אופרת חלל חובבנית פרק 14

Hurt 23/02/2020 87 צפיות אין תגובות

אני חולם על מקומות רחוקים. כשאני רואה דשא, או בחורף כשיש שמיים מעוננים. או אל מול יער רחוק, סודותיו חשוכים, אני אומר לעצמי: לא יכול להיות שזה כל מה שיש שם. אולי מסתתרת שם להקת ציפורים שחורות עשויות נייר דק, כאלו שמנקבות את הלב וחוצות אותו הלאה? הלוואי והייתי עומד שם, לחזות בפלא הזה.
לפני שבועיים ביקר אותי חייזר, באמצע הלילה. אבל למה אספר על זה? כשעזב, רציתי שיחזור. כשהיה, הנוכחות שלו הייתה מלאת צמרמורת. אור כחול זורח בהיר, בהיר. הוא רצה להיכנס לתוכי ולהתפלש בסקרנות שהייתה חסרת יצר רע, אבל עם זאת לא אנושית לחלוטין, ולכן חסרת זהירות לאנושיות העדינה. אם הייתי נותן לו להיכנס, הוא היה משחית אותי עד כדי כך שלא הייתי קם יותר מהמיטה. נזקקתי לכל כוחותיי כדי להשאיר אותו. נזקקתי לכל אומץ ליבי כדי לשלוח את זרועותיי בסקרנות ולנסות לטעום מהטעם המיוחד והכה זר שלו, שכן ידעתי שהוא ילך בקרוב, ולא ישוב לעולם.
כשהתחלתי לכתוב את ‘אופרת חלל חובבנית’ רציתי רק שיהיה לי מקום לשפוך אליו את הצורך שלי בביטוי עצמי. רציתי לכתוב פרק ביום. שתוך חודש או חודשיים יהיה לי ספר גמור. המעמסה הייתה כבדה מדיי. פרק ביום הפך לפרק בשבוע, ואז זנחתי את הפרויקט, כמו שזנחתי כל פרויקט שהתחלתי (מיליונים של פרויקטים התחלתי). הכתיבה הייתה קשה והעלילה הגיעה למקומות שכבר לא נהניתי לכתוב. הסיבות המקוריות בגללן נהניתי מהסיפור הזה ומהדמויות האלה, היו דברים שכבר לא ידעתי איפה למצוא אותם בעצמי. תמוהה בעיניי העובדה שיכולתי, אי פעם, לכתוב משהו שכזה.
והנה, אני כאן, חוזר לכתוב עוד פרק ועוד אחד. הפעם, בשינוי סגנון.
המחשבות שלי על הסיפור הזה הן שבאופן כללי הוא לא מדהים, אבל כשחזרתי וקראתי אותו אחרי כמה חודשים, מצאתי בו ניצוצות של תקווה, לפחות על פי הטעם שלי. ברור שזהו סיפור שנכתב מהבטן אל המחשב: אין לי תכנית, אני לא יודע כשאני מתחיל פרק איך הוא יסתיים, וברגע שסיימתי פרק אני לא חוזר ועורך אותו, אלא פשוט מפרסם. הלוואי ויכולתי לתכנן. הלוואי ויכולתי לערוך. התוצר אז בוודאי היה הרבה יותר טוב. אבל אני לא יכול, כי אני מאוד קצר בסבלנות, וברגע שכתבתי משהו, אני נהיה בו זמנית גם עיוור אליו, וגם התעסקות מרובה בו גורמת לי להחליא.
אני חושב שהפרקים האחרונים משעממים למדיי, ואולי משקפים את העובדה שגם אני לא נהניתי לכתוב אותם. כל מה שאכתוב בהמשך יהיה חיפוש, לנסות למצוא דרך שבה אוכל להתחבר אל הסיפור ולהנות מהכתיבה שלו שוב.
אז הנה זה בא. מקווה שהסיפור שיגיע יהיה בעל ערך למישהו.

ובשביל ליצור מעט קונטקסט, הנה מצב העניינים בהתחלה של הפרק הזה: כל הדמויות מגיעות אט אט לבית של דניז ויארגון על הירח השביעי של דמטר. בהתחלה רק מלי שם, מסיימת בישול של ארוחה חלומית. גם הגבר שם – נוכחות שחורה ומתכתית – אותו גבר ששמו עדיין לא נאמר, אם כי רמזתי שהוא האח (הגדול) של דניז.
אפשר לדמיין את דניז חוזרת הבייתה. היא הוטרדה החוצה מהבית לעזור למקרה חירום ביתי שקרה לאחת השכנות. כמובן, הייתי צריך להוציא אותה מהבית, כדי לתת למלי ולגבר המיסתורי את הרגע רווי המתח שבפגישה הראשונה שלהם.
כשדניז חוזרת, אפשר לדמיין את הנשים מחליפות מילות עליצות. דניז משבחת את האוכל של מלי, ולמעשה עושה זאת ברצינות מוחלטת, שכן המאכלים שמלי מכינה הם… איך לתאר זאת… דבר שיפיל כל אחד מהרגליים. צריך לדמיין שפע מוגזם של יוקרה קולינרית – אפשר להגיד בפשטות שהמטבח של דניז ויארגון היה מטבח של בית יוקרה גלקטי ולכן היו בו דרך קבע מגוון מצרכים מכל הסוגים, ומלי חיברה אותן בגאונות לעשרות מנות מרהיבות. אפשר גם לכתוב:
‘הדיונונים המוסקוביטים הספוגיים שמרקמם היה כחלום, נחו ברוטב אספקלריה נוצץ שאדיו עיסו את האוויר מעליהם כמו ידיה של בתולה, ונדמה שלא היו מחווירים אל מול שום מנה שבגלקסיה, אלמלא היו מונחים ליד קריספוני החתול הצוננים, שנוכחותם הייתה מחשמלת וטעמם מתוק וביזארי, היה זה טעם שזרק אותך אל המאוויים הראשוניים שלך, וגרם לך לגנוח בתאווה חסרת רסן… שלא נתחיל לדבר על הסיר שהיה בו מרק רוטב זייגוני חרוך, או את מתבלי-העלים-חרוכי-האסטרואיד שפשוט שכבו שם, מחכים, בעסיסיות זנותית, להינגס ולהיבלע בנשימה אחת עצורה (או אצורה, שכן היו אלה אוצרות), והו, רק יצור חסר לב לחלוטין היה מניח אותם ליד הקבב הדולומיטי […] האם מלי רצתה לגרום לכל שאר הדמויות למות מהרעלת-אכילת-יתר, ולהישאר המנצחת הבודדה בסוף הסיפור? שכן נראה שזה מה שהיא זוממת, ואילו אני, בתור יוצר הסיפור הזה, לא אחבל במאמצי הבישול שלה, זה יהיה תוצר הכישוף שהיא הטילה על האוכל, שהיה, אחרי הכל, בסופו של דבר, למרות הכול, לא הרבה מעבר למולקולות’.
כן, הייתי יכול לכתוב משהו שהולך בערך כך…
מה שחשוב בסצנה שאני מנסה לתאר, הוא בעיקר ההתכנסות של הדמויות. יש לי חיבה לארוחות משפחתיות, ואמנם הדמויות שלנו אינן (ברובן) קרובות משפחה (האמנם?), כאשר אנשים מתכנסים לאכול אוכל ביתי סביב שולחן, אין מילה אחרת שתיטיב לתאר זאת, למעט ‘ארוחה משפחתית’.
וכך, האירוע הראשון שקורה הוא יארגון וג’לוס חוזרים (בדרך קסם, או בדרך כישוף) אל הירח, ומגיעים הביתה. כן, יש פתיחה דרמטית של הדלת. יש חיבוקים. יש מתח בין דניז לבין מלי. אך זהו מתח דק מכדי שאפילו שתי הנשים הרגישות תבחינה בו. יש מבטים של משטמה ואימה מכיוונו של ג’לוס אל עבר מלי. מאז תחילת הסיפור נושא ג’לוס את מטען הבשורה הנוראית שלו: “מלי היא הסכנה הכי גדולה שאי פעם נראתה לאימפריה.” זהו התפקיד שייעדתי לו – ‘נשאי’. ומכיוון שכך, ברור שפישל איכשהו, ופספס את ההזדמנות לדווח על הבשורה ליארגון, כאשר היה איתו לבדו. אולי זה היה מפני שלא ציפה למצוא את מלי מחכה להם בבית של יארגון. וכשהוא נכנס ורואה אותה, לסתו נשמטת עד למרתף. מתוך שנאה הולכת וגדלה, ומעט קומית, הוא מבין שהחצופה הזאת שוב פעם הייתה צעד לפניו, והנה עוד הזדמנות שפספס.
הם אכן אוכלים. כמו שאמרתי, אני אוהב להציב את הדמויות סביב שולחן. מלי, ויארגון ודניז, וג’לוס חמוץ הפנים.
ואז נכנס הגבר האחר – איש המערות עם השיער השחור הארוך, לבוש מכנסי ספורט וגופיית פיג’מה, שניהם לא הולמים אותו. אולי עליו אני רוצה לכתוב עכשיו? אני לא בטוח. אני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם הסצנה הזו.
יש לו איכויות של נמר. וכשהוא נכנס לחדר, ולמעשה, אפילו לפני שנכנס, כשרק התחיל לזוז ולהגיח ממחבואו בבית, נדמה שהכל סביב מלי נעשה איטי יותר. פתאום רמה חדשה של קשב להתרחשות נפתחת סביבה. כאילו הוגבר והוחלש הווליום של נקישת הצלחות, תנועות הידיים, קצות האצבעות, הנשימות, ברק המנורות… מה עוד? השתקפויות הכלים המבריקים, חלקיקים קטנים של חומר. מלי עצמה, גופה, שדיה, בגדיה השאולים של דניז על עורה של מלי. האם זה מספיק תיאור?
כשהוא נכנס אל חלל האוכל נראה שאף אחד אינו מופתע. יארגון זורק אליו חיוך, דניז מכווצת את גבותיה, אבל בחיבה. ג’לוס מזדקף בכיסאו. מלי… טוב, היא מלי. איך אני רוצה שמלי תגיב? האם היא תתעלם מקיומו ותמשיך בקיומה האלגנטי לצד שולחן האוכל? (יושבת, נעה, אוכלת, נושמת, עיניה יפות, תמיד מראות לא פיקחות, אלא רוך וחברותיות, ומשהו מיסתורי ומאוד אלגנטי). האם היא תחייך אליו? האם תתייחס אל הרגעים שהיו ביניהם, או שתתאים עצמה למשחק שהיא חושבת שמשחקות הדמויות האחרות בנוגע לאותו גבר אחר שנכנס?
כך או כך, הוא מתיישב ונאמרות כמה מילים, וכל דמות מגיבה בדרכה היא, ובין לבין נזרק השם “שמשיי”. זהו השם של הגבר החדש – שמשיי. האם אני לא טוב בשמות?
ומה שאני רוצה ליצור, הוא איזשהו מתח בין שמשיי לבין מלי. הם יושבים בצדדים מנוגדים של השולחן, הרי הם חייבים לשבת בצדדים מנוגדים. הקטע לגבי שמשיי, הוא שהבנאדם הוא בנאדם קשה. אפשר ללמוד על כך מהאופן בו יושבי השולחן שאינם מלי, שמן הסתם מכירים אותו במידה גבוהה של קרבה, נזהרים בנוכחותו. נדמה שכל הדיון, ובכלל כל מה שעובר ומשודר בין הנוכחים, נזהר לעשות קרוסלות ואולימפיאדות מלוהטטות כדי לחלוף מסביב ובמרחק משמשיי.
שמשיי משחק את האידיוט. הוא אומר הערות מטופשות וגסות. באמת איש מערות. באופן כללי, השיחה שמתנהלת היא רווית מתח. דניז רוצה לדעת מה עבר על יארגון, ואיך הוא ומלי הכירו, אך זה לא משהו שניתן לספר לה ברגע זה, מכיוון שהמידע הוא מסווג, ומכיוון שהבית אינו מקום בטוח לדבר בו על מידע רגיש. ג’לוס אכול כולו רגשות קשים, מפני שמלי שם. יארגון מרגיש את את המתח מכיוונם של ג’לוס ודניז, אבל לא באמת בטוח בכך, ובנוסף לכך הוא מוטרד, מפני שלפתע, בזכות החזרה הבייתה, הוא מבין שההרפתקה שהוא שקוע בה היא לא סתם הרפתקה, היא עסק מסוכן, מאוד מסוכן, ואת הסכנה הזו הוא מביא הביתה. ואילו מלי, היא מנסה לשכך את המתח. והיא עושה זאת בהצלחה רבה. מלי, כמו מלי, משגרת רוח רעננה של אופטימיות, קלילות וחברותיות כנה, והיא יודעת לפעול באופן שיהיה בלתי מאיים עבור דניז.
דניז, למרות שהייתה אמורה להרגיש מאוימת על ידי מלי, ואכן משהו בה עדיין מרגיש מאוים, נוטה יותר ויותר לסמוך על מלי, ולטפח כלפיה רגשות של חיבה.
כל זה היה יכול להיות טוב ויפה, אם שמשיי לא היה מנסה לחבל כל כמה זמן בשיחה. הוא אפילו לא אוכל, מכיוון שכבר אכל בפעם ההיא שהפריע למלי במהלך הבישולים. אז מה לעזאזל הוא עושה שם?
אולי (ואני חושב שאכן) לא ציינתי מה יחסו של שמשיי לדמויות האחרות. הרי הוא האח הגדול של דניז. ומכאן ברור למה יארגון וג’לוס יכירו אותו היטב, ולמה יהיה בן בית במשק הבית של יארגון ודניז.
כל פעם ששמשיי פמריע להתנהלות השיחה, דניז מנסה להטות אותה חזרה למים פוריים. באחת הפעמים היא שואלת את מלי מה מעשיה באיזור זה של הגלקסיה, והאם יש לה איפה ללון. זה הרגע החשוב בסצנה, שכן מלי אומרת את האמת, והיא שאין לה איפה ללון.
יכול להיות שזה לא קרה ככה. יכול להיות שמתברר שלמלי אין אף עניין או סיבה בגללן להיות באיזור זה של הגלקסיה, ויכול להיות שמתברר שאין לה כסף או מקום לינה. אם זה מה שהייתי כותב, אזי דניז הייתה מיד מציעה לה להתארח בביתה כמה שמלי צריכה. כנראה הייתה מציעה את זה, מכיוון שכאשר שמשיי אמר מה שאמר, היא נעצה בו מבט של “מה אתה עושה?” שהיה חסר את הסובלנות שהראתה לכל השטויות ששמשיי אמר עד לאותו רגע. מה ששמשיי אמר היה, כמובן, הצעה שמלי תתארח אצלו. פתאום הוא סיגל לעצמו גינונים אלגנטיים, וסגנון אחר לגמרי, כשתירץ: “יש בלופט שלי כל מה שאישה צריכה: מטבח גדול, חלונות רחבים, דברים רבים לנקות, ומעלית שיורדת אל מרכז המטרופולין. ומכיוון שהתחת העצל שלי אף פעם לא בנמצא, יש בו את הדבר שאישה צעירה הכי צריכה – את ההיעדר של מר שמשיי. היא תוכל להישאר שם כל זמן שעדיין לא החליטה על ענייניה האחרים, וברגע שתחליט, תוכל לעזוב בלי להישאר חייבת לי מאומה. זוהי הצעה שמלי היקרה לא תוכל לסרב לה, שמגיעה מג’נטלמן אמיתי ומוכר בקהילה.”
את מילותיו ליווה שמשיי במבט חצוף שהופנה כלפי דניז, קורא תיגר ועז עוצמה. לא נותר לאחותו הקטנה של שמשיי הנורא אלא לכעוס ולהסמיק, בזמן שמלי אמרה ממקום אחר: “נדיבות לב שכזו מחויבת להיענות בחיוב.” וחייכה, וקרצה. וכך, העניין היה חתום אפילו לפני שהיה מפתיע.
מלי, שהייתה דבר פראי ובלתי מושג, הפכה בן רגע לחתול מבוית. אישה, בעלת כתובת, שם למעלה בלופט, שוטפת סירים.
אישה תחת איש. תחת שמשיי.
הייתי מסיים כאן את הפרק, אבל יש לי עוד דבר אחד להגיד:
“בסופו של דבר, הם תמיד מוצאים אותי.” היה הדבר הראשון ששמשיי אמר למלי. וכשהקצינים נכנסו בדלת, הוא קרץ אליה, כמו דוד גדול שקורץ אל אחיינית קטנה, ואמר: “אמרתי לך שהם תמיד מוצאים.”
“כבוד הגנרל האימפריאלי קצין שלושת הסמיכים, מצטיין הקיסרית שלושה פעמים, ומפקד האסטרטגיה האימפריאלית הכללי – שמשיי – האם יש טעם לציין שהיעלמות מחובותיך בזמן תפקיד צבאי היא עבירה שנוגדת את חוקי האימפריה, וכי עליך לשוב איתנו בזה הרגע או שתועמד לדין!”
שלושה קצינים נכנסו.. מה אגיד עליהם? היו מאוד מרשימים, מאוד גבוהים, מאוד בחליפות מדים לבנות של קציני אימפריה, ומבטיהם היו רציניים כמו שרק אנשים חשובים מאוד יכולים להיות רציניים, וחמורים ונוזפים כמו שרק אנשים המכירים טוב את מושא הנזיפה יכולים להיות נוזפים. אחד מהם חייזר בעל פני צפרדע – מחזה נדיר באיזור זה של הגלקסיה, שהיה גזעני באופן כללי, ומאוכלס בעיקר על ידי בני אדם. ומכיוון שבעל פני הצפרדע היה בן מיעוטים, זה רק הוסיף לרושם הכללי שהיה דמות מאוד חמורה, מאוד נוקשה, מאוד רצינית, ועובדת קשה מאוד כדי להגיע לדרגה הגבוהה אליה הגיעה.
אז ככה הוא היה, עם פני הצפרדע שהחמירו אף יותר, כששמשיי התבכיין:
“אבל איבדתי את המדים…”
“הבאנו לך מדים חלופיים.”
“אבל איבדתי את הדרגות.”
“דרגות הגנרל החדשות שלך מחכות בתא הכפפות של החללית. אנא, אדוני הגנרל. אני מפציר…”
וכך הפרק נגמר

אופרת חלל חובבנית פרק 14
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך