח הציץ בין הפחים.
פתאום הראש זז ומתוך ערמת הפחים יצא איש פח קטן ומוזר מאוד.
“שלום, אני איפח, איש ופח.” אמר איפח והמשיך: “איך קוראים לך?”
“לי קוראים שירלי” עניתי. “אתה בכית?” שאלתי.
“כן בכיתי, בכיתי בגלל שנאבדתי בעיר הענקית הזאת”
“אני מבינה, אתה רוצה שאקח אותך הביתה?” שאלתי.
“כן” ענה איש הפח.
לקחתי את איפח הביתה וסיפרתי לאמא את כל הסיפור.
“את מסכימה שאיפח יגור אצלנו?” שאלתי את אמא.
“אם תרצי” ענתה אמא וחייכה.
תגובות (0)