דרקון במדבר

Untitled 10/04/2021 232 צפיות 2 תגובות

הימים במדבר עפים כמו החול בדיונות והזמן נמשך עד אין סוף.
החום שכל יצור חיי נזקק לו כדי להתקיים, אך במקום הזה הוא לא מאפשר אפילו לצמח לתת את שורשיו באדמה, הוא כמו מוות שניתן לראות ולחוש בו.
אבל המוות הזה הוא מוות יפה, למרות הלכלוך והזיעה והנשימות הקטועות, בגלל שחכמים רק ליטפו עם עיניהם את האור, אך מעולם לא נתנו לו לגעת בהם חזרה.
וכך עמדתי, על גבעת חול, החל מראשי ועד כפות רגליי מכוסה בבד שהיה פעם לבן,
והבטתי בשיירת הגמלים שהתפרסה על פני כמה קילומטרים. הסוחרים שחצו את ים השממה לרוב האמינו שאסור לסחור עם האנשים שמוצאים במדבר, לא רצו להסתבך עם שודדים, אויבים וג’ינים. אבל לסוחרים, כמו לכל שאר היצורים שכן החשיבו את עצמם כבני אדם, היה כבוד והבנה הדדית עם כל מי שפגשו. לכן הם יכלו לתת מים ואפילו פירות יבשים בתמורה לסיפורים או כל מיני חפצים פשוטים.
היה לי את שניהם, אם כי צריך לבחור בחוכמה עם איזה סיפור או חפץ אתה מבקש עזרה. גם להעניק מוות מהיר וללא כאב, בהחלט יכול להיחשב כעזרה.
חיכיתי לזמן הנכון להיכנס לשיירה, שבטים שונים סידרו מעט אחרת את אנשיה,
לעיטים הדוברים היו בקדמת השיירה, ולפעמים היו שם לוחמים. אך היה נראה כי האנשים האלו נצמדו למבנה הבטוח, הם פיזרו לוחמים מתחילת השיירה עד לסופה,
והאצילים ככל הנראה נמצאו ממש במרכזה. אני חיפשתי את הסוחרים בינהם, כבר הייתי בטווח ראייה והייתי צריך להחליט על פנייה. והחלטתי שאלך על פניית כבוד ובמידת הצורך הם יתקנו אותי. הלוחם הקרוב ביותר פנה אלי ראשון וחסך ממני את החיפושים אחר האדם המתאים לשיחה. הוא ירד מהגמל, אך לא הוריד את כיסוי פניו כאשר פנה אלי. “לשם מה באת?” שאלה מעניינת, אז הם ידעו שאני אבוא. ובעיקר הלוחמים בינהם ניחנו בישירות מבורכת. אבל למרות ההערכה שלי לישירות, חיפשתי דווקא את הסוחרים בגלל שלא יצטרכו את סיבת ביקורי, ולא ישאלו יותר מידי.
“לאירוח קצר ובשורות.” זאת הייתה האמת, אבל לא האמת כולה. וקיוויתי שזה רמז מספיק טוב, לכך שאני מעוניין לדבר עם אדם אחר. הלוחן הנמיך את פיסת הבד שכיסתה מחצית מפניו, כדי לתת לי לזהות אותו. ואכן זיהיתי, אם כי בקושי.
אם מכירים בן אדם טוב, ניתן לזהותו גם כאשר עיניו הן היחידות שחשופות.
הבחור הצעיר הזה היה בגילי, והוא ליווה שיירה שגם כן פגשתי בעבר. זאת הייתה עבודתו, הוא היה שכיר משבט נוודים, שהתמחה בלחימה והגנה. הוא ידע לקרוא את סימני המדבר ולהשתמש בחרב, בדיוק מה שכל שיירה זקוקה לו.
“אכן, אני זוכר אותך. ” הרכנתי את ראשי קלות, מופתע שהוא זיהה וזכר אותי, למרות שלא הסרתי את כיסוי פני, והוא כבר ידע שזה אני מרחוק. לפתע הוא צחק ותפח על כתפי, ככל הנראה מנחש את חששותי. “זאת העבודה שלי, חבר.”
החיוך נשאר על פניו, אבל עיניו שינו לפתע את התחושה. והוא ידע שהבחנתי. “אם כי, הייתי מייעץ לך לא להישאר בשיירה הזאת לאורך זמן. יש להם את מה שאתה מחפש. אני אולי זוכר אותך לטובה, אבל יש כאן כאלה שגם יזהו אותך מרחוק, אבל הם לא ירדו מהגמל ולא יקראו לך חבר.” כאשר דיבר המילים נאמרו בשלווה, ועיניו ננעצו בי בציפיה. “ברגע שאמרת שיש להם את מה שאני מחפש, חרצת את גורלי.” נאלצתי לענות. “אבל אני לא אשאר פה אחרי שאקבל את מבוקשתי.”
הלוחם הניח את ידו על כתפי והוביל אותי ממש אל תוך המהומה, הוא לא דיבר עוד. הלכנו ברגל במשך כמה דקות, עוקפים לפעמים כמה שכירים נוספים וכמה סוחרים עם משפחותיהם. “מאהז.” הוא אמר לפתע. “זהו שמי.” לא הספקתי לענות לפני שהוא דחף אותי לכיוון משפחה די גדולה, שזכתה רק לגמל אחד ולכן הגברים צעדו בזמן שהנשים רכבו עליו. מאהז נעלם, ככל הנראה חזר למקומו, ולי נשארה משימה אחת.

~~~

כאשר התחלתי ללכת לכיוון המשפחה, הם מיד הבחינו בי והביטו זה בזה. הם היו שלושה גברים, וילד קטן. עוד שלוש נשים ישבו יחדיו על הגמל שלצידם והתלחששו בינהן. ללא ספק הם שמעו עלי גם, אך הם נתנו לי להתקרב. “אתה בהחלט נחוש לקבל את זה. אם כי אתה לא עושה עבודה טובה בלכסות את עקבותיך.” אמר אחד הגברים בזעם. “עוד מעט אנחנו עוצרים ללילה ולא יהיה לך סיכוי לצאת מכאן בחיים, בעיקר לא אם אתה מתכנן לקחת את זה מאיתנו.” הם נתנו לו לדבר, ולא הוסיפו דבר, אך על פי המבט שעבר על פני חברי המשפחה, היה נראה כי הם ישמחו להיפטר גם ממה שהם מחביאים, וגם ממני. “בואו נהרוג אותו עכשיו, זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילו.” הוא בקושי הצליח לא לצעוק, ואגרופו כבר היה מוכן להיכנס בפניי. אחת הנשים ירדה מהגמל בקפיצה מהירה ונעמדה לצידו, היא לא זיכתה אותי אפילו במבט בזמן שלחשה משהו , ללא ספק ,לבעלה, והובילה אותו בכוח כמה שיותר רחוק מאיתנו.
האיש הזקן בינהם נאנח. “תישאר איתנו ללילה, אני יכול להבטיח שאף אחד לא יגע בך. אבל תיאלץ לעזוב בבוקר לפני שכולם יתעוררו. הלילה תהיה סופת חול, אני בטוח שגם אתה כבר הבחנת בה. ” אני לא אמרתי להם אפילו מילה אחת,
והם כבר הספיקו לכעוס ולסלוח. כנראה היה יותר מידי מתח בזמן האחרון.
גם השיירה הזאת צעדה ביום ולא בלילה, אף על פי שהשמש הייתה חזקה ומסוכנת במיוחד. הם לא יכלו להרשות לעצמם להתעקב יום נוסף במסע, אך לא יכולתי להתעמק בסיבה למה.
הלכתי לצדו של הישיש במשך זמן מה ללא מילים, לפעמים שמעתי שיחות קטועות, חלקן היו עלי וחלקן על הדרך שעברו. הרבה אנשים נשמו בכבדות, בעיקר אלו שלא יכלו להרשות לעצמם לרכב על בהמה. עצמתי את עיני, וצעדתי כך במשך מספר שניות. הייתי צמא ורעב, אך לא העזתי לומר אף מילה אחת,
למרות שהתחלתי להרגיש שהעולם מסתובב, והקולות הופכים לרעש, ויש באמת רק שני אנשים בעולם. רק אני והאיש הזקן. היינו היחידים שהשמיעו כמה שפחות צליל, היינו יחידים באותו הרגע במדבר, הולכים יחדיו, הצעדים, הנשימות ואפילו פעימות ליבם תואמות אחד את השני. התחלתי לפתע להרגיש שלהליכה הזאת יש יותר משמעות מלהגיע למקום מסויים. ההליכה הזאת, כאשר רגלינו הימנית דורכת בו זמנית על האבנים הקטנות, ואנו נושמים נשימה משותפת, סימלה אחדות והרגישה כמו בדיקה. הייתי צמא, אך המשכנו ללכת. עוד צעד ועוד אחד. לא הפסקנו ללכת גם כאשר כולם החלו לעצור.שמעתי קול אחד אחרון, שלא היה חלק מהרעש. “אבא?” מישהי נוספת ירדה מהגמל, היא הייתה הצעירה שבנשים והיחידה שדאגה לאביה. הוא לא ענה לה, רק נד בראשו. והיא נשארה במקומה, נותנת לנו להמשיך לצעוד בדממה שלנו.

דרקון במדבר
דרג את הסיפור

תגובות (2)

‘בלתי מוגדרת’ יקרה,
במילה – וואו. במשפט – יש כאן כתיבה איכותית ומרתקת, וגורמת לקורא לרצות עוד.

לסיפור אין התחלה מוגדרת. הקוראים נזרקים אל מציאות מדברית, ללא היכרות עם אף אחד מגיבורי הסיפור.
עד כאן, נהדר. הסקרנות על אודות גיבורי הסיפור, מטרותיהם, רצונותיהם ועברם, ובגיבוי כתיבה איכותית – החזיקה אותי מרותק עד “בדממה שלנו”.

אלא שאחרי הקריאה, נותרתי עם אותו הידע על גיבורי הסיפור וכו’ בדיוק כמו לפני הקריאה (אולי למעט שמו של מאהז השומר).
מיהו הנווד המספר? מה הוא מחפש? מדוע כועסים עליו? מיהו הזקן? מדוע אותו זקן שומר על המספר? לאן הם “צועדים בדממה”?

אם זהו פרולוג או פרק ראשון – מן הסתם התשובות תגענה בהמשך; אך לא זה המצב, להבנתי. כאן הסתיים הסיפור (??)

עימוד:
כדאי להוסיף שורות רווח בין פסקאות. רווח זה יקל על הקריאה, ועל סדר ההתרחשויות.
ציטוטים – בתחילת שורה. פעולה של דמות, שאינה הדוברת – בשורה הבאה. לך, ככותבת, ברור מי אמר מה. לקורא – קצת פחות.

עברית:
“לעיתים” – לא ‘לעיטים’. כדאי להגיה את הסיפור לפני הפרסום.
“הלוחם הנמיך את” – לא ‘הלוחן’. שוב, פספוס שנובע מחוסר הגהה.
“טַפָח” – היכה; “תַפָח” – נעשה נפוח.
“רגלנו הימנית” ביחיד, או “רגלינו הימניות” ברבים. לבחירתך.

אני מקווה מאוד שטעיתי, ושיהיה המשך לסיפור המרתק.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

13/04/2021 13:54

    כעיקרון אני מאוד רוצה להמשיך את זה,
    אבל כבר הרבה זמן לא כתבתי בהמשכים, כי כבר מהפרק השני
    הכתיבה שלי מתדרדרת.
    באופן כללי, לא כתבתי (או קראתי, כן זאת בושה) כבר הרבה זמן,
    אז אני מנסה לראות אם עדיין יש לי את זה.
    אני אתקן שגיאות, ויש מצב גם אערוך את הקטע כולו, לוודא שכך אמור להיות.
    תודה על הביקורת! זה עוזר לי מאוד.

    17/04/2021 18:39
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך