אופרת חלל חובבנית פרק 13

Hurt 08/02/2020 109 צפיות 2 תגובות

לטאת החלל בלעה את ג’לוס והוא מצא את עצמו במדבר. בדומה למה שקרה למלי, גם בו הביטו אלף עיניים. הדבר מילא אותו אימה. הוא ידע שהמוח שלו מתפקד עדיין, מכיוון שידע שחוויה סובייקטיבית אינה אפשרית ללא פעילות מוחית.
לפתע, האבסורד שבכישוף הכה בו בתדהמה – איך ייתכן שהפך מקוף לאדם והצליח לשמר את תודעתו ואת זהותו? הרי כעת המוח שלו היה מוח של אדם ולא מוח של קוף. איך ייתכן שאותן מחשבות עולות בראשו ואותם סדרי מחשבה נותנים תוקף לאותן מחשבות? איך ייתכן שהוא יודע פתאום לדבר בשפה אנושית, ולהפיק את הצלילים ללא קושי ניכר?
“אני, ג’לוס.” אמר בקול. הקול האנושי שבקע מפיו היה כה לא נכון.
הגוף האנושי סביבו הרגיש דק ועירום, הוא היה כלוא במכונה ביולוגית זרה ומנוכרת. לא הייתה זו המכונה שלו.
העיניים שבשמיים פלשו לתודעתו והוא נמלא אימה. הוא ניסה לא להביט מעלה. אם רק היה במדבר הזה משהו שהוא יכול לסדר. למה לא היו פה בלוני אוקסידים שצריך למיין לפי תצורה מגנטית? למה לא היו פה פרוטוקולי התנהגות אימפריאליים שאפשר לקרוא ולשנן שוב ושוב?
עלה במוחו הרעיון לנסות לשחזר את האימפריה. אם עליו למות מדה-הידרציה במדבר לא מזוהה, לפחות שינסה, בשעותיו האחרונות ליצור את האימפריה מחדש, רק עבור עצמו. למות עם גדולתה של האימפריה על שפתיו.
ג’לוס נבהל מהלכי המחשבות שלו – הייתה זו בגידה! אימפריה קיימת רק אחת, כל ניסיון לשחזר אותה ע”י יצירת אימפריה נוספת יהיה בגידה ומרד!
ג’לוס סקר בקפידה את הלכי המחשבה שהובילו למחשבות סוררות אלה, והחל לעמול על כללי זהירות עתידיים שימנעו ממנו להגות בעתיד מחשבות מסוכנות מסוג דומה.
ואז, משהו מיוחד קרה – מחשבה התפרצה ועירבלה את קווי מחשבתו. דבר כזה פשוט לא היה קורה לו! כשג’לוס היה שקוע ברצף מחשבות מסוים, דעתו לא הייתה נודדת עד שהיה ממצה את הנושא המדובר לרמת מיצוי סבירה בהתחשב בנסיבות. ג’לוס הוכה בתדהמה מהאירוע. המחשבה הייתה כזו –
איך ייתכן שהוא עדיין קיים גם לאחר שגופו ומוחו הוחלפו באחרים? מה הוא יודע על עצמו? מה הוא יודע על מה שנכון?
כמות השאלות שהסתעפה הלאה ויצאה מתוך שאלות אלה הייתה אדירה. אם לא היו מפריעים לג’לוס, כנראה היה ממצה אותן עד תום, ומגיע לתובנות חדשות לגבי הקיום הסובייקטיבי ולגבי המציאות.
אבל ג’לוס הופרע.
אישה עשתה את דרכה מן המדבר אליו. ג’לוס זיהה אותה כאחת הנשים ששחררו אותו מהמעבדה של ד”ר כלשהו.
“האישה המשחררת” אמר בקול בלי להתכוון לכך. ג’לוס נחרד מהפעולה הבלתי רצונית. האישה נעצרה, עומדת מעליו על החול של המדבר, עיניה מצומצמות.
“היית אמור לרגל אחרי מלי.”אמרה.
“אני משרת את האימפריה.” אמר ג’לוס בקרירות. “לא אותך, בת אנוש.”
האישה (המשחררת) גלגלה את עיניה. “מצאת לך בגדים יפים.”
ג’לוס לא הבין איך הערה זו הייתה קשורה לדיון הקודם. הוא לא הרגיש צורך לענות לבת האנוש. הוא הפנה אליה את הגב.
“בשם כל החורים השחורים שעל התחת של המבחנה שהפליצה אותך – איזה מקל תקוע במוח שלך-”
ג’לוס הסתובב והביט בה, והמשחררת השתתקה. ג’לוס נזכר, שנית, שהוא החליט שכל דיבוריה מהווים הסחת דעת בלתי חיונית, והפנה שוב את גבו.
לפעמים עושים דברים בלי היגיון, ולפעמים פשוט עושים דברים. למשל, ג’לוס היה יכול להציע לה נישואים. אבל הוא לא עשה זאת. והוא היה יכול לשאול אותה שאלות. אם היה שואל אותה שאלות, כמו למשל איפה הוא ומה קרה לו והאם למלי הייתה יד בדבר ואיך זה שהוא עדיין הוא למרות שהפך לאורגניזם אחר לגמרי? — אם היה שואל שאלות כאלה, היה הדבר חכם מצידו. איסוף אינפורמציה הייתה פעולה שהיא תמיד לטובת האימפריה. אבל במקום לעשות את זה, במקום לעשות פעולה שהייתה פרודוקטיבית לאימפריה, ואולי הייתה הפעולה הפרודוקטיבית היחידה שיכל לעשות במצבו, מצא את עצמו ג’לוס שותק ומפנה לבת האנוש את הגב. עיקשות חסר פשר הצטברה בבטן שלו ומנעה ממנו לעשות את הדבר הנכון.
איך הדבר ייתכן?? האם הוא מקולקל?? הוא חייב להכריח את עצמו לעשות את הדבר הנכון.
המשחררת גנחה בתסכול. היה בגניחה שלה כובד משקלן של הרבה קללות שהיו יכולות להיאמר אבל לא נאמרו. ג’לוס הסתובב אליה שוב ולרגע או כמה רגעים הביטו אחת בשני.
“איפה אני?” שאל ג’לוס. עיניה של המשחררת שוטטו בחלל, משקפות תהליך פנימי אחד שנשבר ותהליך אחר שהחל. ואז עיניה התכווצו ברשעות והיא אמרה: “בתחת של עצמך.”
“אין בכך שום היגיון.” אמר ג’לוס לאחר שקילה של התשובה.
“האמנם?” ענתה בסרקסטיות.
ג’לוס נופף בידיו בביטול. “זה לא משנה” אמר. “מה שמשנה הוא האם יש דרך לצאת מכאן?”.
נדמה שתשובה מאוד עסיסית עלתה בראשה המשחררת, אך היא לא אמרה זאת. ג’לוס לא היה מבין את העסיסיות גם ככה. “אני יכולה להוציא אותך מכאן.”
“אם יש לך אפילו הכמות הכי קטנה של נאמנות לאימפריה,” הסביר ג’לוס, “את בוודאי תביני שהוצאתי מכאן והבאתי למוצב של האימפריה היא משימה בעלת חשיבות שהיא עליונה על כל דבר אחר, מכיוון שבפי בשורה בעלת חשיבות מרכזית לאימפריה, והבשורה הזו היא הידע שלי לגבי הסכנה שמלי מהווה לאימפריה.”
“מלי לא מהווה סכנה לאימפריה!” נבחה עליו המשחררת.
“האינפורמציה שלך עומדת בניגוד ברור לדברים שנודעו בדרכים עליהן לא אוכל לפרט בשל נהלים של סיווג מידע.” אמר ג’לוס וגיחך בהיסח הדעת.
“אתה כל כך אטום וכל כך עקשן. הנפש שלך היא כמו האבן הכי יבשה בעולם. בחיי הזומבים…” אמרה.
“הדיבור שלך הוא חסר היגיון, כמו גם התנגדותך להכיר בגדולת האימפריה ובעובדה שטובת האימפריה קודמת לטובת כל קיום אינדיבידואלי של אורגניזם הנמצא תחת תחום שיפוטה-”
היא סטרה לו.
כך היה הדבר. הוא עמדה מעליו, והוא ישב על החול, המום ככל שג’לוס יכול להיות. ושותק, ככל שג’לוס יכול להיות. ובתור קוף-חלל לשעבר, ג’לוס ידע גם ידע להיות שותק.
“אתה רוצה עובדות? הנה עובדה: אם אלך עכשיו, אתה תישאר כאן ותמות מהתייבשות תוך 48 שעות. הנה עוד עובדה: אם אני רוצה, אני יכול לזרז את המוות שלך במיליון ואחת דרכים שונות וכואבות ביותר. אם אתה תמות, לא תוכל לשרת את האימפריה שאתה כה אוהב.” היא נשפה אוויר בסערת נפש. נראה שהניסיון לדבר אל ג’לוס בשפה שהוא יבין עלה לה בכוח נפשי רב. “תעשה את החשבון הרובוטי שלך, קוף. יש לך שישים שניות.”
ג’לוס עצם את עיניו וניסה למצות את מחשבותיו בכל אותן שישים שניות. כשפקח את עיניו, אמר: “לטובת האימפריה, את צריכה לעשות כל שביכולתך כדי להביא אותי למקום בו אוכל לדווח על הסכנה שמלי מהווה לקיום-”
הוא חטף סתירה נוספת.
היא הלכה הלוך וחזור על דיונת החול, מרסנת זעם. לבסוף נפנתה אליו ואמרה: “לי קוראים מריה המרשעת.”
ואז הצביעה עליו ושאלה: “איך קוראים לי?”.
“מריה המרשעת.” אמר ג’לוס.
מריה המרשעת מחאה כפיים במרירות רבה מאוד. ושאלה שוב בלשון איטית מאוד: “מה זה אומר כשאני מוחאת כפיים?”
ג’לוס חשב על כך שעה קלה. “מחיאת כפיים היא פעולה אנושית שנועדה להביע התפעלות מביצועיו של אחר. בהנחה שהפעולה הופנתה כלפיי, עליי להניח שאת מביעה התפעלות מהתשובה שנתתי לשאלתך, אם כי, אינני מבין מה יכול לעורר התפעלות בתשובה לשאלה כה טריוויאלית שהתשובה לה סופקה בשפה הכי ברורה לא יותר מעשר שניות לפני שהשאלה נשאלה.”
“זה מפני שמחיאת הכפיים נעשתה באירוניה.” אמרה מריה המרשעת.
“הגנים שלי לא הונדסו להבין אירוניה.” אמר ג’לוס.
“זה אומר שתצטרך לעבוד קשה…”
ג’לוס שתק, מבולבל.
ואז, מריה המרשעת דיברה באיטיות והדגישה כל מילה, כששאלה: “ועכשיו, שאלה נוספת: מה אני רוצה ממך?”.
ג’לוס שתק ושתק. אז אמר: “שארגל אחרי מלי.”
“ומה אתה רוצה ממני?” שאלה.
“שתעזרי לי להגיע למקום ממנו אוכל להעביר הלאה את האזהרה לגבי מלי.”
“ומה יכולים לעשות שני אנשים בוגרים שכל אחד מהם הוא בעל אינטרס שהשני יכול להגשים, קוף? האם שאלה זו קשה מדיי עבורך?”
ג’לוס בלע רוק, ואמר: “הם יכולים למצוא עורך דין בעל הרשאה אימפריאלית לעסוק בתחום השיפוט הנתון, ולחתום על חוזה רשמי מול שלושה עדים כדרוש לפי ספר החוזים האימפריאלי.”
מריה המרשעת עיוותה את פניה ונשכה את שפתה התחתונה במאמץ רב לא להיכנע לזעם. אז היא שאלה בקול רך: “וכשאין לאנשים האלה גישה לעורך דין בעל הרשאה אימפריאלית, מה הם יכולים לעשות אז, קוף?”
ג’לוס חשב על כך זמן רב. ולבסוף בהסתייגות רבה אמר: “אני חושב שהתשובה אליה את מכוונת היא שהם יכולים פשוט להסכים.”
מריה המרשעת שלחה יד אל ראשו וליטפה את שיערו הקצר. “זו תשובה יפה, קוף.”
“זוהי גם תשובה בלתי נכונה בעליל.” אמר ג’לוס. “שכן בהיעדר חוזה אימפריאלי רשמי אין דבר שימנע מאחד הצדדים לא למלא את חלקו בצורה מלאה או לא למלאה כלל.”
כעת, מריה המרשעת כופפה את ברכיה עד שראשה היה מול ראשו של ג’לוס, שתי ידיה מלטפות את שיערו. “האם אתה לא סומך עליי, קוף?” שאלה בקול רך.
“אני סומך עלייך.” אמר ג’לוס.
חיוך קל עלה על שפתיה הסגולות כהות של מריה המרשעת.
“אני סומך עלייך כמו שאני סומך על כל יצור אנושי, שכן זה מה שהגנים שלי הקנו לי.” החיוך על פניה של מריה המרשעת נעלם, וג’לוס המשיך: “כאשר סומכים על מישהו אחר, זוהי הרגשה. ורגשות הן אינדיקציה גרועה מאוד למציאות, במיוחד כשאתה אורגניזם הנמצא בסביבה שהיא שונה מאוד מהסביבה האבולוציונית בה הגנום שלו התעצב, או, כמו במקרה שלי, כאשר אתה אורגניזם שהגנום שלו הונדס למלא מטרה ספציפית שהיא להיות חברותי כלפי בני אנוש, אמין מאוד, וטוב מאוד בעבודה עבורה נולדתי, שהיא תחזוקת חלליות תוך כדי שמירה על כללי האימפריה.
“כעת אני נמצא בסביבה זרה מאוד מהסביבה אליה הונדסתי, ומהסביבה בה הוכשרתי לעבוד, ועליי לקבל החלטה שהיא בעלת השלכה גדולה מאוד על האימפריה. ההרגלים, הנטיות הטבעיות, והרגשות שלי, הם אם כן חסרי ערך בתור כלי לפיו עליי לקבל את ההחלטות שלי. הכלים היחידים העומדים לרשותי הם ידע העולם שברשותי, וההיגיון. על סמך כלים אלה אני קובע שלא אסתמך על אמצעי בעל תוקף פחות ערך משל מחוזה אימפריאלי כדי לכבול את שנינו למלא את חלקינו המתאים בעסקה ההדדית שאנו מתכוונים לבצע.”
הפנים של מריה המרשעת נראו מרוקנות ותשושות בסיום המונולוג הקצר של ג’לוס.
ג’לוס אמר: “לפיכך, אני אסכים לתנאים הכלליים לפיהם את תעזרי לי להגיע למקום ממנו אוכל לדווח על מלי, ואני בתמורה ארגל אחריה ואספק לך מידע מתאים. אבל העסקה לא תיכנס לתוקף מבחינתי עד שלא נחתום אותה בחוזה אימפריאלי רשמי. זה יהיה על חשבונך, אם כן, להביא אותי למקום בו יהיה בנמצא עורך דין אימפריאלי, ויהיה זה חכם מצידך לדאוג שבמקום זה לא תהיה לי דרך אחרת לדווח על מלי, כי אם תהיה לי, לא יהיה לי אינטרס להיכנס איתך להסכם המדובר.”
כשסיים לדבר, ידיה של מריה המרשעת גלשו לכתפיו, וגם היא עצמה איבדה טונוס שרירים וצנחה על החול, יושבת מולו. היא חשבה על הדברים, כמו מתוך חוסר ברירה, ואז הביטה בעיניו ואמרה בשקט: “נעשה את זה לפי התנאים שלך.”
“ההחלטה שלך טובה לאימפריה.” אמר ג’לוס. ואז הוסיף: “ועוד סעיף אחד: אני מניח שמפקדי יארגון נמצא במקום דומה לזה שאני נמצא בו. בשביל שהחוזה יתקיים, אני רוצה לדעת שיארגון בטוח ונמצא חזרה במערכות הפנימיות.”
מריה המרשעת הוציאה אוויר במשך זמן ארוך, ולבסוף אמרה: “נוכל לדאוג לכך.”

וכך, מריה המרשעת דאגה שג’לוס ויארגון יחזרו לירח השביעי של דמטר. בפרק הבא סגנון הכתיבה הולך להשתנות.

אופרת חלל חובבנית פרק 13
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

הרט יקרה,
כקורא קבוע שמתגעגע לסיפורך הקולח, בקשה קטנה:
במידת האפשר, את מוזמנת לגלות קצת יותר נוכחות באתר. לאו דווקא ע”י עוד פרק, אלא ע”י תגובות.
למה דווקא את? כי העברית שלך מספיק גבוהה ותקנית כדי לעזור לאלו שקצת מתקשים בשפת אמנו.

בטוחני שהדבר יוביל גם לתגובות לסיפורייך (win-win).

נ.ב.
האתר הזה מת.

21/02/2020 02:06

היי רמפלשטילצן,
זה נחמד לדעת שאתה עוקב אחרי הסיפור. אם כי זה יותר “טיוטה בהמשכים” מאשר סיפור.
לגבי הנוכחות באתר, אני לצערי בגיל בו אין כבר זמן לפעילות שכזו. אם אתה רוצה לשמוע את חוות דעתי על דברים שכתבת אתה יכול להשאיר לי לינק כתגובה על הדבר האחרון שהעליתי, או לשלוח לי למייל, ואשתדל להגיב ברגע שאראה. אני לא חושב שחוות דעתי שווה הרבה, אבל אני גם יודע שבתור כותב תמיד יש את הרצון שיקראו ויגיבו למה שכתבת.
אפרופו, רמת העברית וניסוחים בכלל הם אמנם נקודות החוזק העיקריות בכתיבה שלי, אבל אני חושב שהם הדברים הכי פחות חשובים בכתיבה. בכתיבה טובה יש כל כך הרבה מעבר לניסוח. וגם אם הניסוחים לא תקניים או לא משהו, תמיד אפשר לתת למישהו אחר שיערוך אותם. יש הרבה אנשים שיודעים עברית יפה. מה שחשוב הוא עומק המחשבה ורוחב המחשבה והרוח שהכותב מביא לטקסט, את הדברים האלה אי אפשר להחליף בקלות.
מוזמן תמיד לפנות אליי

25/02/2020 22:39
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך