עזרה

naorrr9 05/10/2020 65 צפיות תגובה אחת

-דחף להסתגר, להתמודד לבד או לא לעשות כלום-
במשרד קטן וקלאוסטרופובי, בוהקת תאורת פלורסנט לבנה וביקורתית, מדמה חדר ניתוח. במרכז המשרד, מול שולחן משרדים עבה ועמוס ניירות, עטים אדומים וגיליונות ציונים, יושב ילד בן 8. ראשו מורכן, הוא מנסה לתלוש חוט קצר, פרום, שבולט בתחתית חולצתו. כל פעם משתמש עם יד אחרת, לא משנה באופן מהותי את הטקטיקה הראשונה שבחר, ממשיך לנסות על אף שיודע בתוך תוכו שזוהי אינה הדרך הנכונה.
מימינו יושבת אמא שלו, אישה צעירה עם שיער מתולתל אדום, בעלת פנים עגולות, מאופרות בטעם טוב, ועם מבט חתום ומלא קשב.
הם יושבים על כיסאות ברזל עם משענת ומושב מפלסטיק. הרגלים של הכיסאות חלודים במקצת וצבעה של המשענת דהוי, הכחול הפך לתכלת.
מולם, מאחורי השולחן העמוס, יושבת מנהלת בית ספר, אישה רזה עם שיער אדום קצר. מרכיבה משקפיים צבעונים עם מסגרת מרובעת. הפנים שלה רזות מהסנטר ומתרחבות בהגיען למצח, נראית כמו אגס.
אין בה רוע, להפך, רוצה לעזור.
לאורך המפגש, שארך כמעט שעה, הושיטה המנהלת, כמה פעמים, יד קדימה, לכיוון הילד, ניסתה לחזק את המילים שיצאו לה מהפה
– אני רוצה לעזור לו פנינה, אני צריכה שייתן לי יד. –
פנינה, האמא, ישבה והנהנה כאות הסכמה לדברים שנשמעו.
– קשה לו, אני רואה לפי ה… – התחילה המנהלת כשפניה מופנים אל האמא ומיד השפילה מבט כדי לחפש הוכחות בגיליון ציונים שלו, שהיה פתוח על השולחן ומואר היטב.
– הנה, תסתכלי בעצמך, בכל המקצועות העיוניים הוא חלש מאוד, בתנ”ך, ספרות והיסטוריה יש לו כמעט מספיק – היא המשיכה לדבר מבלי ליצור קשר עין, רצתה להראות שהיא לא משקרת.
בבת אחת הרימה את ראשה האגסי והביטה באם כמו בניחום אבלים, דיברה בביטחון שמלווה במעט צער כלפי האישה שמולה – זאת הקריאה, עם הקריאה יש לו בעיה. –
האם פלטה אנחה שהפתיעה את עצמה. הילד המשיך למשוך את החוט הפרום, מצא נחמה באתגר השולי הזה.
– כן, אנחנו יודעים, אנחנו מנסים לעבוד על זה, אני עוזרת לו כשהוא מבקש. – התוודתה האם בפני המנהלת והציצה בחביבות אלה בנה, שהרגיש את המבט ומיד שילב ידיים, הסתכל על המרצפות, הסתיר מאמו את האתגר החדש שהציב לעצמו.
– והוא מבקש עזרה? – שאלה במהירות המנהלת והנחיה שתי ידיים על הגיליון.
– לא… – האם רכנה אל המנהלת ודיברה לפתע בקול חלש יותר, עדין.
– זה נראה שהוא מתבייש, שזה מביך אותו לקרוא. –
– במה יש להתבייש? יש כאלה שצריכים ויש כאלה שלא. – השיבה האגסית באותו טון שדיברה מקודם, לא קראה את הניסיון של האם לרחמים, הציבה עובדות והתעלמה מרגשות. האם ניסתה לדון בנושא בעדינות, מחשש שיפגע, בגלל זה שינתה את הטון, למרחם, מגונן, ואילו המנהלת הניחה שאין טעם להסתתר מאחורי ליטופים.
שתיהן שתקו, בהו אחת בשנייה במשך דקה שלמה, כל אחת ציפתה שהשנייה תודה באשמה ותיקח אחריות למצב.
הילד חזר לחוט הקטן ולפרקים הציץ אל אותן שתי נשים מבוגרות שלא מצליחות לפתור בעיה קטנה, להפך, רק מחמירות אותה.
המנהלת נאנחה וקטעה את השקט. חיוך מוגזם נפרש על פניה והיא השפילה מבט, ישרה את המשקפיים ועיינה בגיליון.
– תראי… וב…. איפה זה…? לא היסטוריה… דיברנו על זה… ב… –
היא עברה עם האצבע על המקצועות, התעקשה לא לפספס כלום, מוכרחה להוכיח את הטענה שלה.
– כן… הנה… בחשבון 70 ובגיאוגרפיה 50, ספורט 80 ומוזיקה 70 –
האמא התרוממה בגאווה קטנה,
– יפה, 70 בחשבון זה יפה לא? – קטעה בכך את השחיטה ובפניה מרחף מבט אופטימי .
המנהלת הפסיקה לחקור את הגיליון והחלה לערום גיליונות שהיו מסביב. שמה אחד על השני, למעט את של הנאשם, והניחה על ערימה של מבחנים ודפים בצד שמאל של השולחן. תוך כדי מלמלה “רק רגע…” או “רגע אחד בבקשה”. אחר כך העבירה מצד לצד ספל קפה ריק עם שרידים של קפה יבש. פעולות מוטוריות חסרות משמעות שכל יעודן הוא להעביר זמן, לדחות את הקץ בחשיפת העובדות המצערות.
– כן, זה יפה מאוד, אבל זה לא על סמך המבחנים… – המנהלת ישרה מבט אל האמא וסידרה את המשקפיים,
– עשינו להם עבודות ו… והם יכלו גם להתחלק לזוגות, בעבודה הוא ונעמי קיבלו ציון מאוד יפה, 80 או 90… אני לא זוכרת במדויק. – אמרה בגמגום והציצה בגיליון תוך כדי, כמו שופט שמעין שוב בראיות המונחות לצידו.
האמא הנהנה, הציצה אל בנה השקט, שלפרקים סקר את המבוגרים ולרגעים ניסה לתלוש את החוט הפרום, ולא ידעה מה להגיד לו.
היא פנתה אליו בחצי סיבוב ומפיה נפלט, בלי שליטה, בקול מעט מודאג,
– מה אתה חושב? – ניסתה לקבל הדרכה בחינוך הילד מהילד.
– לא יודע… – ענה ומשך בכתפיו בילדותיות.
– אתה לא צריך עזרה? – שאלה המנהלת בליווי חיוך מרוצה. – מישהי או מישהו שישב איתך, ידריך אותך, יעזור לך… – היא הניחה את שני המרפקים על השולחן ורכנה אל הילד, – זאת לא בושה, אם קשה לך אפשר לבקש עזרה. –
המבוכה של הילד התעצמה ממבטה המשתנה של המנהלת, חיוך קטן ומשונה נפרש על שפתיה הדקות, מכוסות האודם, האף שלה נע מעלה ומטה בעדינות, נראתה ככלב ציד רגע לפני זיהוי מוחלט של טרף.
הוא הרגיש אשם במשהו אבל לא היה לו מושג במה.
השיחה המשיכה באותו טון, הדמות האחראית דבקה בגרסתה, הילד חייב עזרה, והאם, הסנגורית הציבורית, לא הצליחה למקם את עצמה בין הצדדים.
“הוא באמת צריך עזרה, באמת קשה לו.” חשבה עם עצמה, “או שאולי זה פשוט הגיל, זה יעבור, הוא רק בן 8 קיבינימט!” רטנה לעצמה על המנהלת אבל נפרדה ממנה בנימוס כשיצאה עם בנה מהמשרד.
בן ה-8 לא הבין מה רוצים ממנו, “עזרה? עזרה במה?” חשב לעצמו כשליווה את אמו אל מחוץ לכותלי בית הספר. “משהו לא בסדר בי?” המשיך לערער אחרי עזיבת האם ובעודו צועד אל מנחת המטוסים מנייר.
ברחבה קטנה, צמוד לפרוזדור של כיתות א’ וב’, עמדו שני ילדים בני 8 וזרקו שוב ושוב מטוסי נייר, ניסו להטיס אותם מעל לקורת בטון רחבה בצבע ורוד. אחד הילדים, נמוך ורזה והשני בלונדיני עם שיני שפן.
מסביבם שיחקו ילדים אחרים, מכיתות אחרות, בכל מיני משחקים מומצאים שנועדו להעביר כמה דקות של תקשורת בין-אישית.
המטוסים שלהם צנחו לרצפה עוד לפני שיצאו מהמשגר, העוצמה הראשונית שכל כך השקיעו בה לא תרמה בשום אספקט להתרוממותו של כלי הטיס.
הנאשם נעמד לידם והסתכל על הקורה מבטון, לא אמר כלום, לא היה לו מה להגיד, אבל כן חשב המון מחשבות.
בדרך כלל גם הוא השתתף בתחרות הזאת, היום לא היה לו כל כך חשק.
לפני יומיים, הביא מהבית מטוס שהצליח לדאות קצת מעל לראש שלו. זאת הייתה הצלחה כבירה, שני החברים התרשמו מאוד מהנתונים של המטוס. השיגור היה מופלא, הדאייה הכי טובה שראו והנראות שלו מתקבלת.
המטוסים שלהם נראו כמו מטוסי F16, בעלי זוויות חדות וגוף מוארך. שלו נראה כמו מטוס אפגני עקום, עם קיפולים אקראיים וצורה לא שגרתית. אך על אף צורתו המוזרה היה קשה להשקיע את מלוא תשומת הלב בנראות, לאור התוצאות המשוכללות שקיבל, וברגע שנחת על אדמת כדור הארץ שני החברים תפסו אותו ורצו לכיתה, בחנו את קיפוליו בדקדוק והציעו הצעות ייעול, נשמעו כמו שני טכנאים בכירים בחברת תעופה.
בן ה-8 הלך אחריהם בגאווה ונכנס לכיתה, ראה אותם יושבים אחד ליד השני, מנסים לפענח את סדר הפעולות.
– זה לא ככה… צריך לעשות את ה… רוצים אני אעזור לכם? – שאל בעודו עומד מעליהם ומרגיש נעלה.
– עזרה? מה עזרה? זה רק מטוס מנייר! – קבע השפן הבלונדיני בקול רם וניסה לפענח את הקיפול השני.
– אם תרצו, אני יכול לעזור, אבא שלי עזר לי עם המטוס הזה… – השיב לטכנאים חסרי הנימוס.
הנמוך הרים את הראש וחשף מבט מזלזל – ביקשת עזרה? ביקשת עזרה בלהכין מטוס? – אמר בחצי חיוך שחצני.
– כן, כאילו, לא… – גמגם הנעזר והתיישב מיד על כיסא של השולחן ממול. באותם הרגעים ברכיו החלו לרטוט מבלי שידע מה תוקף אותן. בהבחנה זריזה הבין שאם לא ימצא מיד משהו להיתמך בו ייפול לרצפה, ממש כמו מטוסי הנייר הכושלים של חבריו.
השפן, שהסתבך לגמרי עם הקיפולים ויצר כובע או סירה, הסתכל בהתנשאות וקבע – אז כן ביקשת עזרה. –
הבעלים של המטוס האפגני השתתק, משך בכתפיים כמודה באשמה ונעץ מבט בקיפולים השגויים של השפן. מצא נחמה בכישלון של חבר.
הצלצול קטע את השיחה ואת עבודות הקיפול. השפן והנמוך נשארו במקום הקבוע שלהם והוא הלך למקום שלו, למחבוא, בקצה השני של הכיתה, ליד החלון, מאחורי הילדה השמנה עם רעמת התלתלים.
כשעמד ברחבה ליד השפן והנמוך, מספר דקות אחרי השימוע, בזמן שבהה בקורה הוורודה, מחשבות התרוצצו לו בראש כמו זבובים מעל ערימת צואה. לא נשאר מקום לכלום, אפילו שכח את המטוס החדש שקיפל עם אביו (הם בדקו אותו אתמול בערב, לפני שהמנהלת התקשרה וזימנה לשיחה).
צריך עזרה.
צמד המילים האלה הדהד בראשו ומעליהן התעופפו מחשבות בצורת מעופפים משונים. מזמזמים ללא הפסקה, משמיעים רעשים אישיים ופרטיים, כאלו שלא יוצאים החוצה, נשארים בפנים ומחרפנים אותו, רק אותו.
“אז מה אם אני לא יודע לקרוא.” אמר לעצמו והקשיח פנים, “המטוס שלי הגיע הכי גבוה!” המשיך במונולוג הפרטי, “הנה, שני הטיפשים האלה” הציץ במבט זלזלני אל שני המקפלים הכושלים, שחזרו לגרסת ה-F16 מאחר ולא הצליחו לשחזר את האפגני.
אחרי שבהה הם כמה דקות העביר את מבטו אל הקורה, “אני יותר טוב מהם, המטוס שלי… המטוס שלי הוא…”
המילים שרצה לומר לעצמו נעלמו, נשכחו והתמזגו עם זמזומם המטריד של המעופפים.
כלום, רעש לבן ומחשבות על עזרה.
“אני באמת צריך עזרה?” שאל את עצמו בעדינות ורחמים, השתדל לא להקשות על עצמו, לא לפגוע, כמו ילד סקרן שדוחף מדוזה עם מקל, רוצה רק לזהות, לחקור את היצור החדש, עדיין לא חושב על לחורר אותו.

עזרה
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (1)

אהבתי מאד. אני אתחיל מזה שאני ממש אוהב את הסגנון. אתה בונה את הדמויות יפה. הקצב יפה. התיאורים טובים, המטאפורה בסוף. וזה מצליח לסקרן. בכל שלב שקראתי, רציתי לדעת לאן העלילה תתקדם. יש לי המון הערות, דברים קטנים שהייתי משנה. פעם ניסוח. זמנים. מילה פה, מילה שם. הייתי שמח לשלוח לך. לא כל-כך רוצה לעשות את זה דרך המנגנון תגובות, אבל רק אם אתה רוצה. אני אשמח.
סיפור יפה. תמשיך לכתוב.

05/10/2020 18:55
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך