כנפיים.

החדר עומד להסגר בקרוב.
אני עוקבת בעיניים קטנות וחסרות סבלנות או מנוחה אחרי האור המלאכותי שבוקע ממסדרון הבית ונכנס לחדרי דרך הדלת. מטווחו מתחיל קטן יותר ויותר, והוא הופך לפס אור קטן שהאיר במקצת את החדר שהחשיך כבר כמעט לחלוטין. דמותה של אמי נראית מבחוץ כשהיא סוגרת את הדלת לגמריי, עצומת עיניים ורדומה למחצה. לאחר שהחדר כבר חשוך, אני קמה במהירות מהמיטה ועומדת עליה כשאני שולחת מבט נחוש בחלון הפתוח שמכניס אל תוך החדר לחות וחום האופייניים לעונת הקיץ.
אני מנסה לאמץ את מחשבותיי ולמקד אותן, ומרגישה עקיצה נעימה ועדינה שממוקדת בנקודה מרכזית בגבי. מתוך גבי מתחילות להזדקר בעדינות זוג כנפיים שבריריות בגווני הארגמן שמכו.סות בעיטורים מסולסלים שצבעם כסף.
אני מסובבת את ראשי הצדה כדי לראות מה מצבן, ומחייכת לעצמי חיוך מלא סיפוק. כדי לבדוק איך הן פועלות בזמן אמת אני מתחילה לרפרף בהן בעדינות, מה שמפיק צליל שקט הדומה למשק כנפיי פרפר שאיש אינו טורח לשמוע.
בבת אחת אני מרגישה את עצמי מרחפת קצת מעל הסדינים והמצעים, ואני- שהולכת על שתיי רגליים במשך כל חיי, מתחילה להתרגל לתעופה יותר מהר ממה שהתרגלתי להליכה כשהייתי רק תינוקת. האבקה הכסופה הדבוקה לכנפיים החלה להתנתק מהן בגושים זעירים ומכסה את המיטה וגם קצת את הרצפה.
אני מתחילה לנסות להתעופף שוב, אני רוצה לחזור להרגיש את תחושת החופש וחוסר המחוייבות לאף אחד שהתעופה הכל-כך קצרה הזאת הספיקה להעניק לי. אני רוצה קצת יותר מזה, בבקשה.
אני מנסה לעוף קדימה אל מול החלון, ומרגישה פתאום איך מרגישים גוזלים כשהם מנפנפים בכנפיהם מחוץ לקן בפעם הראשונה.
למרבה הפתעתי אני מצליחה להגיע לחלון, המומה עדיין מהשוויון בגובה ביני לבינו. שהרי בזמן שהלכתי על שתיים, הייתי רגילה שהיה גבוהה ממני. אבל עכשיו אנחנו באותו הגובה, ואם רק ארצה בכך, אוכל להיות אפילו גבוהה ממנו. אני כבר בחוץ, מפזרת אבקה כסופה מכנפיי שיורדת מטה-מטה עד שהיא נוחתת על הדשא. לפניי שאני מתחילה לעוף רשמית בחופשיות, אני מסתובבת אחורנית ומנופפת בכף יד קטנה לשלום לחלוני. הוילונות, שעדיין זזו, נראו כאילו הם באמת ראו אותי ונופפו לשלום בחזרה.
לאחר החלפת מבטים ממושכת ושיחת פרידה אילמת עם החדר, החלון והוילונות, אני סוף סוף יוצאת- ילדה קטנה, מתולתלת ומכונפת שפיג'מת קיץ לגופה יוצאת לבדוק אם הירח באמת עשוי כולו גבינה כמו
שאומרים באגדות, אם כוכבים נופלים מגשימים משאלות רק לילדים, ואם באמת אפשר להגיע לארץ לעולם לא אם מסתכלים לעבר הכוכב השני מימין, ועפים ישר עד הבוקר.