אופרת חלל חובבנית (18+) | פרק 1

Hurt 17/06/2019 193 צפיות 2 תגובות

הסיפור מתחיל במזנון דרכים גלקטי. המזנון היה בנוי על אסטרואיד בחגורת אסטרואידים במערכת אלפא-זוטו. היה שם נוף יפה.
הדמות הראשונה בסיפור היא גבר קשוח לבוש מעיל עור חום ועבה, גופו ופניו חרושי צלקות. נקרא לו “הרוצח”. כלי הרכב של הרוצח היה ממוטה-גלקטית זקנה ונאמנה. הרוצח ניווט את הממוטה אל החניה של המזנון הגלקטי, החנה את הממוטה, ונכנס אל המזנון.
מבפנים, המזנון היה גדול, מרווח ומטאלי. הרצפה הייתה מבריקה ומצוחצחת, כמו גם הכיסאות והבר. מבעד לשמשה שקופה, נראו האסטרואידים שבחגורת האסטרואידים ומעבר להם החלל השחור – שטוף כוכבים ומטיל אימה.
במזנון הייתה רק דמות אחת, ישובה בקצה הבר בצד הכי רחוק מדלת הכניסה. הדמות הייתה מכוסה ברדס שהסתיר את פניה, ונדמה שצל הקיף אותה, למרות שהמזנון היה מצוחצח ומואר בכל פינה שלו. לדמות הזו נקרא “החטפן”.
הרוצח השתהה בדלת הכניסה. עומד שם, חוסם את המעבר, מריח את האוויר, בוחן בקפידה כל פרט ופרט במזנון הנקי והמעוצב. למרות שלא הביט ישירות בדמותו של החטפן, הוא בחן את הדמות בקפידה. תשומת ליבו לא עזבה אותה גם כשהחל לנוע באיטיות. הליכתו הייתה סקסית, משדרת עוצמה וסכנה. אם היו אנשים במזנון, כולם היו מפסיקים את דיבורם ובוהים בו בחשש או בעוינות כאשר החל לנוע. אבל במזנון לא היו אנשים, למעט הדמות המכוסה ברדסים של החטפן, ולמעט המלצרית שעמדה מאחורי הבר, גופה ומבטה פונים אל הרוצח ועל פניה מרוח חיוך ענקי ומזמין.
אל מול החיוך הענקי והישיר של המלצרית, הרוצח הקשיח את מבטו. כשהתקדם, שמר על קשר עין עם המלצרית. היא הייתה צעירה ויפה, אם כי לא הטעם שלו. נראתה כמו מרלין מונרו קטנה, עם השיער הבלונדיני באורך בינוני שהיה מפוזר בקפידה. השפתיים שלה היו דקות וכהות כמו פרחי דם, ואפילו דקות יותר כעת כאשר חייכה. העיניים שלה האירו כמו שמש. היא לבשה שמלה כחולה אלגנטית וצמודה, ועליה סינר ללא כתם אחד, שנראה כמו פריט אופנה יותר מאשר כמו בגד עבודה – כאילו הייתה זו תחפושת של שחקנית. את כל אלה קלט הרוצח ע”י ראייה פריפריאלית, שכן עיניו היו נעוצות בעיניה.
עבר זמן מאז שהיה עם אישה, חשב הרוצח. היא לא הסוג שלו, אבל יסתפק בה לעת עתה. היא הייתה נשית, והמחשוף שלה היה נשי בהחלט. הרוצח הרגיש את הכוונות שלו נעשות מיניות, ונתן לכוונות הללו להתבטא במבטו, בפניו, בנשימתו ובתנועת הכתפיים והאגן בעת שנע באיטיות אל הבר. היא יודעת בדיוק מה הוא רוצה. היא לא תסרב לו שכן מעטות מאוד הנשים שמסרבות לעוצמה כמו שלו.
אבל המלצרית לא השפילה את מבטה בביישנות, וגם לא הפגינה היענות לכוונות של הרוצח. קשר העין שלה היה יציב וחיוכה נשאר ישיר וכנה. עיניה לא הפגינו לא הבנה ולא חוסר הבנה. הרוצח הגיע עד הבר ונצמד אליו עם כל גופו. המלצרית עמדה מצידו השני של הבר. למרות הבר ביניהם, המרחק בין גופיהם היה קטן להפליא. קשר העין עדיין לא ניתק והמשיך במשך שניות ארוכות של דממה, בה הרוצח יכל להריח את את הריח המתוק הקלוש של בשמיה של המלצרית, והמלצרית ודאי הריחה את ריח גופו המחוספס ואת נשימתו שהריחה כמו סיגריות. המרחק הכה קרוב הבליט גם את הניגוד בין גופו הגדול והשרירי של הרוצח לבין גופה הקטן, הדק והרך של המלצרית. אחרי זמן מה החליט הרוצח שאולי יש באישה צעירה זו משהו שיכול לבדר אותו בכל זאת. לבסוף, הוא הרפה את המבט הקשוח והניח לחיוך להתפשט על פיו, על עיניו, ועל כל הקמטים והצלקות שעיטרו את פניו כמו קעקועים יפהפיים. היה זה חיוך של אדם שהרוויח את כל העולם.
ואז, בקול נמוך, צרוד מחוספס ועמוק – קול שמעביר בך צמרמורת ועם זאת נשמע חברותי, מתוק ודרך אגבי – הרוצח אמר: “זה חייב להיות המזנון הכי יפה שעדיין לא הייתי בו. עבודת העיצוב שנעשתה פה היא מדהימה.” והניף את ידו כלפי המזנון שסביבו. “כמו גם הביצוע והגימור.” קצה אצבעו נגעה בבר והחליקה עליו. “אין הרבה מקומות בגלקסיה שבנויים בכישרון כה רב. ואני הייתי בכל חור בגלקסיה הזו.” כשסיים את המשפט האחרון הישיר מבט אליה בעוצמה שהייתה יכולה לנפץ חלון, ואז חייך שוב.
המלצרית צחקה קלות ואז אמרה: “זה הכל בנוי מאהבה.”
הרוצח הרים גבה, ואז פניו שיקפו את הצחוק בפניה של המלצרית. הוא אמר: “כך הייתי מתאר את זה, אם הייתי צריך לתאר את זה במשפט אחד. ואני בטוח שהאוכל מצוין באותה מידה.”
“הו, התשובה שאצטרך להשיב לך, במקרה זה, היא שעל כל אדם לטעום ולשפוט בעצמו.” אמרה המלצרית. ואז קרצה, רכנה מעט קדימה ולחשה: “אבל מקורות פנימיים מספרים שהאוכל כאן שמימי.” ואז בטון שהיה חנוני במופגן: “אפילו אטמוספרי.”
עכשיו היה זה תורו של הרוצח לצחוק. צחוקו היה גדול ומילא את החלל המוארך והמואר היטב של המזנון. אם כי, צחוקו נגמר מהר, והתחלף בהבעת מבוכה, שהייתה מוזרה על פניו של אדם זה שנראה ששום דבר בעולם אינו יכול להביך אותו. “אין בגלקסיה הרבה אנשים שמסוגלים לגרום לי לצפות לאכול מאכל.” אמר. “זו תכונה נהדרת באישה. אבל לא אוכל לחלום אפילו על אוכל לפני ששותפתי הזקנה מילאה את קיבתה.” הוא החווה בראשו אל עבר החלונות הגדולים, דרכם נראתה הממותה שלו קשורה בחניה. “מה הסיכוי שקיים במזנון הזה משהו שטינטין תוכל לכרסם?”
“טינטין, איזה שם מתוק!” קראה המלצרית. “כמובן שיש כאן אוכל עבור טינטין!” אמרה ושלחה ידה מתחת לבר. בטנו של הרוצח התכווצה לשבריר שניה, מתוך הרגל לצפות ולהגיב לאקדח לייזר ננעל או אולי שובר חשמל דו-אוני, אך במקום כל אלה, הוציאה משם המלצרית קופסת שימורים כבדה עם תמונה של ממותה עליה שנראתה שמחה עד כמה שממותות יכולות להיות.
שנית, המלצרית שמרה על קשר עין ישיר ויציב כשאמרה: “עיסה מתכתית עם אצות ספירלה מחוזקת בתמצית פחמן פוטוסימביוטי ומועשרת בסידן, אשלגן, בריליום ורדון, מומתקת בסוכרלוז ומכילה סיבים תזונתיים כדי להקל על העיכול. זה המותג שמשתמשים בו מאמני הממותות ששולחים אותן לתחרויות יופי, שכן היא נותנת לפרווה שלהן ברק ועושר ייחודיים שקשה לחקות עם מרכיבים אחרים. כמו כן העיסה מספקת גם מקורות אנרגיה לטווח ארוך שעוזרים למסעות ארוכים בין מערכות שמש, וגם מקורות אנרגיה מתפרצת שיכולים להיות מצילי חיים בזמן פיצוצים ומרדפי חלליות.” אחרי המשפט האחרון המלצרית קרצה.
הייתה שתיקה. האדם השלישי במזנון, החטפן, הפליץ בצד הרחוק של הבר. לא המלצרית ולא הרוצח לא הראו ששמו לב. “האם זה מה שכתוב על האריזה?” שאל הרוצח.
“הו לא. זה רק הידע האישי שלי.” אמרה המלצרית.
“האם אתם תמיד מחזיקים כאן מזון לממותות ממש מתחת לבר?” שאל הרוצח.
“זה יהיה מיותר. טינטין היא הממותה הראשונה שלנו. הבאתי את הקופסא מן המחסן לפני שנכנסת, כמובן.” אמרה המלצרית.
“אני מבין…” אמר הרוצח. “בעל הבית עשה עבודה מצוינת כשהכשיר אותך לתפקיד.”
“הו, זה ודאי היה מחמיא לו מאוד, אם אכן היה אדם כזה.” אמרה המלצרית וחייכה.
שנייה לאחר מכן, הרוצח הרים גבות ואמר: “כמובן, כמה שוביניסטי מצידי. זה המקום שלך.” את המשפט האחרון אמר בהכרזה ובהפתעה, קולו נהיה חזק יותר, גופו נשען אחורה וידיו נפרשו כאילו ניסו להצביע על כל פינה ופינה במזנון בו זמנית. אז הוא פרץ בצחוק. “נהדר.”
ואז הפסיק, וברצינות מפתיעה, שאל: “את לבד?”
מבטה של המלצרית נדד אל הקצה הרחוק של הבר, שם רכנה הדמות “חטפן”, מעל צלחת ובה שאריות. “האורחים המגיעים מעטים כל כך, עד כי זה אירוע מאוד נדיר שמגיעים שניים מהם באותן 24 שעות.” אמרה המלצרית. “עם כל כך מעט לקוחות, יהיה זה מיותר להעסיק עובדים.”
“ושומרי ראש?” שאל הרוצח בחדות.
“האם אתה מחפש עבודה, אדון צלקות ממותה?” צחקה המלצרית. הנימה הקלילה והשאננה של המלצרית לא תאמה את הרצינות הקרה של הרוצח. הייתה זו הפעם הראשונה שהנימות שלהם לא היו מתואמות, והרוצח ידע שהמלצרית יודעת שהוא יודע את זה. הוא לא אהב את הכינוי שהדביקה לו, והוא לא אהב את הבדיחה שלה. האם הוא נראה לה כמו אדם המחפש עבודה?
הוא תהה אם הוא עדיין רוצה לקחת אותה אל החדר האחורי לאחר שיסיים לאכול. היא לא הייתה הטעם שלו. רוב הנשים ששכב איתן לא היו הטעם שלו. הוא בחן שוב את גופה ואת גזרתה, וגופו אמר לו שכן, הוא רוצה לקחת אותה אל החדר האחורי. מצד שני, רוב הנשים היו מראות סימנים שהן מעוניינות עד עכשיו. והמלצרית הזו הייתה חברותית מאוד במובן מסוים אבל קרה כקרח במובן הזה. ואז היה העניין שהיא בעלת הבית של המזנון הזה. לבד. והיה כמובן את עניין הבדיחה.
את ההחלטות שלו קיבל הרוצח באינטנסיביות ובבת אחת. לגבי המלצרית ההחלטה שלו הייתה כזאת: אתה לא שוכב עם אישה בגלל האופי שלה, אתה שוכב איתה בגלל הגוף שלה.
“הו, אני?” אמר ונפנף את ידיו בביטול. “יותר מדיי עבודות היו לי, ויותר מדיי חוזים. כל מה שאני מבקש עכשיו הוא להמשיך לנדוד בין הכוכבים. רק אני וטינטין, לבד מול הכלום הגדול. ואם מדברים על טינטין, הגיע הזמן שאאכיל את הבהמה הזקנה, ואז אמשיך להאכיל את עצמי באוכל ששמעתי כה רבות עליו.” הוא קרץ למלצרית, הרים את קופסת השימורים עם האוכל לממותות, והחל להסתובב חזרה לכיוון הדלת.
ואז אמר חטפן: “תגיד לה שזה מסוכן.”
ליבו של הרוצח החסיר פעימה, והקופסה כמעט נשמטה מידיו.
היה זה קול גבוה, צרוד ושבור. צורם וחולה במידה חסרת תקנה.
“תגיד לה שבחגורת האסטרואידים הזו מסתובבים טיפוסים מן הסוג הרקוב ביותר.” אמר חטפן. וליבו של הרוצח הלם בפראות ובמצוקה.
“תגיד לה שזה לא מקום לאישה.” אמר חטפן. והרוצח היה צריך כל שביב של איפוק שהיה קיים בו, בשביל לא לשלוף שני אקדחים ולחורר לדמות הזו את המוח עד שיהפוך לעיסה שיוכל להאכיל איתה את הממותה.
“זו תפיסה מעניינת. אני לא בטוחה שאני מסכימה. אבל הטיפוסים שמגיעים לכאן אכן מיוחדים, הייתי אומרת. כל אחד בדרכו שלו.” אמרה המלצרית. הקול שלה היה שביב של שפיות. הוא היה כמו מגדלור רחוק שקרא לחיה המטורפת שבתוך הרוצח לחזור חזרה אל המקום בו היה מתורבת ומולבש בבגדי אדם. “מר פיצה, למשל, הגיע לכאן נע בתוך הריק, כמו חתיכת חללית מסתחררת לאחר תאונה נוראית. הוא שאף אוויר מבלון חמצן שעמד להיגמר, והדבר היחיד שהגן עליו מהאפס המוחלט של החלל ומן הקרינה היה מעיל עבה מאוד, שהוא עדיין לובש עכשיו, כפי שאתה רואה.”
הרוצח נשם בכבדות ובהה במלצרית, לא מסוגל לחשוב. המלצרית החוותה אל חטפן, והרימה גבות אל הרוצח, מזמינה אותו להירגע. “את בלון החמצן המהולל אתה יכול לראות בפינה ההיא.” אמרה כמו מדריכה במוזיאון.
לאט מאוד, מבטו של הרוצח נדד אל הפינה אליה החוותה המלצרית. אכן היה שם בלון חמצן אכול ומצ’וקמק. הדבר היחיד שהצליח הרוצח להוציא מפיו, היה: “זה הסיפור הכי עקום ששמעתי בחיים שלי.”
“באמת?” שאלה המלצרית. “אתה נראה כמו אחד ששמע הכל. למעשה, אתה נראה כמו אחד שראה הכל במו עיניו.”
הרוצח בחן את המלצרית, ראשו מאיים להתפוצץ. האם היא לעגה לו? האם החמיאה לו? שום דבר בהבעה שלה לא הסגיר לא נטייה לכאן ולא לכאן. היא הייתה שלווה כמו פסל. הרוצח הכריח את עצמו להתאפס. הוא לא ייתן לאישה או ליצור מוזר וחולני שיושב בקצה של בר להוציא אותו מאיזון.
המלצרית המשיכה: “אני בעצמי, אם הייתי שומעת שאדם הסתחרר בחלל במשך ימים, כאשר לגופו שום דבר פרט למעיל גדול ועבה, והוא שאף מבלון חמצן, וממש כשהבלון עמד להיגמר, מצא את עצמו במזנון, הייתי אומרת שמי שסיפר לי את זה הוא משוגע. אבל אני ראיתי את מר פיצה מגיע לכאן במו עיניי. ואתה יודע מה חשבתי? חשבתי שדרוש מזל בלתי אפשרי בשביל להגיע למקום היחיד באיזור הזה של מערכת השמש בו יש מבנה אנושי לפני שאתה קופא או נחנק. או אי פעם, למעשה. או שזה מזל בלתי אפשרי, או שזה תכנון קפדני. ואני נוטה לצדד באפשרות השנייה. דרוש גאון משוגע בכדי להוציא דבר שכזה לפועל. האין אני צודקת, מר פיצה?”. ובזמן שהמלצרית אמרה את כל זה לרוצח, הרוצח בהה בה כמו תינוק. רק בסיום, כשהסתובבה ופנתה אל חטפן (“מר פיצה”), הרוצח התעשת שנית, ובחוסר רצון, חיכה לתשובה המאחרת לבוא של חטפן.
ואז, תשובתו החורקת של חטפן באה מתוך מעיליו וברדסיו: “מילים כדורבנות, אישה צעירה.”
בתגובה לקולו של חטפן, הרוצח חש רטט נוסף של שנאה.
“לפיכך, מר פיצה ידע על הקיום של המזנון הזה לפני ששיגר את עצמו לדרך, בדרך משוגעת לחלוטין. יתרה מזאת, מר פיצה חישב בדיוק איפה האסטרואיד עליו המזנון בנוי יהיה בזמן בו הוא מתכנן להגיע. הגיוני, נכון?”
המלצרית הסתכלה אל הרוצח בעיני השמש שלה, ולרוצח לא הייתה ברירה אלא להנהן בהסכמה.
“ומכיוון שהזמן חשוב בחישובים אלה בדיוק כמו המיקום במרחב, ומכיוון שמר פיצה הגיע לכאן רק שעה קלה לפניך, הנחתי שאין זה צירוף מקרים, ושמר פיצה נמצא פה בכדי לפגוש אותך.”
המשפט האחרון של המלצרית העביר ברוצח צמרמורת באופן שהוא ידע שהיא אינה מבינה. פחד אימים החל להשתלט עליו.
“מר פיצה, אני רואה שסיימת את הפיצה. אתה בוודאי כבר יודע שלא אוכל לתת לך לקום מהכיסא הזה עד שתאכל עוד אחת. הגוף שלך חייב להחזיר לעצמו את המשאבים שנלקחו ממנו במסע האכזרי שלך בחלל הפתוח.”
הייתה שתיקה ארוכה. אחריה עוד אחת. הרוצח הבחין איך המבט של המלצרית לא יורד מחטפן עד שתקבל תגובה לאמירה שלה. ואולי היה בהסחת הדעת הזו כדי להשכיח ממנו את הפחד שהחל להשתלט עליו.
אבל אז חטפן דיבר שוב: “עכשיו, תספר לה במה אתה עובד בימים אלה.”
“מר פיצה!” אמרה המלצרית בנזיפה. “מר צלקות ממותה הוא אורח במזנון שלי, ובתור שכזה אין הוא מחויב לספר במה הוא עובד או לספק כל פרט מידע אחר.”
“הו, הוא יספר לך.” אמר חטפן באיטיות.
המלצרית פנתה חזרה אל הרוצח, ומבטה אמר אולי: “אל תקשיב לו.” או “אני לא מאמינה על חוסר הנימוס של אנשים לפעמים.” אבל העיניים של הרוצח שפגשה בהם היו עיניים שבו זמנית היו חלולות ומלאות חיים כמו שאף פעם לא היו.
כמו מתוך חלום אמר הרוצח: “אז ככה זה.” מרגע זה ואילך, לא הביט יותר במלצרית. המטרה היחידה הייתה חטפן, הרכון אל הקצה הרחוק של הבר, מעל צלחת עם שאריות פיצה, מכוסה במעיל עבה מאוד. “בעברי לבשתי הרבה פרצופים. חלקם טובים, חלקם רעים. עשיתי כל דבר כמעט. הייתי מבריח, הייתי רוצח, הייתי מאהב, הייתי שוטר. היום, אני צייד ראשים. והמטרה שלי אינה אלא אחד היצורים המתועבים ביותר בכל הגלקסיה. יצור רקוב מן היסוד. פושע שאין אף אחד יודע איך הוא נראה ואיך הוא נשמע. אף אחד לא יודע איך למצוא אותו, ואף אחד לא הצליח.
“לאחר שהשתקמתי, חבר ותיק הציע שאוכל לכפר על חטאי העבר אם אעבוד כצייד ראשים ברשות האימפריה. את הפושעים הכי מתועבים ומסוכנים, אלה שכוחות השיטור הרגילים לא מצליחים לתפוס, הם מעבירים לאנשים כמוני. אנשים נתעבים בעצמם שהפכו לכלבים של האימפריה. על חטאים אי אפשר לכפר, ולרגע לא היה לי ספק שהדבר הוא אחרת. אבל מה שועל ישן כמוני יכול לעשות אם לא להעמיד את כישוריו המתועבים לטובת הכלל? אז נהייתי צייד ראשים. ונהייתי טוב בזה. תפסתי כמה מהפושעים הכי חמקמקים ומסוכנים. ואז – אז החלטתי ללכת על הנורא מכולם. חטפן. החלטתי למצוא ולעצור את חטפן. להביא אותו לבית משפט, ואם צריך, להביא את הגופה שלו. אז התחלתי לעשות את מה שאני תמיד עושה, לעלות על העקבות של הפושע, כמו כלב, להיצמד אליהן ולא להרפות עד שהפושע אצלי בידיים. אבל חטפן? אפילו אחרי שנים, נשארתי בלי מושג כמו ביום בו החלתי לצוד את חטפן. אי אפשר לאתר אפילו קצה חוט לגבי הנבלה הזו.”
“הו, אני מבינה.” אמרה המלצרית. “ובסוף חטפן מצא אותך.”
מהקצה הרחוק של הבר, נשמע קול גבוה, שבור, צרוד וחולני באופן חסר תקנה: “איזה סיפור חיים משעמם. איזה אדם משעמם.”
ואז, המעיל הגדול והכבד החל לזוז, הבדים נעו אחד מתחת לשני, הראש הסתובב והברדס החליק מטה תוך כדי שהדמות קמה מהכיסא. בסוף התהליך נחשף ראש אנושי קירח. צבע העור היה ורדרד, העור היה מוכתם בכתמים צהובים וכהים. הפנים היו רזות, כמעט שלדיות. עין אחת הייתה ביונית,ואיתה חלקים מהגולגולת והפנים היו מוחלפים במתכת ובמעגלים חשמליים.
הדמות חייכה חיוך קיצוני ומזעזע, שהיה כמו קפיץ שמתחו אותו עד הגבול בו הוא מתפוקק. ואז הוא הרים ידיים לצדדים בצורה מוזרה ואמר: “נעים להכיר, אני חטפן וגם אני מכור לפיצה.” ואז ראשו פנה במהירות על טבעית אל המלצרית. “מלצרית? פיצה? תכיני לי פיצה! איפה הפיצה?”.
“תפסי מחסה!” צעק הרוצח וממעילו נשלפו לפחות ארבעה מכונות ירייה, ושרשרת שהפכה לחישוק שריחף באוויר לפניו ויצר שדה כוח שעיוות את המרחב סביבו ושימש כמגן מפני כמעט כל מתקפה. הרוצח עמד לחורר את היצור המתועב, כששמע, שוב, את קולה של המלצרית.
“איך גנבת את התליון שלי?!” קראה המלצרית, מתעלמת לחלוטין מכל מכונות המלחמה שקפצו מן המעיל של הרוצח בן רגע. ואז פנתה אל הרוצח: “בבקשה אל תירה עליו.”
רק אז הבחין שידו של חטפן התנופפה גבוה באוויר. הוא החזיק בתליון.
הרוצח צעק אליה בהיסטריה: “את משוגעת?! תפסי מחסה! תברחי מכאן מיד ואל תביטי לאחור!”
“הו, לא, לא, לא.” נשמעה לחישה צרודה של חטפן, שהגיעה מאחורי הרוצח. “לעולם אל תשבור קשר עין.”
“איך הגעת מאחוריי-”
שיסוף וכאב אדיר פילח את הגב של הרוצח. הוא התגלגל קדימה, נוחת על רגליו, גופו פונה חזרה אל הכיוון בו היה אמור להיות חטפן, ומטח של מתקפות השתגר מכל כלי הנשק שהחביא בתוך הגלימה שלו. זה גרם לחורבן מוחלט של צד אחד של המזנון. לאחר חצי דקה של הפגזה רצופה הפסיק. האבק התפזר ולא נראה זכר לחטפן או לשום דבר אחר פרט להריסות והרס.
“בום, בום, בום!” הקול הצרוד של חטפן היה שוב פעם מאחוריו.
“בן של-” והקללה נקטעה בצרחה. הרגל הימנית של הרוצח נחתכה באמצעה. החצי התחתון הופרד לגמרי מהעליון והתעופף בחלל המזנון, בעוד שגופו של הרוצח צנח לקרקע, ודם השפריץ לכל מקום. הרוצח התגלגל הצידה אל אחד מחלקי הקירות שעוד עמדו. וכיוון את כלי הנשק שלו לכל כיוון אפשרי. ואז, הוא ראה שהמלצרית עדיין עומדת מאחורי הבר.
“אישה מטומטמת!” צעק הרוצח, ואז צרח מכאבים.
“פיצה, פיצה, פיצה.” אמר חטפן. כעת היה בפינה של התקרה, נאחז בקירות כמו עכביש.
הרוצח הפציץ בכל כוח האש את גופו של חטפן. שמע התנגשויות שנשמעו כמו שני חומרים קשים מתנגשים אחד בשני. ראה את גופו של חטפן נע במהירות בפינה, וקיווה שהיצור המתועב אכל מספיק כדורים בשביל למלא בריכת כדורים. אבל מן התזוזות, שהיו מהירות מכדי שיתפוס אותן, ידע שלא זה מה שקרה.
לאחר זמן שנראה כמו נצח, הפסיק הרוצח את ההפגזה. הקירות סביב המקום בו חטפן היה היו כולם הרוסים. על ההריסות עמד חטפן בפוזה מוזרה, פתח את פיו, והחוצה התפזרו מלא כדורי מתכת. כשפיו היה פנוי אמר חטפן: “פיצה.”
וזה היה הדבר האחרון שהרוצח שמע אי פעם, שכן פחות משניה לאחר מכן היה מת באופן בלתי הפיך בעליל.

אופרת חלל חובבנית (18+) | פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (2)

ממש אהבתי! כתוב בצורה כזאת שפשוט קראתי בבת אחת הכל בלי להרים את העיניים (למרות שזה ארוך)

20/06/2019 15:15

אני שמח לשמוע! תודה על התגובה!

20/06/2019 21:04
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך