כבדה כנוצה

אצבעותיו של טַפָארַה רקדו על המְבִּירָה (המכונה קַלִימְבָּׁה במערב). הצלילים שהפיק כלי הנגינה האהוב היו כגחליליות בלילה, הבזקים קרים של אור בחשכת מוחו.

הזקנים בכפר היו אומרים שכשטַפָארַה נולד חלק מרוחה של אימו נאחזה ברוחו שלו, ולכן רוחו היתה כה כבדה. טפארה לא הכיר את אימו, אבל הוא שמע אותה בחשכה קוראת לו. קול מיוסר שהוא ניסה להטביע עמוק בפנים.

כשהיה לנער מתבגר עזב טפארה את הכפר בו נולד, ונָדד ברחבי ממלכת שׁוֹנַה הכבירה מְלקט מנגינות ששימחו את בני עמו. לפעמים היה מוצא לַחן שהביא איתו רגע של קלילות, הפוגה זמנית, לפני הנפילה הבלתי נמנעת לייאוש.

יום אחד, בזמן שישב על גדות הזַמְבֵּזִי תחת צילו של בָּאוּבָּבּ זקן, הביט טפארה בְּטַל שנאגר על קורי עכביש ובזרם המים האיטי של הנהר, ולנגד עיניו ראה פתאום כיצד כל המנגינות שאסף במסעותיו קשורות זו לזו בדפוסים בלתי נראים. טפארה ישב וניגן, אצבעותיו שוזרות יחד לַחָן לְלַחָן, ללא הפוגה. הוא ניגן וניגן, ורוחו התרוממה גבוה יותר ויותר, קלה כנוצה במשב הרוח.

במהרה קהל נאסף סביבו. עשרות הפכו למאות, והם רקדו בטראנס שנמשך ימים ולילות. וכל אותם ימים שאת מספרם לא ידע, טפארה ניגן. לא ישן ולא אכל, לא שתה ולא דיבר.

אבל אז, מישהו קרא "עשן!", והכישוף נשבר. הקהל התפוגג בשניות בודדות והשאיר את טפארה לבדו תחת העץ הגדול, ורחש הלהבות המתגבר. אך הוא לא הפסיק לנגן. החום ליקק את גבו, ניצוצות רקדו סביבו, אבל המוזיקה החזיקה אותו שבוי.

לבסוף הייתה זו רוחו של הבָּאוּבָּבּ ששברה את אחיזתה של המנגינה. גניחה עמוקה של עץ מתבקע חתכה את הכאוס, וטפארה זינק לרגליו. העץ קרא לעזרה ובלי להסס הוא טיפס במהירות על הגזע האדיר וקטף את אחד הפירות הנמוכים. הלהבות שאגו סביבו, והוא קפץ אל מי הזמבזי הקרירים.

רוחו של העץ היתה אסירת תודה על שטפארה הציל אותה מכיליון. היא חשה בכובד רוחו של טפארה והציעה להוביל אותו אל המקום בו מסתתרת "ההרמוניה". היא תרפא אותו הבטיחה הרוח של הבָּאוּבָּבּ.
טאפרה שמע פעם על ניגון האבות האגדי. הוא זכר איך הזקנים בכפר סיפרו שההרמוניה תרגיע אפילו את שאגתו האדירה של המְוָואגִי מְווֹקוֹ. אך המנגינה חמקמקה, סיפרו הזקנים. רק שברים מהמנגינה היו ידועים. כי טבעה הוא כְּשֵל נחש, בשקט מגיחה ובשקט תמיד החליקה אל החשכה.

רוחו של הבָּאוּבָּבּ הובילה אותו מעבר להרים הגבוהים במזרח ועד ליער עבות חסר שם. שעות רבות פילס טפארה דרך בצמחיה הצפופה, אך את ניגון האבות לא שמע. הוא ביקש עזרה מרוח הבָּאוּבָּבּ, אך דווקא כעת הרוח שתקה. הייאוש גבר עליו והוא כעס על רוח העץ שזנחה אותו. בכעסו ובתסכולו אכל את הפרי עם הרוח שבתוכו. ואז נשכב על הקרקע ונרדם.

גשם ירד והוא ישן. השמש הכתה והוא ישן. פתאום הרגיש טפארה נשיכה בידו והוא התעורר. הוא הביט בידו וראה נקודה מדממת. עכביש? נחש?? הוא הרגיש את הרעל זורם בעורקיו, ובטנו החלה להתערבל והוא הקיא. גרעיני הפרי בצבצו מתוך עיסה צהבהבה. טאפרה נבהל ורצה לברוח. אך רגליו קרסו תחתיו ועלטה כיסתה את עיניו. הוא זעק לעזרה, אך היער כולו נדם. רוחו הרגישה כבדה כמו הארץ כולה.

הוא שכב שם, עיוור, בוער מפנים. ואז בדומיה, הגיעו לפתע לאזניו צלילים קלושים… הוא האזין להם ברוגע והם היו מנגינה כל כך שונה, כל כך עמוקה. זו ההרמוניה ידע. ניגון האבות שהעץ הבטיח שירפא את רוחו. לפתע הבין שאם לא ילכוד את המנגינה, היא תאבד לנצח. הוא פשפש בחפציו ומצא את המְבִּירָה שלו. אצבעותיו רקדו על הכלי במיומנות והצלילים הקדושים נספגו בכלי…

לבסוף הצלילים היו שלו. אך הכוח שבמנגינה היה עצום וטפארה הרגיש שהוא לא מסוגל לרסן אותו. אצבעותיו רטטו ללא שליטה על המְבִּירָה, שהפכה לשער דרכו משהו קדום ואפל פלש אל העולם. טפארה דחף את הכלי ממנו. אך למנגינה היו חיים משלה. היא הפכה לתיפוף עוצמתי שתפח והתפתל לכדי קקופוניה מפלצתית. העולם התערבל סביבו למארג של רוחות, שכל עצמיותן אבדה. כל משמעות הותכה בתוך רשת חסרת פנים… והוא בליבה!

טפארה הבין שהדרך היחידה לחסל את האימה היא לשחרר את רוחו מגופו. אז כך עשה. הוא שחרר את אחיזתו ומת… רוחו סוף סוף חופשית וקלה כמו האוויר עצמו.

כעבור שנים רבות הגעתי אני ליער הזה, אל המקום בו טפארה מצא את מותו. עץ בָּאוּבָּבּ אדיר מימדים עמד שם. המקומיים קראו לעץ הזה "עץ החיים", והם מספרים שלפרותיו סגולות רבות.
הגזע היה רחב וענפיו נפרשו גבוה מעל צמרות העצים האחרים. תהיתי כיצד טפארה הצליח לטפס על גזע חשוף כזה ולהגיע לאחד מפרותיו. ישבנו אני וחבריי תחת העץ והאזנו לשקט.
לפתע פרי יחיד נפל מהעץ לרגלינו. ביקענו את קליפתו הקשה עם אבן גדולה, ואכלנו את תוכנו החמצמץ.