בגללך כנראה

fuckedupgirl 01/03/2018 636 צפיות 11 תגובות

אנחנו מטיילות כבר מעל לשעה והנעליים השחורות שלי מתמלאות בבוץ.
תיכף כל האיזור יתמלא שיכורים ואנשי לילה שאוהבים לברך את הירח לשלום בכל פעם מחדש דרך נרגילות או עשן סמיך אחר כלשהו.
היא גוררת אותי חצי רחוב, פונה לסמטה. שם אנחנו מתמקמות.
הבדידות קורצת לי מעל לגגות, מחייכת, שונאת כל דבר שבי איתה.
אבל בכל זאת, רק לי היא מושיטה ידיים ככה במחווה כמעט רומנטית שלא באמת מגיעה לי כי אני גוש של כלום שלא באמת יודע איך נושמים.
שוב היא מטילה בי ספק; מטה את ראשה הצידה ומנסה כאילו לקרוא את מחשבותיי.
“הביתה.”
אנחנו חוזרות על עקבותינו היישר אל מעבר לאפילה והחוצה לאותו מקום מלא באנשים שריק להם בלב.

כולנו בחיפוש מתמשך אחרי שטויות שימלאו לנו את החלל.
פעם זה היית אתה.
היום זה כבר מישהו אחר. משהו אחר. כנראה שהוא סקס הרבה יותר טוב וגם גבוה יותר, החיוך שלו מציף אותי בקיטש. אתה בטח מדמיין אותנו שוכבים ממש ברגע זה כשאתה מאונן כמו בתול מתוסכל מינית בכנס קומיקס מול הלפטופ שלך.
אבל לא. אני אכזבה. תמיד הייתי.
לא סקס. לא אושר. לא קיטש.
רק אני והכלבה שהיא הבית שלי בעולם, רק כמות בלתי ניתנת לתיאור של כאבים בלב ושיגעון שמת לפרוץ החוצה דרך העור הדק הזה שעליי.
די, זו תחפושת יקרה להחריד וכמה שהיא מיותרת עליי, לא ככה?

אולי בגלל זה פחדת ממני.
אולי בגלל מה שמתחת לעור החלק, הנעים, הרך, זה שליטפת בכל לילה עד שהתרגלתי להירדם רק בדרך הזו. אולי בגלל מה שמתחת לנשמה שבכלל לא קיימת, כל מה שראית במבט שלי כשצחקתי וקראתי לך מטומטם.
פחדת ממני, באמת פחדת.
יכולתי לראות את זה בחומות שגידרת סביבך בכל רגע שהעפתי מבט לצד השני של הרחוב. והן רק הלכו והתעצמו עד שנעשה בלתי אפשרי לדבר אליך בכלל.
אבל למה? למה פחדת ממני?
אני רק גוף, וזה רק גוף, והכל ייגמר כך או אחרת.

אם לא בידיים שלך, לא בידיים של אף אחד.
לא רוצה להתגבר. רוצה להיות תינוקת מרדנית ועייפה שבוכה כל הזמן אבל החיים מאלצים אותי להתבגר ולהמשיך להוציא את הכלבה בכל יום, בשעות קבועות, להמשיך להתנהל עם המציאות שמשיטה אותי במסלול שאין לי בו שום דרך לבחור את הפניה הבאה.
אם לא בידיים שלך אז כלום.
לא כי היית שווה משהו. לא כי אתה מיוחד.
פשוט כי אני לא בחורה טיפוסית שמסיימת הכל ומעיפה לעזאזל והולכת להתחבא בצל של גבר אחר שייתן לה רק שייתן…משהו.
פשוט כי נמאס לי להיות סיפור. או סטיגמה. פשוט כי אני מתגעגעת להיות בן אדם בלי חופש.

אז כלום עכשיו.
ושקט לי כל כך פה.
חצי מנורה דולקת מאירה על המקשים כי אני כזו עיוורת.
היא שוכבת לידי ומפהקת רגע לפני שתתחפר איתי מתחת לשמיכה.
וכנראהשגם הלילה לא אצליח לישון. וכנראה שזה בגלל שהרגלת אותי להיות מפונקת, אפילו שאמרתי לך לא.
כנראה שבגללך אני מרגישה ריק אם הוא לא ילטף אותי כשהכל נגמר.
כנראה שבגללך
בגללך
בגללך
אשפה אנושית

בגללך כנראה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (11)

מרגש.

01/03/2018 02:19

סבבה

01/03/2018 10:35

באמת מרגש, וגם עצוב.

01/03/2018 11:25

    תודה. אני חושבת..

    01/03/2018 11:33

למה חושבת?
סיפור מאוד עוצמתי

01/03/2018 11:40

    אז תודה.
    לא כיוונתי לכך אבל בכל זאת

    01/03/2018 11:43

בכיף.
הסיפור ממש נוגע אצלי בתובנות הפילוסופיות של החיים – “רוצה להיות תינוקת מרדנית… אבל החיים מכריחים אותי להתבגר”.
ממש סיפור חיי….

01/03/2018 11:51

    של כולנו, אני חושבת.

    01/03/2018 11:55

יש כאלו שכבר התבגרו.
אני מקנא בהם.

01/03/2018 11:56

    אין טעם לקנא בהם. הילדותיות זה דבר נחשק בעיניהם ככה שאף אחד לא באמת מרוצה.
    אני מעדיפה אותי ככה.

    01/03/2018 11:59
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך