בבקשה בבקשה תכתבו לי את מה שאתם חושבים על הסיפור. השקעתי בו המון וזה חשוב לי נורא(מאוד מאוד!) .

איש החתולים

11/05/2019 214 צפיות 2 תגובות
בבקשה בבקשה תכתבו לי את מה שאתם חושבים על הסיפור. השקעתי בו המון וזה חשוב לי נורא(מאוד מאוד!) .

בכל מקום, לכל שכונה בעולם יש את איש החתולים שלה, בדיוק כמו שבכל בית כנסת יש את איש הסוכריות-בכל שכונה שהיא יש את איש החתולים.
גם בשכונה שלי.
בכל מקום, בדיוק כמו כל שאר האנשים, גם אנשי הסוכריות מתים מתישהו,אחרי הכל גם הם אנשים.
וגם,
גם אנשי החתולים הולכים מתישהו, תקראו לזה מתים, תקראו לזה נאספים אל בית עולמם, תקראו לזה נפטרים.
אבל התוצאה היא אותה תוצאה, ולא משנה איך תקראו לזה.
בסוף גם אנשי החתולים, בסוף גם הם מוצאים את עצמם בתוך קבר שיש לבן ומבריק רק בחודשיים הראשונים.
בסוף גם הם ישארו שם עד שגופתם תהא דשן לאדמה.
בסוף גם הם יהיו ז”ל.
כן, גם הם.
אני יודעת שזה מפתיע.
אני יודעת שזה מפתיע כי איש החתולים שלי מת.
זה מפתיע, כי במשך שנים, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת את החתולים שהלכו אחריו בתהלוכה.
זה מפתיע כי מאז שנולדתי, וגם הרבה לפני, הוא ירד לגדר האבן של הבניין והביא להם אוכל.
זה היה מפתיע כי היה לי כל כך ברור שכמו שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, כך איש החתולים מפזר חיוכים לכל החתולים, ולכל העולם.
והוא מת.
והוא הלך.
והוא ז”ל.
ואני לא מאמינה.
בכל בוקר בדרך לתחנת האוטובוס, משהוא חסר לי בעיניים, חסר לי משהו שאכפת לו מאלה שלאף אחד אחר לא אכפת.
חסר לי משהו, שכל כך אכפת לו מאלה שחוץ ממנו לאף אחד לא אכפת מהם,עד שלא אכפת לו להיות ללעג על כולם רק בגלל שלו אכפת.
רק לו אכפת.
חסר לי החיוך הזה שבכל בוקר ראיתי אותו מחייך אליהם.
כמה הייתי רוצה שמישהו יחייך ככה אלי.
שלמשהו לא יהיה אכפת לספוג עלבונות, להיות ללעג ולקלס,רק כי הוא כל כך אוהב אותי.
כמה רציתי שמישהו יחייך אלי חיוך כזה, שיראה לי שלא אכפת לו שום דבר כל עוד הוא איתי.
כמה הייתי רוצה לחזות, רק עוד פעם בחיוך ההוא.
חיוך שהגיע עד העיניים הכחולות שלו, חיוך רחב שחשף שיניים לבנות וישרות,כזה שידגיש את הקמטים שסביב לעיניו הטובות.

יום אחד ירדתי לזרוק שקית זבל לפח של הבניין.
והוא לא היה שם.
יום אחד ירדתי לזרוק שקית זבל לפח של הבניין, והשכנה אמרה לי שהוא מרגיש לא טוב, שהראות שלו כמעט לא מתפקדות.
יום אחד ירדתי לזרוק את את שקית הזבל לפח של הבניין והוא לא היה שם, והשכנה סיפרה לי בזלזול שהוא הרגיש לא טוב, אבל לא יכלו לקחת אותו לבית החולים.
כי כשרצו לקחת אותו באמבולנס לבית החולים, הוא לא הסכים לזוז, הוא לא הסכים לבוא איתם, וכשניסו למשוך אותו בכח נאבק בהם, על אף שידע שהוא חלש מהם בעשרות מונים, ובכל זאת הוא נלחם.
וכל זמן שהוא נלחם הוא אמר להם, אני לא יכול לבוא! אני לא יכול ללכת! אני צריך לדאוג לחתולים! מי ידאג להם כשלא אהיה כאן?!
דמעות עמדו בעיני באותו הרגע, השכנה אמנם ציפתה לגיחוך על ההתנהגות המגוחכת שלו, אבל הצליל היחיד שהצלחתי להפיק מגרוני היה משהו בין יפחה ליבבה.
וכך הוא מת.
כך מת איש החתולים שלי.
במאבק על היקר לו.
במאבק שעלה לו במחיר חייו.
לו רק יכולתי לראות את החיוך הזה, רק עוד פעם אחת.
בחיי, כמה שאני מתגעגעת לחיוך הזה.
ועכשיו אני שואלת, מה יהא על החתולים? על אלו שהוא קיפח את נפשו בעבורם?.
כנראה שהגיע הזמן שיבוא איש החתולים הבא.
או שמא עלי לומר-אשת החתולים?

איש החתולים
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

זה ממש יפה!

16/05/2019 17:31

תודה רבה!
זה ממש משמח אותי! (אין לך אפילו שמץ של מושג עד כמה!) ,
ושוב, תודה רבה!.

16/05/2019 23:04
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך