אופרת חלל חובבנית | פרק 12

Hurt 05/01/2020 78 צפיות אין תגובות

האישה אמרה: “היי, אני מלי. האם זה הירח השביעי של דמטר?”
הנוכחות של האישה הכתה בדניז בפתאומיות. העיניים שלה. הקול שלה. היא הייתה מהפנטת. היא הייתה יפהפייה. קודם, דניז שמה לב ללבוש שלה במיוחד בגלל שלא היה זה מקובל להתלבש כך באיזורים אלה של הגלקסיה. כעת, כשהאישה הסתובבה ופנתה אליה, הבחינה דניז פתאום באופן בו מתחברים כל אביזרי הלבוש יחד להדגיש את קווי גופה ואת פניה של האישה. היה לה יופי שהיה פראי ומבוית בו זמנית. יופי שמקומו היה לא בין עצים, או ליד נחלים, או בערים הומות אדם. היה זה יופי שהגיע מן הכוכבים הרחוקים של הלילה. אלו השקטים שזוהרים הכי חזק, אך תמיד מתחמקים מן העין. היה זה כאילו מקור האדם היה באחד הכוכבים הפלאיים האלה, שזהרו כמו תכשיטים קרים על רקע החושך הקוסמי. וכאילו היופי שלה הגיע מן השורשים העתיקיים הללו.
דניז ניערה את עצמה מן ההלם הרגעי שהשרה עליה יופיה של האישה, וחזרה להיות דניז של תמיד. דניז של תמיד ידעה איך להתחבר לכל אדם. דניז הרגישה את עצמה מתחברת אל האישה, קושרת את גופה לכל שביב של רגש שהופיע בגופה ובפניה של האישה. דניז הרגישה את שרירי פניה נענים לאינטואיציה של גופה, ומפסלים את ההבעה שהייתה נכונה ללוות את הדבר שאמרה: “את כל כך יפה!”.
והיא אמרה את זה בפליאה, וכאילו הסירה מועקה מן הלב. הגבות של מלי עלו לשמע המחמאה. הקצוות של פיה נטו לחיוך קטן, בתגובה לנימה של דניז כאשר דיברה. אבל משהו אחר בה נעצר. היה משהו עמוק יותר בתוכה שנעצר, ואמד את הסיטואציה. כמו חיית פרא שנלכדה באור זרקורים. דניז הייתה בטוחה שזה שם, למרות שלא היה לכך שום רמז בשפת גופה של האישה. דניז הגיבה לכך מיד באמירת שם האישה: “מלי.” והמשיכה: “אני כל כך מצטערת. הפה שלי לפעמים מדבר לפני שהשכל שלי מוצא לנכון לעצור אותו. איזו דרך מוזרה להתחיל שיחה!”. דניז הרגישה שהמתח מתפוגג מעט. היא המשיכה מיד: “אכן, את על הירח השביעי של דמטר, מלי. אני דניז.”
“דניז.” אמרה מלי. “שמעתי עלייך רבות. אבל הוא לא ציין עד כמה את מקסימה. זה לא יהיה פשע אם הארוס שלך יתרברב יותר בנסיכה שמצא לעצמו.” מלי חייכה בחברותיות, עשתה חצי צעד לקראת דניז, ואז נעצרה ורחרחה את האוויר.
דניז הרגישה את הסומק מהמחמאה עולה בה, כמו גם קנאה שהתעוררה מהעובדה שאישה זו הכירה את יארגון, ושיארגון הכיר אישה זו והרגיש לנכון לספר לה עליה. מה הוא סיפר? מה היו היחסים ביניהם? תערובת של רגשות עלו בה כמו אש צבעונית והלהיטו את פניה ואת החזה שלה. האישה, מלי, עמדה מול דניז, עוצמת עיניים, מתענגת על אור השמש העדין, מרחרחת את האוויר.
“לארוס שבחרתי הרבה מעלות טובות.” אמרה דניז. “אבל הוא לא יודע להתרברב גם אם חייו היו תלויים בכך.”
“מזל, אם כך, שהוא יודע להילחם כאשר חייו תלויים בכך. יש שיגידו שכישור זה חשוב אפילו יותר מהתרברבות.” אמרה מלי וקרצה.
אמירה זו גרמה לכך שהדופק של דניז יואץ. היא בחנה היטב את מלי. האם אישה זו ראתה את יארגון נלחם? האם היא ראתה אותו במצב של סכנת חיים? “אני מתנצלת על שאני פונה אל העניין כה בבוטות.” אמרה דניז. “אבל הדאגות של אישה היושבת בבית התעוררו בי פתאום. מתי פגשת את ארוסי? האם הוא בסדר?”.
דניז ראתה את הגבות של מלי עולות בהפתעה, ואז מתכווצות בצער. “אני לא התכוונתי להדאיג אותך.” אמרה מלי.
“אני יודעת.” אמרה דניז. “אני רואה בעינייך שכוונותיך טובות.”
שתי הנשים הביטו אחת בשנייה לרגע, ואז מלי אמרה: “יארגון בריא ושלם, אני מאמינה. אני מצפה לראות אותו מגיע לכאן בקרוב.”
“מה זה אומר? איפה הוא עכשיו?” שאלה דניז. היא שאלה את השאלות בישירות, מפני שהחלה להרגיש יותר בנוח עם מלי. כעת, כך נדמה, שאלות כאלה יתקבלו בהבנה מצידה של מלי. ואלה היו השאלות שדניז רצתה לדעת את התשובות להן לפני כל דבר אחר. לפי מיטב ידיעתה, יארגון יצא לפגוש את הדוד שלו. היא ידעה שפגישות אלה היו סודיות, וכי האימפריה נהגה לשלוח אותם לתפוס מבוקשים. מה היה הקשר של האישה הזו לעניין הזה? האם הייתה קרובה אל דודו של יארגון?
דניז קראה על מלי את הרצון לענות לשאלותיה, ועם זאת את ההיסוס. הייתה זו קריאה קשה. שכן כוונותיה של מלי הוסתרו היטב מתחת לפניה. “בפעם האחרונה שראיתי אותו, בלעה אותו לטאית חייזרית.” אמרה מלי בזהירות. “גם אותי בלעה לטאה חייזרית בדיוק באותו הרגע. אחת אחרת.” הוסיפה, כאילו בעובדה זו יש כדי להרגיע. “אם הלטאה החייזרית שבלעה אותו תתנהג באופן דומה לזו שבלעה אותי, אני מאמינה שהוא יגיע לכאן ברגע שיבין איך לעשות את זה. למעשה…” עיניה של מלי נעצמו בזמן שחשבה.
“האם את מדברת על אותן לטאות חייזריות שעוברות דרך האימפריה ומחריבות מערכת שמש אחר מערכת שמש?” שאלה דניז. קמט של דאגה וקמט של רצינות עלו על מצחה.
עיניה של מלי נפקחו והביטו בה. “שמעתי שמועות על הלטאות האלה.” אמרה מלי. “אם התיאורים ששמעתי נכונים, יש סיכוי שמדובר באותו זן של חייזרים.” היא בחנה את דניז. “אין מה לדאוג.” אמרה. “יארגון ימצא את הדרך חזרה.”
“איך את יודעת את זה?” שאלה דניז.
“הנחתי עליו טבעת מקוללת.” אמרה מלי, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר להגיד.
וכאן, הייתה הנקודה בה דניז הייתה צריכה להחליט האם האישה הזו שצצה פתאום הייתה מלאת שקרים ותחבולות, או שמא הייתה כנה לחלוטין. במלחמה אל מול השקר, הנשק היחיד שעמיד לרשות דניז היה שיקול הדעת שלה. ובשיקול הדעת לא הייתה הכוונה לשקילה של עובדות, אלא בראש ובראשונה לשקילת טיבו של האומר את העובדות – של האדם. ולגבי מלי דניז קבעה שיפוט – שהמילים בפיה כנות לחלוטין. היא הרגישה שזה נכון.
“אזורי הטבע של הירח השביעי של דמטר מהממים ביופיים. למרות זאת, אין כמו נוחות של בית בכדי להעביר בה את הזמן. אם אכן את מחכה לשובו של יארגון, אני מזמינה אותך לעשות זאת בביתנו.” אמרה דניז.
“הו, דניז,” אמרה מלי בפנים קורנות, “זה יהיה מושלם.”

– –

הבית של דניז ויארגון היה נוח ומרווח. עשוי עץ ואבן. מרובה חדרים. ממוקם בתוך יער מדהים. יושב על סלעים ומפל. קירות זכוכית הנכיחו את היופי הפראי גם בתוך החללים הסטריליים של הבית.
דניז הקצתה עבור מלי את אחד מחדרי האורחים הרבים, ונתנה לה זמן להתקלח ולחקור את הבית. בפעם הראשונה מזה ימים רבים, מלי עמדה להתקלח. היא פשטה את הבגדים שקנתה בכוכב הלכת זנון והניחה אותם מסודרים בפינת החדר. מול המראה, היא בחנה את גופה העירום. יציבתה הייתה מושלמת, פניה חסרות הבעה. אולי אולי, היה בעיניה משהו רחוק. אולי, בזמן שעיניה חקרו את גופה. שיערה היה מושלם ונוצץ כמו השטן. היא העבירה את ידיה עליו קצרות. אחר כך הריחה אותן. אחר כך הריחה את בית שחיה. אחר כך התכופפה והריחה את רגליה. אחר כך העבירה יד על מפשעתה והריחה את היד.
מול המכונה שאמורה הייתה לשטוף אותה השתהתה רגעים ארוכים. מרוכזת. ולמרות שעיניה פיצחו את סודות המכונה מוקדם מאוד, היא המשיכה להשתהות רגעים ארוכים. לבסוף, כשהמכונה עיסתה אותה, כששכבה במים ריחניים ומפעפעים, שרירי פניה היו נינוחים כמו תמיד. המכונה התענגה על שיערה הנעדר ופינקה את עור הקרקפת שלה. הנשימה שלה איטית ורגועה, כמו תמיד. אם היה שוני כלשהו, היה זה באצבעות הידיים שלה. שזזו, אולי בהיסח הדעת. אולי מחפשות משהו בתוך הקצף הרך.
החלוק הביתי שדניז השאירה למלי לא הלם אותה. מלי חייכה קלות לאחר שלבשה אותו. עצמה קצרות את עיניה כמי שחווה את העולם דרך הגוף. דרך מיליון נקודות המגע שבין העור שלה והבד הרך של החלוק.
מלי הלכה לאורך המסדרון בנינוחות העמוקה שמאפיינת את אלו שאך זה יצאו מטיפול מסור ואוהב של מכונות טיפוח הגוף. היא ידעה באיזה חדר מן החדרים היא תמצא את הגבר. כנראה בזכות חוש הריח הפראי שלה. היא נעצרה בכניסה לחדר. ספרים על ספרים על ספרים. רובם על המדפים, חלקם פזורים על הרצפה. ספרייה. על אחת הספות שבספרייה שכב הגבר, ישן. היא ראתה רק את חלקן התחתון של הרגליים שלו, שכן הן היו החלק היחיד שבצבץ החוצה ולא הוסתר ע”י משענת הספה. רגליים של גבר יחפות ושעירות. לרגע נדמה שידעה את סיפורן המלא של אותן רגליים רק לפי הצורה, העור, והלכלוכים הקטנים שהיו או לא היו על אותן רגליים. לפתע הסתובבה בפתאומיות והלכה משם. בסלון היא פגשה את דניז.

שתי הנשים הצעירות מצאו אחת בשנייה נינוחות שלא היה צורך במילים בכדי להגיד אותה. לא הייתה זו נינוחות נקייה. רגשות אחרי רגשות ניסו לעלות ולהשתלט על דניז. אבל היא לא נתנה להן להגיע לכדי מימוש. היא תמיד ניטרה את הרגשות שעלו בה. נותנת אישור לאלו הנכונות, ומרחיקה את אלו שלא. אם לא הייתה בה היכולת הזאת, לא היה בה כלום.
מלי החמיאה על עיצוב הבית. דניז, שהיו לה ידיים רבות בעיצוב הבית, הצביעה על החלון הארוך ההוא, על המשטח ההוא, על המקום בו מים חמים זרמו על קיר אבן גס במעבר שבין הבלון למטבח – והסבירה על ההחלטות העיצוביות שקיבלה בזמן שתכננה את הבית עם האדריכלית.
הן לא דיברו הרבה. לא היה בכך צורך. מלי בחנה את המצרכים שבמטבח. עיניה אורו כשמצאה בתוך בריכת-המאכל חסילוני-אוויר-נוירוזיים. היא הציעה מיד להכין מתאבן שהמציאה בעצמה המבוסס על החסילונים הללו. דניז הביטה בה בעניין בזמן שדבר הוביל לדבר לדבר ופעולה לפעולה. מדי פעם דניז הוציאה בשבילה את הסיר המתאים. הלכה לקטוף צמח תיבול מהגינה. אל החסילונים היה צריך להוסיף ריפוד ירקות דייסתי בנוסח אצטקי עם רוטב אלף השמשות. ומכאן טבעי לגמרי להמשיך למנת מרק מהזרוע החמישית של פאולוס. וכך, הלכה והתבשלה במטבח של דניז ארוחה שמסעדות רבות ברחבי הגלקסיה היו מריירות אם דבר מתוך הדברים שבושלו במטבח של דניז באותו יום היה נמצא בתפריט שלהן…

ואז החיים תכננו ועשו הפוגה קלה: מאחד הבתים השכנים התקשרו וביקשו את נוכחותה של דניז. שכן גבירת הבית חשה ברע. דניז הסבירה בקצרה למלי שלמרות שהערכות הרפואיות שנמצאות בבתים של התושבים כאן יטפלו יותר טוב מכל רופא בכל מחלה, עדיין לא נמצא פיתרון שיחליף את מגעה של יד תומכת במקרה של חששות והיסטריה.
“דניז, את חבל השפיות שמעגן את הירח הזה. זה דבר נפלא.” אמרה מלי. “כשתחזרי, תחכה לך הארוחה הכי טובה שאכלת בחייך. ומי יודע – אולי ארוסך ישוב עד אז?”
לשמע המילים האחרונות, פניה של דניז קפאו לרגע. “מי יודע.” אמרה וחייכה. “אם הארוחה תהיה טעימה כמו שהיא מריחה, היא בהחלט תהיה הטעימה שאכלתי בחיי.”

כשרחפת אספה את דניז מהרחבה שבקדמת הבית ונשאה אותה הרחק מעל צמרות העצים, הגבר מצא את הזמן הזה להיות הזמן הנכון לקום מהתרדמת הארוכה בה היה שקוע. יש לשער שריחות האוכל המשונים משכו אותו לכיוון המטבח. יש לשער שמלי עקבה אחר צעדיו הכבדים באמצעות שמיעתה לאורך כל הדרך, עד שהגיע לחדר האוכל, שם נעמד והתבונן בה.
מלי המשיכה להכין את האוכל. תנועותיה היו התרחשות קסם חסרת רבב, והאוכל – תוצר הקסם. לרגע אחד הסתובבה ופניה פגשו בפניו – איש מערות. שיער שחור וארוך. זקן קצר וכבד. גוף מגודל אך מגושם. עיניים ירוקות כמו עיניה של דניז. שיער מתולתל כמו שיערה של דניז. גם פניו דומות. עיניו מביעות טיפשות, ועניין כהה שהופנה כלפי מלי. כל זה גרם לתנועותיה של מלי להיות אף יותר דוממות ואף יותר מושלמות.
הוא הלך יחף. לבש בגדים קצרים וגדולי מידות. חסרי טעם. הוא הריח מחוסר היגיינה. הוא נשם נשימות כבדות ומפגרות.
לאחר שעה ארוכה בה הביט במלי, ניגש אל המטבח, הוציא קערה, כלי אוכל, והחל לקחת מן המנות ומן הסירים המתבשלים. הוא לא ברר בין אוכל שהיה כבר עשוי לבין אוכל שהיה בתהליכי הכנה. פלישתו אל המרחב דחקה את מלי הצידה, כמעט החוצה מן המטבח. קטעה את רצף התנועות המושלם שלה. קטעה את ההרמוניה המושלמת שמלי השרתה על המטבח. ומלי נדחקה הצידה ושתקה.
ואם זה לא היה גרוע מספיק, הוא לקח את הכפות בהן השתמשה מלי לבחוש את הרוטב המתבשל בסיר, וליקק אותן, מעווה את פניו ואז מחזיר את הכפות אל תוך הסיר המתבשל. כל זה תוך התעלמות מוחלטת ממנה. לבסוף אסף את כל כלי האוכל בהן אגר את ארוחתו, והחל ללכת לכיוון השולחן הגבוה שנח כמו אי באמצע המטבח. כשחלף על פני מלי, הביט בה, ואמר בקול כבד: “הם תמיד מוצאים אותי, בסופו של דבר.” זהו. רגע קצר של קשר עין. העיניים העייפות, מוקפות הפנסים השחורים שלו, מול העיניים הכחולות, השלוות והפראיות שלה. הוא התיישב על כיסה גבוה ליד השולחן והביט במלי בזמן שהוא אכל והיא חזרה להכין את האוכל. נדמה שלא היה בסיטואציה דבר שמלי לא הייתה מורגלת בו. אם השולחן הגבוה היה דלפק, והגבר – אחד מאותם לקוחות מפוקפקים להם בישלה אוכל במשך שלוש שנים. ובכל זאת, עם כל תנועה שלה, נראתה מלי קטנה יותר. והיא לא אמרה מילה. לא אמרה מילה.
הגבר סיים לאכול לפני שמלי סיימה לבשל. הוא פינה את כליו ושם אותם במכונת השטיפה. “חברה של דניז?” פלט כלפי מלי לפני שהסתובב והלך. צעדיו הכבדים ונשימתו ליוו אותו לאורך הדרך הרחק משם, עד שנעלם באחד החדרים הרחוקים. עד שנבלע בידי הבית.
כשסיימה מלי להכין את האוכל, השאירה כל מנה על אש או במקרר בהתאם לטמפרטורת ההגשה הרצויה. היא התיישבה על אחת הספות שבסלון ומולה השמיים החשיכו. היום נגמר.

אופרת חלל חובבנית | פרק 12
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך