עיני האמת – פרק 8 – אל תסתכל בקנקן…

13/01/2010 1358 צפיות 3 תגובות

אברהם זינק ממקומו, תנועותיו מהירות ויעילות. הסתובבתי כדי לראות יותר טוב את התוקפים שלנו. הם היו אכן גדולים מאד. הם היו מכוסים מכף רגל ועד ראש בבגדים שחורים וגלימות שחורות כיסו את גופם. אברהם ניתר ממקומו ורץ לכיוון התוקף הראשון, זעקת קרב אדירה בוקעת מגרונו. הוא הניף את חרבו מעל ראשו והוריד אותה מתוך כוונה להוריד את ראשו של התוקף, התוקף הסתובב הצידה, נותן לאברהם לעבור אותו ומנסה להכשיל אותו אולם אברהם המשיך את תנועתו תוך כדי שהוא מתגלגל ומונע מהתוקף שלו גישה לרגליו. באותו הזמן, התוקפים האחרים לא זזו ממקומם וכאילו צפו בקרב הענקים הזה בין אברהם ללוחם השחור. הדבר הפליא אותי אולם באותו רגע לא באמת שמתי לב לעניין.

הקרב המשיך כך דקות ארוכות, כל צד מנסה להכות את השני אבל השני מתחמק מהמכה ברגע האחרון. ממקום מרבצי הדבר נראה כמו ריקוד, ריקוד קטלני בין שני לוחמים מנוסים אשר נראה כי אף אחד אינו יכול להפסיקם, עד שלבסוף כמו שהוא התחיל כך הסתיים הקרב. שני הלוחמים עומדים האחד מול השני, נושפים ושואפים, יכולתי לראות שאברהם שטוף זיעה אבל הדבר המוזר ביותר ששמתי אליו לב הייתה העובדה שאברהם חייך, חיוך של אושר וסיפוק. “אני רואה שכישוריך אינם קהו” פנה לבסוף התוקף השחור לאברהם והוסיף “שומר הסף”. אברהם החזיר את חרבו האדירה לנדנה והשיב “אתה יודע טוב מאד שאפילו שאהיה זקן ובא בימים לא תוכל לגבור עלי רמיאן” ושני הגברים התחבקו וטפחו האחד לשני על השכם. הלוחם השחור הוריד את כיסוי ראשו וכך עשו גם חבריו. הם היו צעירים, בשנות העשרים לחייהם, הם נראו כמו לוחמים והדבר היה ניכר הן בגופם והן בצורה שהם החזיקו את עצמם.

אברהם ניגש אלי, שולח את ידו לעזור לי לקום, “בו מנואל, בו הכר את ידידי הטובים, את רמיאן הכרת כבר ואלו אחיו, דוריאן, מלקור ורפאל” כל הלוחמים הנידו את ראשם לכיווני באות כבוד. “נעים מאד להכירכם” אמרתי בקול קטן. אברהם הסתכל עלי כבוחן אותי ואמר “אין לך ממה להתבייש מנואל, הכבוד הוא כולו שלהם, לא כל יום רואים ילד קטן מסתובב באזורים אלו”. מלקור פנה אל אברהם ואמר “באמת הכבוד כולו שלנו” וקד קידה עמוקה יותר “כל ילד שמעז להסתובב באדמות הנשכחות האלו ועוד תחת צילו של שומר הסף, אכן מיוחד הוא”. וארבעת האחים ולדאבוני גם אברהם פרצו בצחוק, כאילו סיפרו סיפור מצחיק שאת מטרתו לא הבנתי, סיפור שהגיבור הראשי הוא אני. אברהם ראה כנראה שנפגעתי ולכן תפח על גבי ואמר “אל תתייחס למלקור. כוונתו טובה היכולת שלו להצחיק אנשים נודעת למרחקים” והוסיף בקול שקט “רק תגיד את המילה ואני ידאג שהוא לא יוכל לספר יותר סיפורים לעולם”. המבט שעל פני כנראה היה עד כדי כך מופתע עד שהלוחמים החלו לצחוק שוב אבל הפעם הצטרפתי אליהם”.

לאחר כמה דקות, פנה דוריאן לאברהם ואמר “הלילה קרב ואני לא מאמין שתרצה להמשיך להסתובב בשעות הקטנות של הליל. הצטרף אלינו, המחנה שלנו קרוב ונוכל להחליף חוויות ולהעלות נשכחות”. אברהם הסתכל עלי ואמר “מה אתה אומר מנואל?”, “אשמח מאד” השבתי. האחים שבשלב זה הבנתי שהם באמת אחים, הובילו אותנו כמה קילומטרים במורד הדרך עד לצומת דרכים, שם הם המשיכו דרך הצמחייה העבותה עד שהגיעו לקרחת יער ויכולתי לראות שאחים הקימו כבר מדורה אולם הדבר המדהים ביותר שתפס את עיני הייתה הנערה שטיפלה באש ובסיר המבעבע עליו. היא הייתה כבת גילי, או לפחות כך חשבתי. שערה בהיר ושופע, שהסתלסל מאחוריה והגיע עד לגבה התחתון. ששמעה אותנו פנתה אלינו וחשבתי שליבי עוצר בקרבי, פניה היו פני מלאך, עגולים ורכים ועיניה היו גדולות ומלאות ולמרות שאור המתעמעם, יכולתי להבחין שצבען היה שונה בכל העין, באחת ירוקה כאבן יקרה והשנייה כחולה כמו שמיים ביום אביב בהיר. ברגע שראתה אותי, חייכה חיוך מבויש והמשיכה לערבב את הנזיד עליו עבדה. למרות שהדבר נראה לי כמו נצח, עבר רק רגע קל מהרגע שראיתי את הנערה ועד שרפאל התנגש בי קלות מאחור ואמר “אני רואה שהכרת את אחותנו, מריאל, מריאל אני רוצה להכיר לך חבר מיוחד שלנו אברהם ובן הלוויה שלו מנואל” אמר ומריאל, עכשיו ידעתי את שמה, פנתה אליו וקדה קידה קלה ואמרה בקול שהמלאכים היו יכולים לקנא בו “נעים מאד” והמשיכה בהכנת הנזיד.

כך התיישבנו סביב המדורה, אני ליד אברהם והאחים מסביב למריאל, הנזיד היה טעים אולם לא שמתי לב אליו במיוחד או לשיחה שאברהם שוחח עם האחים, כל כולי הייתי מרותק למריאל והיא הייתה כלא שמה לב אליו. כנראה שנראיתי כחולם בהקיץ כי לא שמתי לב שאברהם פנה אלי עד שהוא דחף אותי קלות “מנואל, אתה חי, אתה נראה כאילו חטפת מכה נוספת בראשך” ואחים שוב פרצו בצחוק “רפאל פה שאל אותך שאלה” פניתי לרפאל כמקיץ מחלום ואמרתי “אני מתנצל, מה הייתה שאלתך?”. “שאלתי, האם הנזיד שאחותי הכינה טעים לך?” אומר וקרץ קריצה קטנה. פניתי למריאל, לא בטוח שקולי לא יבגוד בי ואמרתי “הנזיד היה מצוין מריאל, תודה רבה” היא פנתה אלי ואמרה “הוא כנראה היה מאד טוב עד כדי כך שהחלטת להאכיל גם את החרקים לרגליך”. ואז שמתי לב ששפכתי חלק נכבד מהנזיד לרצפה בעודי חולם בהקיץ. כמובן שהדבר גרם לפרץ צחוק נוסף ופני האדימו מרוב בושה. מריאל שראתה זאת פנתה אלי בקול יותר רך ואמרה “זה בסדר, אני מבינה שאתה רגיש מאד לסובב אותך ולא רצית להשאיר את החיות שבאו להתחמם מול האש רעבות” אמרה וחייכה חיוך כזה שליבי ניתר שוב בחזי.
רפאל פנה אלי ואמר “מה שבאמת שאלתי אותך זה מי אתה ומאין אתה באת? פניתי בחזרה אל המדורה ועניתי “שמי הוא מנואל ומה שאוכל לומר בוודאות שאני יודע מי אני אבל אינני יודע איכן אני. אברהם החל לספר לי בליל אמש על הארץ אולם הוא לא השלים את סיפורו” האחים פנו אל אברהם שהיה עסוק בעישון המקטרת שלו, חושב מחשבות ברומו של עולם. הוא פנה אלי ואמר “אתה צודק מנואל, הבטחתי לך שהשלים את סיפורי ואכן הנה אני הולך להשלימו” והוא פצח בסיפור המדהים ביותר ששמעתי מעודי…

עיני האמת – פרק 8 – אל תסתכל בקנקן…
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

מתי אתה שם את ההמשך של הסיפור??או שזה הסוף

18/05/2010 16:03

היי זה לא הוגן אתה לא ממשיך את הסיפור????????????
בכל אופן ממש יפה
מאלף

19/07/2010 02:57

נפלא! מדהים! בבקשה תמשיך

05/11/2010 17:35
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך