תשאלו את דודו

19/09/2010 1166 צפיות אין תגובות

ברחוב קטן וצפוף חיו להם זוג הורים. היו להם 3 ילדים – 2 בנות ובן קטן. לאבא קראו מיכאל, לאם מיכל, לשתי הבנות עדי ורחל ולבן הקטן דודו.
ביום הראשון של דודו בגן, הוא ראה את רחל ועדי בגן חובה. רחל ועדי תמיד היו יותר גדולות ממנו אבל הן עצמן היו באותו הגיל – הרי הן תאומות. רחל ועדי תמיד הסתבכו בצרות.
כשבאו לעדי ורחל ושאלו אותן למה הן עשו משהו אז הן תמיד אמרו: “תשאלו את דודו, אחינו הקטן.”
הגננת לא האמינה שביום הראשון של דודו בגן הוא עושה צרות. היא ניגשה אל דודו ושאלה אותו: “דודו, אתה עשית את זה?”
דודו אמר, “לא עשיתי כלום, מה כולם רוצים ממני?”
“לא, כי פשוט אחיותיך אומרות שאתה עשית את זה.”
“אז תגידי להן שזה לא אני.”
“בנות, למה אתן מאשימות את אחיכם הקטן?”
“אנחנו לא מאשימות אותו, פשוט עדי ראתה אותו עושה את זה.”

“אמא?”
“מה דודו?”
“את יודעת שהיום בגן עדי ורחל האשימו אותי במשהו שלא עשיתי?
“כן? במה?”
“שאני השלכתי חול על ניקה.”
“זה לא בסדר, אני אדבר איתן.”
“שלום אמא!”
“בנות, איך היה בגן?”
“בסדר, אפילו הגננת ציינה אותי לשבח.”
“יפה מאוד עדי!”
“ועכשיו, אפשר לשאול אתכן משהו?”
“כן, בטח אמא, כל דבר.”
“למה היום בגן האשמתן את אחיכם הקטן?”
“לא יודעות, תשאלי את דודו למה.”
“כבר שאלתי אותו והוא אמר שהוא לא עשה כלום. למה אתן מאשימות אותו בלי לבדוק?”
“כי עדי טוענת, שהיא ראתה אותו זורק על ניקה חול.”
“אני מתקשרת לאמא של ניקה כדי לברר את העניין ועד אז, כולם כולל אותך, דודו, עולים למעלה.”
“9125342… מתקשר……. הלו?”
“שלום, מדברת אמא של דודו, מהגן.”
“אה כן, מה רצית?”
“אמא שלך נמצאת?”
“כן, רק רגע.”
“אמא?”
“מה?”
“אמא של דודו בטלפון, היא רוצה לדבר איתך.”
“הלו?”
“רציתי לדבר איתך בקשר לניקה.”
“כן, מה?”
“ניקה סיפרה לך מי זרק עליה חול?”
“כן, למה?”
“כי רציתי לדעת מי זה היה.”
“אלו היו שתי ילדות, ניקה אומרת שאלו האחיות של דודו.”
“טוב, תודה, ביי.”
“עדי ורחל?”
“מה אמא?”
“רדו רגע למטה.”
“טוב, בסדר.”
“דיברתי עכשיו עם אמא של ניקה והיא אמרה לי שאתן זרקתן על ניקה חול.”
“בסדר.”
“אז למה אתן מאשימות את אחיכן?”
“מפני שאנחנו לא סובלות אותו. רצינו להיות הבנות היחידות ואז הוא נולד.”
“עדיין, זאת לא אשמתו. אתן לא צריכות להאשים אותו.”
“טוב, אמא, אנו לא נאשים אותו שוב.”
“בסדר, ועכשיו אני רוצה שתלכו אליו ותתנצלו בפניו.”
“בסדר, אמא, כל מה שתגידי.”
“דודו?”
“מה?”
“בוא רגע.”
“למה, אמא?”
“אני רוצה לדבר איתך.”
“בסדר, אני בא.”
“דיברתי עם אמא של ניקה והתברר לי שמי שזרק היום חול על ניקה הן עדי ורחל, ולא אתה.”
“רואה שהן האשימו אותי?”
“כן, אבל הכי חשוב שהתנצלו בפניך.”
“מה?”
“מה הן לא התנצלו בפניך?”
“לא, הן בכלל לא ניגשו אליי.”
“טוב, אתה יכול ללכת לחדרך.”
“עדי ורחל? בואו לכאן מיד.”
“אתן ביקשתן מאחיכם הקטן סליחה?”
“כן, בוודאי.”
“למה אתן משקרות? זאת כבר הפעם השנייה.”
“למה? עכשיו לא שיקרנו, באמת ביקשנו ממנו סליחה!”
“אני יודעת שלא ביקשתן ממנו סליחה כי עכשיו דיברתי איתו והוא אמר לי שהוא בכלל לא יודע על מה אני מדברת.”
“אז הוא משקר, כי אנחנו זוכרות בפירוש שביקשנו ממנו סליחה.”
“טוב, תבטיחו לי שלא תשקרו לי יותר?”
“בסדר, אמא, אנחנו מבטיחות לך.”
למחרת בבוקר רחל הפילה כוס חלב. אמה שאלה אותה, “למה הפלת את הכוס? את יודעת שזה מלכלך מאוד.”
“לא יודעת, תשאלי את דודו!”
“עוד פעם? כבר אמרתי לכן לא להאשים את דודו במה שהוא לא עשה.”
“עכשיו תלכו לגן, ואני מבקשת שתתנהגו יפה.”
“בסדר אמא.”
“אה, חכו רגע!”
“מה?”
“שכחתי, קחו את דודו איתכן, אני לא מרשה לו ללכת לבד לגן.”
“אבל אמא…”
“בלי אבל, קחו את אחיכן לגן.”
“טוב, בסדר.”
“בוא דודו.”
“להתראות אמא.”
“להתראות ילדים!”
“הנה הם!”…
“עדי, רחל ודודו?”
“מה?”
“למה איחרתם?”
“בגלל שדודו שפך את החלב על הריצפה.”
“לא נכון, אני לא עשיתי את זה. את עשית את זה, רחל.”
“טוב, בואו תיכנסו לגן.”..
“ניקה?”
“מה?”
“את רוצה לשחק איתי?
“כן, בטח.”
“טוב, בואי נבנה בקוביות.”
“בסדר, אני רוצה לבנות פירמידה.”
“ואני אבנה בית.”
“תראו אותם!”
“איזה מגוחכים הם, ילדים לא אמורים לשחק בקוביות.”
“נכון.”
“ילדים אמורים לשחק בגולות או בצמידים.”
“זה לא אמור להיות עניינכן במה אנחנו משחקים.”
“נכון, אנחנו רוצים להיות לבד.”
“טוב בסדר, אתם לא צריכים להתנפל עלינו.”
בצהריים ניקה ציירה ציור בצבעי מים ועדי עברה לידה. בכוונה עדי הפכה את כוס המים וכל המים נשפכו על הציור של ניקה. כשניקה שאלה אותה למה היא עשתה זאת, היא אמרה: “תשאלי את דודו.”
“נמאס לי מכן! אתן כל הזמן מאשימות את דודו במה שאתן עושות.”
הגיע ה-4 במאי, ויום הולדתן של התאומות הגיע. עדי ורחל לבשו שמלות מהודרות וזרים. דודו אהב לקנות מתנות, אז הוא קנה מתנה אחת לכל אחות. בסוף יום ההולדת עדי ורחל סיימו לפתוח את מתנותיהן של חברותיהן וגילו עוד שתיים בתחתית. הן התפלאו ששמו של דודו רשום שם. הן פתחו את המתנות ובפנים היה…

“יום הולדת שמח!”

צרח הליצן מתוך המתנות.
עדי ורחל נהנו מאוד ממתנת יום ההולדת שלהן והחליטו לאהוב את אחיהן דודו ולא להאשים אותו יותר בכלום.

הסוף.

תשאלו את דודו
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך