אופרת חלל חובבנית (18+) | פרק 10

Hurt 25/07/2019 113 צפיות אין תגובות

הם היו… הארכיטקטים.
הם גרמו למבוגרים לשקשק ולהשתין במכנסיים. הם הרגו. הם השפילו.
הם היו הכנופיה הכי מפחידה בכוכב הלכת זנון.
ואף לא אחד מהם לא היה מעל גיל 14.
כשהם חצו רחוב, נשים וגברים נמלטו בצרחות.
כוכב הלכת זנון היה מקום של בגידה, אכזריות ואלימות. כל אחד ואחד מהם גדל מתוך בגידה, אכזריות ואלימות. כולם היו חסרי משפחות – ילדים של זונות, ילדים של הורים שנרצחו, ילדים שהגיעו ממי יודע איפה. ילדים שנזרקו החוצה ולא היה להם אף מקום להתחבא בו. ברחובות, בסמטאות, כל אחד מהם היה לבד, מוכה, בקצוות הרעב, על סף מוות. כל אחד מהם עבר התעללות אחר התעללות. כל אחד מהם נרמס על ידי מבוגרים.
עכשיו, זה היה התור שלהם לרמוס. וכשהם רמסו, היה זה בלי גבולות. האכזריות של הכנופיות המבוגרות הייתה משחק ילדים בהשוואה לאכזריות של הארכיטקטים. שכן כאשר המנהיג אסף כל אחד ואחד מהם מהרחוב, הסביר המנהיג את החוזה שיש בין חבר הכנופיה לבין הכנופיה: הכנופיה נשבעה להיות נאמנה לחבר, והחבר נשבע להרוג כמה שיותר בני זונה מבוגרים.
הם היו חנונים. הארכיטקטים אספו רק ילדים חנונים, בעלי רמת משכל גבוהה במיוחד. הם אהבו רובוטים וטכנולוגיה. את כל אחד מהם ליווה רובוט בצורת חיה שהוא בעצמו בנה. היו אלה רובוטי לחימה קטנים ואכזריים. הם שלטו ברובוטים באמצעות קסדות הגירוי המוחי שהם לבשו. לרובוטים הייתה מידה רבה של תגובות אוטומטיות, שאיפשרו להם להינעל על מטרות, לנוע ולהילחם במהירויות חסרות תקדים. הם קראו לרובוטים שלהם “בהמונסטרים”.
באמצעות הבהמונסטרים, הצליחו קבוצת הילדים שנאספו מהרחוב להטיל אימה בכל הכנופיות האחרות. זה היה פשוט: הארכיטקטים היו ילדים ולא היה להם מה להפסיד, היו להם רובוטים שנלחמו בשבילם, והם היו אכזריים וחסרי גבולות. שלושת הגורמים האלה היו הסיבה שמהר מאוד, לא הייתה כנופיה שהעזה להתעמת איתם. וכך, הם נעשו הכלב הכי מפחיד בכלבייה.
כל הדברים הללו התבטאו בקעקוע שקועקע על כל חבר כנופיה ברגע שהצטרף: היה זה קעקוע מורכב מאוד שכיסה את כל הגוף, וביטא את ההתחייבות המוחלטת של החבר לכנופיה ושל הכנופיה לחבר. היה זה ביטוי של השנאה המוחלטת כלפי כל מה שהיה מחוץ לכנופיה. והיה זה הכבוד והזהות העצמית של כל חבר כנופיה צעיר.
רוגבי, בימבו וארקן היו באיזור 9, כשהם קיבלו הודעה בקשר מהמפקדה. אישה מבוגרת נראתה נכנסת לחנות בגדים, מקועקעת בקעקוע של הכנופיה. כשרוגבי שמע את זה, הוא היה כל כך עצבני שהוא חשב שהוא עומד לרצוח כמה עוברי אורח מבוגרים בני זונה. הוא כמעט עשה את זה, אבל אז ארקן התחיל לרוץ, בימבו אחריו, ורוגבי מיד הצטרף אליהם. הם רצו אל חנות הבגדים. רוגבי אפילו לא ידע מה הוא הולך לעשות לאישה הזאת. הוא רק ידע שזה הולך להיות רע. רע יותר מכל דבר שעשה עד כה.
כשהגיעו לחנות, הם הכניסו את הבהמונסטרים שלהם לסרוק את החנות, וכשראו שאין סכנה, ארקן אמר לרוגבי ולבימבו להיכנס, בזמן שהוא יישאר בחוץ ויבריח כל מי שיחשוב להתקרב.
איש מבוגר בחליפה מטופשת היה טיפש מספיק להיות בחנות בזמן שרוגבי נכנס אליה. רוגבי תפס אותו באלומת השיתוק של הבהמונסטר שלו. האיש נראה כל כך מפוחד שזה הצחיק את רוגבי. רוגבי החליט שישתעשע עם האיש המטופש לפני שימצא את האישה שהעזה לקעקע את עצמה בקעקוע של הכנופיה. “איש זקן, אתה רוצה למות עכשיו או אחר כך?”.
“אחר כך.” ענה האיש הזקן, כשרוגבי שיחרר את שרירי הפנים שלו מאלומת השיתוק. התשובה כל כך הצחיקה את רוגבי, שהוא החליט שבא לו לראות את הברך של האיש מתפוצצת. הבהמונסטר של רוגבי ננעל על הברך של האיש וירה-

– –

בום!
אורות אזהרה זהרו במשקפי המציאות המדומה של רוגבי. זכוכיות מנופצות הופיעו פתאום על אחד הקירות הרחוקים. העזרים הויזואליים הדגישו איש חדש שהופיע במהירות, וסימנו אותו כסכנה. לא! לא יכול להיות, הבהמונסטר של רוגבי נפגע! אבל איך?!
רוגבי בחן את האיש המטופש, וראה שהברך שלו לא נפגעה. “מה לעזאזל?” שאג רוגבי בזעם. הוא הסתכל על האיש החדש. האיש החדש היה מבוגר ולבוש בבגדים של… חייל? זה נראה לרוגבי בגדים של חייל. או שוטר.
ואז רוגבי שוב פעם בחן את הבהמונסטר שלו. הבהמונסטר של רוגבי היה בצורת שועל, והעזרים הויזואליים במשקפי המציאות המדומה של רוגבי סימנו לו שאחת הרגליים של הבהמונסטר נפגעה.
“מה עשית?!” הטיח רוגבי בחייל והצביע עליו באצבע מאשימה.
“זרקתי שבר של מראה כדי לשקף את קרן הלייזר שהרובוט שלך ירה, מפני שהיא הייתה מכוונת כלפי החבר שלי.” אמר החייל בסבלנות, והצביע על האיש המטופש המשותק ע”י אלומת השיתוק, כדי להדגיש שזהו החבר שלו. הדבר כל כך הפתיע את רוגבי ובלבל אותו בו זמנית, שרוגבי רצה פשוט להרוג את שניהם ולגמור עם זה.
ואז רוגבי שמע את הקול של בימבו, שעמד בסמוך אליו, צועק: “אתה יודע מי אנחנו?!”
“אם יש לי רק ניחוש אחד, הייתי אומר שאתם הארכיטקטים.” אמר החייל.
“הא! אז אתה יודע כמה כואב הולך להיות המוות שלך, איש זקן!” שמע רוגבי את בימבו צועק. הבהמונסטר של בימבו, שהיה בצורת ציפור, התיישב על אחד ממדפי הבגדים וכיוון שלושה רובים מסוגים שונים אל החייל. החייל הציץ בבהמונסטר של בימבו, והרים גבה בתסכול.
אבל אז אורות האזהרה במשקפי המציאות המדומה של רוגבי סימנו דמות חדשה שהופיעה. היא הופיעה פתאום ובלי אזהרה, והדבר גרם למגוון רחב של אזעקות להתעורר בתוך המשקפיים. “הם רק ילדים.” אמרה האישה. ותוך כדי שאמרה את זה, רוגבי שם לב למראה של האישה: היו לה בגדים שהיו דומים לבגדים של כל הנשים שרוגבי ראה מאז שהוא קטן על כוכב הלכת. היא לבשה כמה תכשיטים ואביזרי לבוש, השיער שלה היה סגול וחלק. אבל בניגוד להרבה נשים שראה, נראה שלבשה את הבגדים טוב יותר. היא נראתה כמעט זוהרת, ולא רק בגלל אפקטי האזהרה שזהרו סביבה, אלא בגלל שהייתה יפה. למעשה, היא הייתה כל כך יפה שרוגבי שנא אותה. ובנוסף לזה – היא הייתה האישה שקועקעה בקעקוע של הכנופיה. היא הייתה האישה שהם באו להרוג.
רוגבי שמע את בימבו אומר: “זונה, את יודעת כמה אנשים אמרו ‘הם רק ילדים’, וזה היה המשפט האחרון שלהם?”
ניכר על האישה שהיא חושבת על כך ברצינות, לפני שפנתה אל בימבו ואמרה: “מה אקבל אם אנחש נכון את המספר?”
נראה שבימבו היה המום מהתשובה שלה. זה הצחיק את רוגבי כל כך שהוא רצה להרוג אותה. רוגבי צעק: “את תקבלי ירייה בין העיניים.”
האישה כעת פנתה אל רוגבי. כשהמבט שלה נחת עליו, הוא הרגיש פחד והתרגשות. הוא הרגיש מהופנט. ואז על כל הרגשות האלה השתלט הרגש שרוגבי הכיר הכי טוב – שנאה.
“אם כך, מה אקבל אם אנחש את המספר הלא נכון?” שאלה.
רוגבי הרגיש גל זעם עולה בו. “את תקבלי ירייה בין העיניים, זונה.”
“זה לא נשמע כמו משחק מעניין.” אמר החייל לאישה.
“אני חייבת להסכים.” ענתה לו האישה, מבט מאוכזב על פניה.
איך הם העזו לדבר ככה ביניהם כשהם היו על סף מוות?! רוגבי רצה לירות בהם. לחורר אותם. לגרום לעור שלהם להינמס.
“אבל הרובוטים שלהם חמודים.” אמר החייל לאישה.
“תיזהר מהרובוטים, יארגון! הם מסוכנים מאוד.” אמר בקול רועד האיש המטופש שהיה משותק.
“תקשיבו לאיש הטיפש הזה.” שמע רוגבי את בימבו אומר. “הוא היחיד שמבין עם מי יש לכם עסק!”.
“עם הארכיטקטים.” אמרה האישה. “לא?”
“והוא לא איש טיפש.” אמר החייל. “הוא הפקוד שלי, החבר שלי, והאחראי על החללית שלי. והוא בכלל… שימפנזה.”
“השמות שלהם הם ג’לוס ויארגון.” אמרה האישה, והצביעה על השניים האחרים. “ואני מלי.”
“לא מעניין אותנו מה השמות שלכם!” צעק רוגבי.
מלי ויארגון הביטו אחת בשני בתסכול.
“שמות הם דבר חשוב.” אמרה האישה שקראה לעצמה מלי. “אני בטוחה שלחיות המחמד שלכם יש שמות.” היא נעה לכיוון הבהמונסטר של רוגבי. הדבר גרם לרוגבי לפאניקה.
“אלה לא חיות מחמד!” צעק. “אלה בהמונסטרים! הם יהרגו אותך, מפגרת! אין להם שמות! אנחנו לא ילדים!”.
“מלי…” אמר יארגון בזהירות, כשמלי הלכה והתקרבה אל הבהמונסטר של רוגבי, שהיה בצורת שועל. רוגבי שלח פקודה לבהומנסטר שלו לסגת אחורה. כשראתה שהבהמונסטר נסוג, מלי עצרה גם היא, כרעה ברך, ובחנה ממרחק שהיה קרוב אבל עדיין לא מרחק נגיעה, את הבהמונסטר.
“חבל.” אמרה מלי. “בלי שמות יהיה קשה להפריד אותם מחומר ולהפיח בהם נשמה.” כשאמרה את זה, היא הסבה את ראשה אל רוגבי, ונדמה שהמילים השפיעו עליו כמו כישוף, מהדהדים אליו, חודרים דרך משקפי המציאות המדומה וממלאים את הגולגולת. רוגבי הרגיש פחד גדול משתלט עליו למראה העיניים של האישה שדיברו ודיברו גם לאחר שפיה הפסיק לדבר.
רוגבי לא היה מסוגל להסב את עיניו מעיניה. נדמה שימשיך להסתכל בהם לנצח. אך לפתע נשמעה מצידו האחד זעקת הקרב של בימבו. הדבר ניער את רוגבי. רוגבי לא היה מוכן. הוא לא היה מוכן למה שקרה, ולא הבין מה שקרה, עד לאחר מעשה.
נשמעה ירייה. היה פיצוץ. משקפי המציאות המדומה של רוגבי הכווינו אותו להביט על המדף שבו היה הבהמונסטר של בימבו. הבהמונסטר של בימבו היה כעת מרוסק, והחייל היה עליו. על המדף.
“מה לעזאזל?!” שאג רוגבי.
החייל זינק מהמדף ונחת על הרגליים לצד האישה.
לצד רוגבי, בימבו היה המום. “הבהמונסטר שלי…” אמר בשקט.
“הבהמונסטר השלישי,” אמרה האישה, מדגישה את המילה ‘בהמונסטר’, “שייך לחבר שלכם שמחכה בחוץ.” כולם הסתכלו על הבהמונסטר של ארקן, שהשקיף עליהם ממרומי התקרה.
ארקן… חשב רוגבי. הבהמונסטר של ארקן היה אחד הבהמונסטרים הכי חזקים בכנופיה.
דלתות הזכוכית של החנות נפתחו, וארקן פסע פנימה. הוא היה בן 13. הגוף שלו התחיל כבר להתארך, והיה צנום מאוד. ההליכה של ארקן הייתה איטית ומרשימה. היו לו תלתלים שחורים קצרים שנפלו על מצחו, מוסתרים על ידי משקפי המציאות המדומה הענקיות שלבש, ומבצבצים מתחת לקסדת הגירוי המוחי. הוא נכנס פנימה כמו גיבור. רוגבי ידע שאף אחד חוץ מהמנהיג עצמו לא יכול להביס את ארקן בקרב בהמונסטרים. וזו הייתה עובדה.
“גרמתם לבימבו לבכות.” אמר ארקן. “בושה.”
הוא נתן מבט ארוך באישה, ואז מבט ארוך בחייל. הבהמונסטר של ארקן צלל מטה מהתקרה, ועצר לפני ארקן, חוסם את הדרך בינו ובין היציאה לבין האישה והחייל. הבהמונסטר של ארקן לא בזבז רגע, ומתח מגן כוח ומגן שדה מגנטי כדי להגן על הגוף של ארקן.
הבהמונסטר של ארקן היה חסר צורה של חיה. הוא היה גדול, כמעט בגודל של אדם, והיה בנוי מחלקים חדשים ויקרים, ומצופה בלוחות לבנים מבריקים.
האישה שרקה בהתלהבות.
“מלי, את לא אמורה לעודד את האויב.” אמר החייל.
“אבל הכניסה שלו הייתה מרשימה!” אמרה האישה.
החייל עצם את עיניו והניד בראשו.
“שקט.” אמר ארקן. “שניכם תדווחו לי לפני שתמותו: מי אתם, ולמה האישה לובשת קעקוע של הארכיטקטים.”
“הו אני יכולה לענות על שתי השאלות בתשובה אחת.” אמרה האישה וחייכה. “אנחנו מעריצים שלכם.”
פיו של ארקן התעוות בסלידה. “את לא לוקחת אותנו ברצינות, אישה זקנה.” אמר. “אני הולך ללמד אותך עם מי יש לך עסק – אני הולך להרוג את שני החברים שלך ואז תלמדי.”
דלתות הזכוכית נפתחו שוב, ועובר אורח נכנס בריצה. עיניו היו גדולות ומבועתות. הוא הביט, מוכה שוק, בילדים ובבהמונסטרים שלהם, כמו גם במלי, יארגון וג’לוס.
“אין זמן לכל זה!” צעק עובר האורח, והניח את ידיו לצידי ראשו במחווה של מצוקה וחוסר אונים. “הלטאות החייזריות הגיעו! הן כאן! הן בולעות את כל הכוכב!”.
“מה?!” הגיעה צעקה ממגוון פיות של אלה שהיו בחנות, בעיצומו של קרב. צעקת ההפתעה הגיעה מסיבות שונות מאנשים שונים. אבל לא היה לכך זמן. לא היה זמן לתהות, לחשוב, לתכנן או להשוות גרסאות. התקרה נשאבה מעלה, התעוותה והתפרקה, וחשפה את השמיים שמעל החנות. מתוך השמיים, הביטו עליהם פרצופיהן של שלוש לטאות חייזריות. הלטאות החייזריות התקרבו לחנות, שועטות עליה מכיוון מעלה ועיניהן מתרוצצות לכל הכיוונים, מחפשות את בני האדם שבחנות. החנות, בלי התקרה, הייתה כמו מבוך נמלים, והלטאות החייזריות היו כמו דובי נמלים. כל אחת מהן שאבה לתוך פיה חלק מבני האנוש שבחנות.
הזיכרון האחרון של רוגבי מכוכב הלכת זנון היה הלטאה הבולעת אותו.
אחר כך היה שקט.
ואז…

אופרת חלל חובבנית (18+) | פרק 10
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך