Butterfly
מקווה שאהבתם!

אזור 51- פרק שישי ‘לביאות צבעוניות וציידים’

Butterfly 06/07/2014 636 צפיות תגובה אחת
מקווה שאהבתם!

“אז היילי, איפה את גרה?” שאל אנדי. הם הלכו שלושתם בקצב אחיד כשאנדי עומד באמצע והבנות משני צדדיו. ליזה הייתה מעוצבנת מנסיונות הפילרטוט של אנדי, ומההענות של היילי.
“לוס אנג’לס. באתי לכאן לבקר את הדוד שלי, והוא שלח אותי לכאן למשימת חיפוש. הוא ממש הופתע לטובה מהיכולות שלי.” ענתה היילי. ליזה נעצרה בפתאומיות. איזה עוד דוד יכול לשלוח את הנערה הזאת למשימת חיפוש באזור 51? לאיזה עוד בן אדם נעלמו ילדים באזור 51 שהוא צריך מישהו שיחפש אותם? אוי לא. הנשימות של ליזה נהיו קצובות.
“ליז? הכל טוב?” שאל אנדי והסתובב לעבר ליזה. היא ראתה את היילי מזעיפה פנים מאחוריו.
“איך קוראים לדוד הזה שלך?” שאלה ליזה באיימה.
“מר ווינסטון. משום מה מעולם לא ידעתי את שמו הפרטי. יש לו שני ילדים שכנראה נעלמו באזור 51, ואני אמורה למצוא אותם. למה את שואלת?” הסבירה היילי בחשיבות.
ראשה של ליזה הסתחרר. למה לעזאזל ה-דבר הזה הוא קרובת משפחה שלה?! ומסתבר שאביה כן דאג לה. אנדי עלה על זה באותה המהירות שהיא עלתה על זה.
“מסתבר שאביך כן דואג לך בסופו של דבר” אמר אנדי. ליזה הייתה שמחה על התשומת לב מאנדי, אבל הייתה מרוכזת בהיילי עכשיו.
“מה זה אומר?” שאלה היילי.
“אבי הוא מר ווינסטון. הוא שלח אותך כי הוא חשב שנעלמתי, אבל הנה אני כאן. את יכולה לחזור לאיפה שבאת, ביי!” אמרה ליזה ונופפה לשלום. היילי הזעיפה את פניה.
“נו באמת, היו שני ילדים” רטנה ליזה, “ואני דיי בטוחה שהוא לא אח שלך” אמרה היילי, “כאילו בגלל המבטים שאת דופקת לו” הוסיפה וגיחכה. ליזה הסמיקה ואנדי הסתובב אליה בשאלה.
“איזה מבטים?” הוא שאל את ליזה.
“שום מבטים” ענתה ליזה במהירות וניסתה להסוות את הלחיים האדומות שלה בכך ששיפשפה אותן בכדי כאילו לחממם אותן.
“על מה את מדברת?” הוא הסתובב להיילי. לבנות היה מן תקשורת סודית כזאת שהוא לא הבין, וזה חירפן אותו.
“הו, לא שמת לב לזה? אני חושבת שהחברה הקטנה שלך מקנאה בזה שאנחנו מדברים” אמרה היילי במתיקות.
“היא לא החברה שלי” הוא אמר ואז הסתובב לעבר ליזה שנהייתה אדומה כמו עגבנייה בשלה, “את מקנאה? בה? למה? את לא רצית להתמזמז איתי, או בכלל לנשק אותי, שלא לדבר על כמה זמן לקח לך הסכים לשכב לידי במיטה בסך הכל”
“אני לא מקנאה ושום כלום. למה אנחנו לא מתקדמים? אנחנו מבזבזים זמן” אמרה במהירות והחלה ללכת מהר, משאירה את שניהם עומדים מאחוריה.
“אני הייתי מסכימה לנשק בחור יפה כמוך” אמרה היילי בחיוך והשחילה את ידה הקטנה בתוך ידו המחוספסת של אנדי.
אנדי הזעיף את פניו, “מה הבעיה שלה? אני רציתי לנשק אותה! היא לא הסכימה! מה פתאום היא כועסת עליי כי אנחנו מדברים?!”
“ככה זה בנות, אנדי. הן מראות לך כמה הן שונאות אותך, אבל בתוך הלב הן מתות שתעשה מהלך ושתנשק אותן” אמרה היילי בחשיבות. אנדי הידק את אחיזתו בידה הקטנה והיא חייכה והגדירה את משימתה הראשונה כהצלחה, הבחור החתיך שייך לה, והילדה עם הצמות יצאה מהמשחק. טוב אולי לא יצאה לגמרי מהמשחק, אבל לפחות היא כבר לא איום כזה גדול.

* * *

כעבור חצי שעה של הליכה הגיעו לאבן ענקית בגודלה, שאם היו רוצים לשכב עליה, היו נכנסים בה שלושתם לפחות ארבע פעמים.
ליזה נעצרה ליד האבן ואנדי שיחרר את ידה של היילי מידו והלך לעמוד ליד ליזה, מה שגרם להיילי להזעיף מבט.
“הגענו” אמרה ליזה בתרגשות.
“זה רק אבן גדולה” אמר אנדי בהפתעה.
ליזה הנידה בראשה והצמות הקטנות התעופפו עם הראש שלה. היא התקדמה לכיוון האבן ואז נעצרה והתכופפה. היא החלה לחפור בעזרת שתי ידיה, בעוד היילי ואנדי מביטים בה בפליאה.
“מה אתם עומדים שם? תעזרו לי!” קראה ליזה ואנדי רץ לעברה, והחל לעזור לה לחפור. היילי עמדה לידם.
כעבור כמה דקות של חפירה מרובה סימנה לו ליזה לשתוק. עיניה גדלו בפחד.
“מה–” התחיל אנדי אך ליזה חסמה את פיו בעזרת ידיה.
“רוצו!!!” צעקה ליזה בבהלה וקמה מהמקום שלה. אנדי קם אחריה מביט בה בהשתאות. בשנייה הזאת הגיחו מאחורי האבן שלוש לביאות בכל צבעי הקשת. אחת הייתה כחולה, האחרת אדומה והשלישית ירוקה. הן שאגו ברעם והחלו לרוץ אחרי הילדים הבורחים.
“לכאן!” צרחה היילי והצביעה לעבר מערה קטנה בסלע.
“אין מספיק זמן, הן ישיגו אותנו!” צעקה ליזה. הלביאות צימצמו את המרחק עד שנשאר ביניהם מטרים ספורים.
“מהר יותר!!” קרא אנדי ומיהר את צעדיו. היה קשה לרוץ בחול המדבר, והרוח שרקה באוזניהם ככה שבקושי שמעו אחד את השני. לפתע הלביאות נעצרו בבת אחת והסתובבו לכיוון השני והחלו לרוץ.
“מ..מה?” שאל אנדי והסתובב אחורה אחרי שהפסיק לשמוע את היללות של הלביאות הציבעוניות.
“אנדי!” צעקה ליזה, וקול ירייה פילח את האוויר.
הירייה לא פגעה באף אחד מהם ואנדי הסתובב. מולו עמד איש גבוה עם שיער שחור וארוך שאסוף בקוקו, ולבש בגדים חומים המזכירים את צבע האדמה. בידו הוא אחז רובה ובשנייה רשת.
הוא צחק צחוק רועם ולא נעים וחשף את שיניו המוזהבות בפני הילדים. הוא החל להתקדם לעברם.
“ל–לצד השני!!” צעקה היילי ושלושתם הסתובבו והחלו לרוץ. הם היו עייפים מהמאמץ של לרוץ בחול והתנשפו בעוז.
מולם התגלו עוד שני ציידים, זכר ונקבה, שהחזיקו בידם רובים ורשתות וחייכו את אותו החיוך הלא נעים. הם היו מוקפים.
הילדים נעצרו כשהבינו שאין יותר לאן לברוח והתנשמו בפחד. הציידים צימצמו את הפער ביניהם.
“טוב עשיתם כשעצרתם” אמרה הנקבה בחיוך הלא נעים שלה. היה לה שיער בלונדיני מלוכלך וגלי שהגיע קצת אחריה כתפיה. היו לה עיניים ירוקות וחודרות שהזכירו לילדים עיניי חתול.
לראשון היה שיער ארוך ושחור כמו שראו כבר קודם, עיניו היו ירוקות ודמו מאוד לעיניי האישה.
השלישי היה שמן יותר מהאחרים וגם נמוך. היה לו שיער חום מתולתל ושמנוני ועיניים חומות וקטנות, כמו של חיפושית.
“אני מירנדה, זה לואיז והוא מוריס. אם תבואו איתנו ותהיו שקטים וילדים טובים, לא נפגע בכם” אמרה מירנדה וליטפה את הקנה השחור והגדול שלה, “אבל אם לא… אז הדברים יהיו הרבה יותר גרועים” היא הרימה את מבטה וחייכה חיוך מבעית. שני הציידים האחרים צחקו.

אזור 51- פרק שישי ‘לביאות צבעוניות וציידים’
דרג את הסיפור

תגובות (1)

uta uta

כןן זה היה פרק הכי יפה עד עכשיו, ואיזה מתחחחח תמשיכיייי

06/07/2014 10:18
9 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך